שני שדות — או שדה אחד?

למצוא אמונה בשדה — פרשת שופטים וחודש אלול

דבר התורה הזה מוקדש לזכרם של חיילינו שנפלו:אפרים בן ליאת ושמואל; יוסף מלאכי בן דינה ודוד; אליהו משה שלמה בן שרה ושמעון; יוסף חיים בן רחל ואליהו; נתנאל בן רויטל ואלעד; יקיר בן חיה ויהושע; רון בן שרה וקני; הראל בן יונת ושלמה.

יהי זכרם ברוך. מי ייתן ואומץ לבם ומסירותם ימשיכו להאיר את דרכו של עם ישראל.

המלך בשדה

אני אוהבת את חודש אלול. נדמה לי שכולם סביבי שומעים "אלול" ומיד נעשים רציניים — תשובה, חשבון נפש,

ראש השנה מתקרב — ואני שומעת אלול וחושבת: יום הולדת! בזמן שכולם מתכוננים לחודש של התבוננות פנימית, אני כבר מוכנה לחגיגה.

ליום הולדתי השלושים קיבלתי מתנה מוצלחת במיוחד.

בעלי נתן לי שרשרת זהב יפהפייה שאני אוהבת ועונדת עד היום. התליון הוא "הלב היהודי" המזוהה עם הרב יצחק גינזבורג, והוא בנוי משתי אותיות למ"ד המתחברות זו לזו ויוצרות יחד צורת לב.

שתי הלמ"דים מזכירות את הפסוק משיר השירים, "אני לדודי ודודי לי", שראשי התיבות שלו יוצרים את המילה אלול. בדימוי שנשאר איתי לאורך השנים, למ"ד אחת כבר פונה אלינו, ואילו הלמ"ד השנייה צריכה להסתובב. הקב"ה כבר שם, כבר פונה אלינו. אנחנו אלה שמוזמנים להסתובב ולגלות שהוא היה שם כל הזמן.

זה האלול שאני אוהבת: מזמין, פתוח, מחכה לנו. צריך רק להסתובב.

בעל התניא מעניק לנו דימוי נפלא לרעיון הזה: "המלך בשדה". ב"ליקוטי תורה" הוא מתאר מלך שלפני כניסתו לעיר ולארמון נמצא בשדה. שם כולם יכולים לגשת אליו. הוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות ומראה פנים שוחקות לכולם.

המלך נגיש. המלך קרוב. הוא כבר נמצא בשדה.

החברה שפרשת שופטים מבקשת לבנות

פרשת שופטים וראש חודש אלול מגיעים פעמים רבות בסמיכות זה לזה.

פרשת שופטים יוצאת דופן במערכת שהיא מצווה את עם ישראל לבנות לקראת החיים העצמאיים בארץ ישראל. החברה הזאת לא אמורה להתנהל על פי העיקרון של "כל דאלים גבר", לא על פי נאמנות משפחתית שגוברת על האמת, ולא על פי גחמותיו של מי שמחזיק בכוח.

"צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" — דברים ט"ז, כ'.

יש למנות שופטים ושוטרים. אסור לשופטים להכיר פנים או לקחת שוחד. עדות מחייבת חקירה יסודית. גם המלך כפוף לחוק ולמגבלות. ערי המקלט מבחינות בין רצח מכוון להריגה בשגגה. אפילו המלחמה כפופה לחוקים ולגבולות.

התורה בונה כאן דבר יוצא דופן: חברה שבה הצדק חזק מן הכוח, ושבה קיימים מבנים ומערכות שתפקידם להגן על חיי אדם.

במובן מסוים, המערכות האלה נועדו להפוך את השדה למקום בטוח.

ואז, לקראת סוף הפרשה, משהו קורס.

גופה בשדה

"כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אֱלֹקיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ."

יש אדם מת בשדה, ואיש אינו יודע מי הרג אותו.

מערכת הצדק שפרשת שופטים בנתה בקפידה לא הגיעה אל האדם הזה. אי שם מעבר למבנים המוגנים של העיר, שבה ומופיעה מציאות אנושית מוכרת, קדם־תורנית: אלימות, הסתרה, נטישה, ואולי ניצחון הכוח על הצדק.

והתורה שולחת דווקא את שומרי המערכת אל המקום שבו המערכת נכשלה.

"וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ."

ויצאו.

צאו החוצה.

הזקנים אינם יכולים להישאר בבטחה בתוך העיר. השופטים אינם יכולים להישאר בבית הדין. הצדק של התורה חייב להגיע גם אל השדה.

גם הכוהנים מגיעים. משהו נקרע במרקם המוסרי של הקהילה, ומי שמופקדים על הסדר הרוחני והמשפטי שלה חייבים לעמוד מול הקרע הזה.

אולי זה אחד מתפקידיו העמוקים ביותר של ה"שדה":

השדה הוא שטח ההפקר שבו חברה מגלה אם הערכים שעליהם היא מכריזה בתוך חומותיה חזקים דיים כדי לשרוד גם מחוץ להן.

שני שדות?

אני מוצאת את עצמי חושבת על שני שדות שונים מאוד זה מזה.

ישנו השדה של אלול, שבו המלך מחכה לנו בסבר פנים יפות.

וישנו השדה של פרשת שופטים, שבו מוטל אדם מת מפני שמשום מה המערכות שנועדו להגן על החיים לא כללו אותו.

האם אלה שני שדות שונים?

או שאולי, בדרך כלשהי, זהו אותו שדה?

עבורי, השאלה הזאת אינה תיאורטית.

אחרי שבעה באוקטובר מצאתי את עצמי נכנסת למה שאני יכולה לתאר רק כשדה של חורבן. נשאבתי אל האחריות הקדושה של הטיפול בחללים, הכנתם והליווי שלהם בדרכם האחרונה.

יש תמונה אחת שאיני יכולה לשכוח.

רבים מאלה שהיו בפסטיבל נובה הביאו איתם, פשוטו כמשמעו, את השדה. נעליהם היו מכוסות בבוץ שהתייבש. ענפים וחלקי צמחייה עדיין היו דבוקים אליהם. חברה קרובה שלי, אמנית שעבדה לצדי, הבחינה בפרחים — בצבעים המרהיבים שאיכשהו עשו איתם את כל הדרך מן השדה.

השדה נכנס איתם פנימה.

יופייה של הבריאה ועדויות החורבן היו מחוברים זה לזה באופן פיזי ממש.

ויצאו — לצאת החוצה

אני יצאתי מפני שהבן שלי יצא.

הוא וחבריו החיילים היו מוכנים לעזוב את בתיהם ולצאת אל שדות הקטל. כאמא, הרגשתי שאם הילדים שלנו, החיילים היקרים שלנו, מוכנים לצאת, לעמוד מול החורבן ולהחזיר את הביטחון ואת הצדק, גם אנחנו צריכים להיות מוכנים לצאת בדרך שבה אנחנו יכולים.

אחרי החוויה הזאת, המילה "ויצאו" נשמעה לי אחרת.

שבעה באוקטובר אילץ אותנו, כחברה, לצאת אל השדה. הוא חשף מקומות שבהם הנחות היסוד שלנו לגבי ביטחון קרסו, והכריח אותנו לשאול שאלות כואבות על המערכות שבהן בטחנו.

מה ראינו? מה לא ראינו? למי הקשבנו? על מי לא הצלחנו להגן? היכן המערכות שלנו עמדו במבחן, והיכן הן כשלו?

עגלה ערופה אינה מאפשרת למנהיגות להגיב לאסון רק באמצעות השאלה מי ביצע את הפשע. חברה המחויבת לצדק חייבת להיות מוכנה גם להתבונן בכנות במקומות שבהם הצדק נכשל.

השומר אחי אנוכי?

הרצח הראשון בהיסטוריה האנושית מתרחש גם הוא בשדה:

"וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה."

קין הורג את הבל, והקב"ה שואל:

"אֵי הֶבֶל אָחִיךָ?"

וקין משיב:

"הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי?"

אולי מצוות עגלה ערופה היא אחת מתשובותיה של התורה לשאלה הזאת.

אחיך מוטל מת בשדה. האם אתה שומר אחיך?

הצהרת הזקנים — "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ" — מובנת בדברי חז"ל כהרבה מעבר להכחשה שהם עצמם ביצעו את הרצח. הם מצהירים שהאדם הזה לא עבר בקהילה שלהם ויצא ממנה ללא מזון וללא ליווי.

הם מקבלים אחריות על טיבה של החברה שעליה הופקדו.

האם האדם הזה נראה?

האם ליוו אותו?

האם הגנו עליו?

ייתכן שלעולם לא יידעו מי רצח אותו או מדוע. ובכל זאת הם יכולים לשאול:

מה היה מוטל עלינו לעשות?

לקיחת אחריות אינה מחייבת אותנו לדעת את כל התשובות.

מה מצאתי בשדה

כשאני חושבת על מה שאפשר למפגש שלי עם שדה של חורבן להכיל, לצד הכאב, גם צמיחה רוחנית עמוקה, אני חוזרת שוב ושוב לשלושה דברים.

הראשון היה המפגש עם הנשמות עצמן. המוות לא מחק את האדם. הרגשנו את נוכחותה ואת כבודה של הנשמה.

השני היה שעשינו את זה יחד. איש אינו אמור לעמוד לבדו בשדה כזה. החזקנו זה את זה בתוך עבודה שאיש מאיתנו לא העלה בדעתו שיעשה אי פעם.

והשלישי היה שעשינו זאת לשם שמים.

לא הייתה לנו תשובה לשאלה מדוע הדבר הזה קרה.

הקב"ה לא היה ההסבר שלנו. הקב"ה היה הכיוון שלנו.

הנשמה שלפנינו.

האנשים שלצדנו.

והקב"ה שאליו אנחנו פונים.

באופן מרתק, שלושת המרכיבים האלה מופיעים גם בעגלה ערופה: האדם היחיד שאי אפשר להתעלם ממותו, הקהילה שנדרשת לקבל אחריות, והקב"ה, שלפניו נעשה המעשה כולו.

מה קורה בשדה?

השדה בתנ"ך הוא מרחב חשוף, מעבר לחומות שמגינות עלינו בדרך כלל, והתורה מראה לנו דברים שונים לחלוטין שמתרחשים בו.

הבל נרצח בשדה. החלל האלמוני של פרשת שופטים נמצא בשדה.

אבל גם יצחק יוצא לשם:

"וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה."

בהמשך מתאר יצחק את ריחו של יעקב כ־"רֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה'", ריח שחז"ל מקשרים לגן עדן.

גם רות, פגיעה ובודדה, יוצאת אל השדה. שם היא פוגשת את בועז, הגנה, חסד, ובסופו של דבר את ראשיתה של הגאולה.

השדה אינו מכתיב מה יתרחש בו.

הוא מעצים את מה שאנחנו מביאים לתוכו.

האם הוא יהפוך לשדה של קין, שבו הכוח גובר על האחריות? לשדה הנטוש של פרשת שופטים? או שמא הוא יכול להפוך לשדה התפילה של יצחק, לשדה החסד של רות, ל**"שדה אשר ברכו ה'"**?

נכנסתי לשדה אחד ומצאתי את האחר

"המלך בשדה" נשמע לי היום אחרת.

פעם דמיינתי שדה יפה ופתוח, מקום שבו קל לפגוש את הקב"ה.

אני כבר לא שומעת את המילים האלה כך.

נכנסתי לשדה אחד ומצאתי את האחר.

נכנסתי לשדה שסומן בחורבן ומצאתי בו נשמות, אנשים שעמדו לצדי ושליחות קדושה. כדי לפנות אל הקב"ה לא הייתי צריכה להבין מדוע קרה דבר נורא כל כך.

הייתי צריכה לשאול:

מה אני אביא אל השדה הזה?

השדה של אלול

ואולי זאת בדיוק השאלה שחודש אלול מציב בפנינו.

אנחנו יכולים להפוך את התשובה למשימה עצומה: מה עשיתי לא נכון? במי פגעתי? מה שכחתי? למה אני חוזרת שוב ושוב על אותו דפוס? איך אתקן את כל זה?

עגלה ערופה מציעה לנו מודל מרגיע באופן מפתיע.

הזקנים אינם יודעים הכול. הם אינם יכולים לשחזר כל פרט ואינם יכולים לשלוט בתוצאה.

אבל הם יכולים להתבונן בכנות במה שנמצא לפניהם, לקחת אחריות על מה ששייך להם, לתקן את מה שנשבר ולפנות אל הקב"ה.

אולי גם אנחנו יכולים לעשות כך.

השדה האישי שלי הוא המקום שבו הערכים שלי נבחנים מעבר לחומות של הכוונות הטובות שלי.

כשהחיים נעשים לא ודאיים, כשהמבנים שלי קורסים, כשאני נפגעת, מפחדת או מתאכזבת — איזה שדה אני יוצרת?

האם אאפשר לאובדן המבנה שמסביבי להפוך גם לאובדן המבנה שבתוכי?

או שאביא משהו אחר אל השדה?

תפילה. חסד. יושר. אחריות על עצמי ועל האדם שלצדי. האומץ לתקן את מה שמוטל עליי לתקן. ואמונה — גם כשאינני יכולה לדעת כיצד הכול יסתיים.

האמונה והאחריות נכנסות יחד אל השדה.

להסתובב

וכאן אני חוזרת אל לב הזהב הקטן שאני עונדת על צווארי.

שתי למ"דים. אחת כבר פונה אלינו. השנייה צריכה להסתובב.

זאת ההזמנה של אלול.

אנחנו לא צריכים לפתור את כל התעלומה של עצמנו לפני שנתחיל. אנחנו צריכים להיכנס אל השדה שבו אנחנו באמת עומדים, להתבונן בכנות, לקחת אחריות על מה ששייך לנו — ולהסתובב.

כי המלך אינו מחכה לנו רק אחרי שנתקן את השדה כולו.

הוא כבר שם.

אולי מעולם לא היו שני שדות.

יש שדה אחד: המקום הבלתי צפוי שבו מתרחשים חיי האדם. איננו שולטים בכל מה שנכנס אליו, אבל יש לנו כוח עצום לבחור מה אנחנו מביאים לתוכו.

ולפעמים, כשאנחנו יוצאים, לוקחים אחריות, נשענים אל תוך האמונה ופונים אל הקב"ה, אנחנו נכנסים לשדה אחד — ומגלים שהשדה האחר היה שם כל הזמן.