האם אתם מפחדים מהחושך?

7 באוקטובר, אמונה, ומה שבראשית מלמדת אותנו על מציאת ביטחון עוד לפני שאנחנו מסוגלים לראות את האור

דבר תורה זה מוקדש לעילוי נשמת גיבורינו שנפלו: אפרים בן ליאת ושמואל, יוסף מלאכי בן דינה ודוד, אליהו משה שלמה בן שרה ושמעון, יוסף חיים בן רחל ואליהו, נתנאל בן רויטל ואלעד, יקיר בן חיה ויהושע, רן בן שרה וקני, הראל בן יונת ושלמה, ותומר בן עדינה ואייזיק. יהי זכרם ברוך, ובזכותם יזכו משפחותיהם וכל עם ישראל לכוחות, לרפואה, לאחדות ולגאולה.

מפחדים מהחושך?

תרימו יד אם אתם מפחדים מהחושך.

הילדים שלכם צריכים שתשאירו אור במסדרון בלילה? ואתם (תהיו כנים)? נסיעה בכביש חשוך מרגישה קצת יותר מפחידה מנסיעה בדיוק באותו כביש באור יום?

תחשבו על כל סרט מפחיד שאי פעם ראיתם. הקטעים הממש מפחידים תמיד מתרחשים בצללים, בלילה.

אנחנו, בני האדם, לא כל כך אוהבים חושך. אנחנו אוהבים לראות לאן אנחנו הולכים. אנחנו אוהבים לדעת מה נמצא סביבנו. האור עוזר לנו להתמצא. החושך לוקח מאיתנו את היכולת הזאת.

וזה הופך את פתיחתה של פרשת בראשית למסקרנת כל כך.

הקב"ה בורא את השמים ואת הארץ, והתיאור הראשון שאנחנו מקבלים הוא:

והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלקים מרחפת על פני המים.

הארץ היא תוהו ובוהו — עדיין ללא צורה וסדר שניתן לזהות — חושך על פני תהום, ורוח אלוקים מרחפת על פני המים.

למה חושך? למה תוהו ובוהו? למה הכול מתחיל ללא צורה וללא בהירות? ומה בדיוק עושה שם רוח אלוקים, מרחפת מעל הכול?

האם תחושת חוסר הביטחון הזאת היא איכשהו חלק מהבריאה עצמה? למה שהקב"ה יתחיל את העולם במצב שבו, אילו היינו שם, לא היה לנו מושג איפה אנחנו או מה עומד לקרות?

איך נראית התחלה?

היינו יכולים לצפות שהבריאה תתחיל ב־יהי אור.

אור. בהירות. יאללה, בואו נתחיל את העולם הזה.

אבל הקב"ה בוחר לחכות רגע לפני שהוא מדליק את האור.

ברגע שמבחינים בזה, סוג כזה של התחלה מתחיל להרגיש מוכר. תינוק מתחיל את חייו בחושך, מוקף במים, נסתר בתוך אמו.

החיים מתחילים במקום שבו אנחנו עדיין לא מסוגלים לראות למה הם הופכים.

וזה כנראה בדיוק מה שהופך התחלות לכל כך לא נוחות עבורנו. אנחנו רוצים לראות. אנחנו רוצים לדעת מה הדבר הזה, לאן הוא הולך ואיך הוא ייראה בסוף.

הקב"ה, לעומת זאת, נראה נינוח באופן מפתיע עם האפשרות לתת להתחלה להישאר לא ברורה לזמן מה.

ולפני שמשהו בכלל מקבל הגדרה, קורה דבר אחר.

מרחפת

ורוח אלקים מרחפת על פני המים.

לפני האור, לפני ההבדלה, לפני שמשהו קיבל שם, רוח אלוקים כבר שם.

באופן מדהים, השורש רח"ף מופיע רק פעמיים בתורה: כאן, מעל המים, ברגעי לידתו של העולם, ופעם נוספת, לקראת סופה של התורה, בפרשת האזינו:

כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף.

עכשיו המילה מרחפת נותנת לנו תמונה.

הורה המרחף מעל ילדיו.

רש"י מתאר את הנשר בלשון יפהפייה. האם אינה מכבידה את משקלה על גוזליה. היא מרחפת, נוגע ואינו נוגע.

והתמונה הזאת משנה את האופן שבו אנחנו קוראים את תחילת בראשית.

הקב"ה נוכח לחלוטין בתחילת הבריאה, כשהעולם עדיין תוהו ובוהו. חוסר השלמות שלו נמצא שם בכוונה. הקב"ה מאפשר לתהליך להתפתח מבלי למהר להביא אותו לבהירות. הנוכחות שלו קודמת לכול, מרחפת בעדינות מעל המים.

יש משהו עדין להפליא בתמונה הזאת.

אתה עדיין לא צריך לדעת מי אתה. אני כאן.

התמונה של האם המרחפת מעל גוזליה מזכירה לי ילד קטן שנרדם במכונית. אין לו מושג לאן נוסעים, וזה גם לא ממש מטריד אותו. הוא לא צריך להישאר ער כדי לעקוב אחרי הדרך או לוודא שבסוף יגיע הביתה. הוא פשוט נרדם, כי בביטחון המוחלט שיש לילד קטן הוא יודע שאבא ואמא דואגים לו.

כמעט שאין לו מידע, ויש לו תחושת ביטחון עצומה.

אולי זו ההפתעה הראשונה של בראשית. אנחנו נוטים לחפש ביטחון בידיעה לאן אנחנו הולכים, ביכולת לראות ולהבין. מרחפת מציעה סוג אחר של ביטחון: קשר לפני מידע.

העולם עדיין אינו מסוגל לראות למה הוא הופך, אבל הוא מוחזק בזמן שהוא הופך להיות.

הגאולה כבר מרחפת

ואז חז"ל מוסיפים דבר יוצא דופן.

בראשית רבה מתבונן במילים ורוח אלקים מרחפת ואומר:

זה רוחו של מלך המשיח.

לא דמיינתי שדווקא כאן נמצא את המשיח!

העולם עדיין לא הגיע ל־יהי אור. אנחנו עדיין עומדים בתוך חושך מימי ותהום, וכבר שם חז"ל רואים את רוחו של מלך המשיח מרחפת מעל המים.

אנחנו רגילים לדמיין את הגאולה בסופו של תהליך, כשהכול סוף סוף מסתדר ומקבל פשר. בראשית רבה מניח את הלחישה הראשונה שלה דווקא בהתחלה, כשהעולם עדיין בתהליך של התהוות.

איכשהו, היעד כבר מוחזק בתוך ההתחלה.

וזה מחדד עוד יותר את משמעותה של מרחפת. נוכחותו של הקב"ה כבר שם, וגם אפשרות הגאולה כבר שם, הרבה לפני שאפשר לראות אחת מהן בעולם שמתחיל לקבל צורה מתחתיהן.

דווקא בתוך ההתחלה שנראית בלתי גמורה לחלוטין, הגאולה כבר החלה.

יהי אור

רק עכשיו אומר הקב"ה:

יהי אור.

האור מאפשר לראות.

והבריאה ממשיכה:

ויבדל אלקים בין האור ובין החשך.

עכשיו אפשר להבחין בין דבר לדבר.

ואז:

ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה.

נוכחות. אור. הבדלה. נתינת שם.

הבריאה מקבלת צורה בהדרגה.

הרצף הזה דומה מאוד לחוויה האנושית. אנחנו מתחילים פשוט מלהיות. כאשר יש מספיק ביטחון ונוכחות, אנחנו מתחילים לאט־לאט לראות את עצמנו בצורה ברורה יותר. ואז מגיעה ההבדלה: זה אני, זה אתה; הרגש הזה שייך לי, ההוא שייך לך; זו האחריות שלי, ההיא שלך; אלה המתנות שלי, אלה שלך; זה מה שחשוב לי, כאן עובר הגבול שלי.

הבדלה אינה קורעת את הבריאה לחלקים. היא מאפשרת לכל חלק להפוך להיות הוא עצמו.

כשאנחנו אוהבים מישהו שעדיין מתהווה

וכאן תחילתה של בראשית מתחילה להרגיש קרובה מאוד לבית.

כל מי שגידל ילד יודע עד כמה מפתה להדליק את כל האורות.

אנחנו רואים חוסר ודאות ורוצים לתת כיוון. אנחנו רואים טעות מתקרבת ורוצים להסיט את הילד למסלול אחר. הרחמנות שלנו יכולה לגרום לנו ליישר עבורו את הדרך, כי אנחנו חוששים שהוא עדין מכדי להתמודד עם המהמורות. החרדה שלנו יכולה להפוך את חוסר הוודאות שלו לקשה עבורנו.

מרחפת מציעה סוג אחר של קרבה.

אנחנו יכולים להיות נוכחים מאוד ובו בזמן להשאיר לילד מרחב להתהוות. אנחנו יכולים להעניק ערכים, גבולות, חום, חכמה והכוונה, ובו בזמן לאפשר לילדים שלנו לגלות מה הם אוהבים, במה הם מאמינים, עם מה הם מסוגלים להתמודד, איפה קשה להם ומי הם הולכים ונעשים.

המסר שטמון בתוך מרחפת הוא עדין: אני כאן. זה שעדיין לא סיימת להתהוות לא מפחיד אותי. יש לך זמן לגדול.

המטרה של הנשר המרחף מעל הקן היא גוזל שבסופו של דבר ישתמש בכנפיים שלו.

וכאשר סוג כזה של מרחפת היה חסר בשנים הראשונות של החיים, ריפוי משמעותי יכול לפעמים להיות חזרה אל ההתחלה: אל ההוויה שלפני העשייה, אל הגילוי שאפשר להיות אהובים עוד לפני שאנחנו מבצעים, מרצים, מצליחים או מוכיחים את עצמנו. מתוך המקום הזה של ביטחון ונוכחות, ההבדלה יכולה להתחיל מחדש. אנחנו יכולים לגלות מה שייך לנו, היכן נמצאים הגבולות שלנו ומי אנחנו הולכים ונעשים.

מה קרה לחושך?

עכשיו נחזור ליום הראשון של הבריאה, כי משהו מפתיע קורה לחושך.

הקב"ה יוצר אור, אבל החושך נשאר.

ולחשך קרא לילה.

החושך שפגשנו בהתחלה היה חשך על פני תהום — חושך מעל התהום, לפני ההבדלה, לפני השמות, לפני הסדר.

עכשיו הוא הפך ללילה.

יש לו שם. יש לו גבולות. יש לו מערכת יחסים עם היום. יש לו מקום בתוך הקצב של הבריאה.

וזה מחזיר אותנו לשאלה שבה התחלנו.

מה בעצם מפחיד אותנו בחושך?

החושך הראשון משאיר אותנו ללא יכולת להתמצא. אנחנו לא יכולים לראות איפה אנחנו, מה נמצא סביבנו או מה הולך ומתהווה. הביטחון היחיד שהתורה נתנה לנו עד עכשיו הוא מרחפת: אנחנו לא מסוגלים לראות לאן כל זה הולך, אבל אנחנו לא לבד.

לילה עדיין חשוך, אבל עכשיו אנחנו יודעים איפה אנחנו. ללילה יש מקום. הוא שייך לקצב של ויהי ערב ויהי בקר.

ויש כאן עוד פרט קטן שמרתק אותי.

כשהקב"ה יוצר את האור, התורה אומרת:

וירא אלקים את האור כי טוב.

התורה אינה אומרת זאת על החושך.

לפחות עדיין לא.

אולי קשה לנו לחוות את החושך הראשוני כטוב מפני שאנחנו עדיין לא מסוגלים לראות מה הוא עושה שם. אנחנו עומדים בתוך התהליך, בלי נקודת המבט של הבריאה המושלמת. אנחנו עדיין לא יכולים לראות את הגאולה.

אבל הסיפור ממשיך. החושך הופך ללילה. הלילה מוצא את מקומו לצד היום. ערב ובוקר יוצרים קצב. הבריאה מתמלאת בגבולות, בהבחנות, בחיים ובתכלית.

בסוף היום השישי הקב"ה מביט על הכול:

וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד.

עכשיו החושך הוא חלק מן ה־כל.

האור, הלילה, ההבדלות, התהליך, העולם שצמח מתוך תוהו ובוהו — כל אלה כלולים בתוך השלם שהקב"ה מכנה טוב מאד.

מנקודת המבט של הבריאה השלמה, נוכל סוף סוף לראות את מה שלא יכולנו לראות כשעמדנו בחושך של ההתחלה.

חצות לילה

דוד המלך נותן לנו תמונה יפהפייה של חיים בעולם שעדיין יש בו לילה.

חצות לילה אקום להודות לך על משפטי צדקך.

המילה חצות תופסת את תשומת לבי.

דוד נמצא בחושך, אבל הוא יודע היכן הוא נמצא בתוכו. זה חצות. ללילה יש צורה. הוא יודע איפה הוא.

וחשוב מכך, הוא יודע מי נמצא שם איתו.

אקום להודות לך.

התחלנו בשאלה על הפחד מהחושך. ייתכן שהפחד העמוק ביותר הוא התחושה שאיבדנו את נקודת ההתמצאות שלנו, שאין לנו מושג איפה אנחנו, לאן אנחנו הולכים או מה נמצא סביבנו.

בראשית נותנת לנו שני סוגים שונים של ביטחון בתוך החושך.

בהתחלה, לפני שאנחנו מסוגלים להתמצא בכלל, יש מרחפת. כמו הילד שנרדם במכונית, אנחנו לא מכירים את הדרך, אבל אנחנו יודעים מי נושא אותנו.

אחר כך מגיע לילה. החושך נשאר, אבל עכשיו יש לו שם ומקום. דוד יכול לעמוד בחצות, לדעת איפה הוא נמצא בתוך הלילה, ולפנות אל הקב"ה.

אפשר להיות מוחזקים עוד לפני שאנחנו מסוגלים לראות, ובהמשך אפשר ללמוד למצוא את מקומנו אפילו בתוך הלילה.

החושך שאנחנו עדיין חיים בתוכו

אי אפשר עבורי לכתוב על חושך, תוהו ובוהו וגאולה בלי לחשוב על 7 באוקטובר.

התעוררנו באותו בוקר לתוך סוג של חושך שלא יכולנו לדמיין. החושך עדיין מרחף, והוא עמוק. כל כך הרבה ממה שהרגיש יציב כבר לא היה כזה. במשך שעות ארוכות לא ידענו מה קורה, איפה אנשים נמצאים, מי בטוח, עד כמה גדול האסון או מה עומד לקרות בהמשך.

אנחנו עדיין חיים בתוך שאלות שאת תשובותיהן איננו מסוגלים לראות.

אנחנו רוצים יהי אור.

אנחנו רוצים בהירות. אנחנו רוצים שהחיילים שלנו יהיו בטוחים. אנחנו רוצים שהמשפחות השכולות יהיו עטופות. אנחנו רוצים רפואה לגוף ולנפש. אנחנו רוצים להבין איזה עם אנחנו הופכים להיות בתוך כל זה, ולאן הולך הסיפור של עם ישראל.

אנחנו רוצים לדעת איפה אנחנו בתוך הלילה.

בראשית נותנת לנו דרך לעמוד בתוך סיפור שאת סופו אנחנו עדיין לא מסוגלים לראות.

ורוח אלקים מרחפת על פני המים.

וכאן המדרש נעשה עוצמתי עוד יותר. בראשית רבה קורא את התוהו, הבוהו, החושך והתהום שבפסוק הזה כגלויות של ההיסטוריה היהודית. ואז, ממש שם, מרחפת מעליהם, הוא מוצא את רוחו של מלך המשיח.

חז"ל מציבים את הגאולה מעל החושך עוד לפני שהחושך התפזר.

אנחנו עדיין לא יכולים לומר איפה אנחנו בתוך הסיפור הזה. אנחנו עדיין לא יכולים לעמוד בחצות ולהצביע בביטחון על מקומנו בשעון. יש כל כך הרבה שאנחנו עדיין לא מסוגלים לראות.

במובן הזה, הושלכנו בחזרה אל החושך הראשון של בראשית, אל מקום שבו הביטחון עדיין לא יכול להגיע מתוך ידיעת הדרך.

הוא מגיע מתוך מרחפת.

יש לנו מעט מאוד מידע על המקום שאליו הסיפור הזה לוקח אותנו. האמונה שלנו מבקשת מאיתנו לזכור מי נושא אותנו.

נוכחותו של הקב"ה קודמת להבנה שלנו.

יום אחד, יהי רצון שנזכה לעמוד רחוק מספיק בתוך האור כדי להביט לאחור על המסע כולו ולראות את הטוב הגלוי שעליו אנחנו עדיין מתפללים — הרגע שבו גם אנחנו נוכל להביט על התמונה השלמה ולהבין טוב מאד.

ועד אז, איננו צריכים לראות את התמונה כולה כדי לדעת שאנחנו מוחזקים בתוכה.

החושך מרגיש כל כך חשוך.

אבל אי שם מעל המים, רוחו של מלך המשיח כבר מרחפת.