את כל כך יפה!
פרשת חיי שרה — כשהמתנה הופכת לזהות
דבר התורה מוקדש לעילוי נשמת גיבורינו שנפלו:
אפרים בן ליאת ושמואל, יוסף מלאכי בן דינה ודוד, אליהו משה שלמה בן שרה ושמעון, יוסף חיים בן רחל ואליהו, נתנאל בן רויטל ואלעד, יקיר בן חיה ויהושע, רן בן שרה וקני, הראל בן יונת ושלמה, ותומר בן עדינה ואייזיק.
יהי זכרם ברוך. יהי רצון שנשמותיהם יזכו לעלייה, שמשפחותיהם ימצאו כוח ונחמה, ושנהיה ראויים להקרבה העצומה שלהם למען עם ישראל וארץ ישראל.
אפשר רגע לדבר על יופי?

יש לי וידוי. בכל פעם שהתורה מספרת לי שאישה הייתה יפה, אני קצת מתכווצת. אפילו מביך אותי להודות שזה בכלל מעסיק אותי. באמת? מכל הנושאים שאפשר לחקור בתורה, דווקא על זה בחרתי להתעכב?
בפרשת חיי שרה רש"י מספר לנו ששרה הייתה יפה בגיל עשרים כמו שהייתה בגיל שבע. אחר כך מגיעה רבקה, והתורה טורחת לספר לנו שהיא הייתה יפה מאוד.
אוי, נהדר. הנה זה מתחיל שוב. זה השלב שבו אני אמורה להסיט את המבט?
למזלנו, יש המון הסברים שיכולים להציל אותנו מהשיחה השטחית והמביכה הזאת. שרה הייתה צדקת! לרבקה היו מידות נפלאות! היופי הפנימי שלה פשוט הקרין החוצה! זוכרים את שלושת הניסים באוהל של שרה? "שקר החן והבל היופי"! הנה, החזרנו לתורה את הכבוד הראוי לה. אפשר להמשיך הלאה?
רק שאני לא רוצה להמשיך הלאה.
לא שמעתם פעם משפטים כמו "אם את רזה, כנראה שאין לך בעיות בחיים", או "לבנות יפות תמיד הכול מסתדר"? ויש גם את ההערות הפחות נחמדות: "היא בטח קיבלה את התפקיד בגלל איך שהיא נראית", או "עם הכסף שיש לו, ברור שהוא יכול להשיג אישה יפה".
מסתבר שהמראה החיצוני של אדם מספר לנו הכול על החיים שלו, על האופי שלו ועל ההישגים שלו. מי היה מאמין?
בשלב הזה בחיים כבר יש לי הרבה פחות סבלנות לטאטא אמיתות לא נעימות מתחת לשטיח. ראיתי מספיק שנים את משחק היופי הזה כדי להבין עד כמה הוא מגוחך, חזק ומכאיב. ובכל זאת, אפילו להעלות את הנושא הזה גורם לי להרגיש קצת לא בנוח.
גברת, תחזרי למקום שלך. תהיי צנועה.
הנה! עוד לא התחלנו, וכבר הצניעות נכנסה לחדר.
אבל התורה מתארת יופי חיצוני, גם של נשים וגם של גברים. וכולנו יודעים כמה הנושא הזה טעון. כולנו שפטנו את עצמנו, השווינו את עצמנו לאחרים, הרגשנו חוסר ביטחון, זכינו להערכה, נדחינו, עוררנו קנאה או ספגנו הנחות מוטעות בגלל המראה שלנו.
למה הקב"ה בורא יופי? למה אנחנו רוצים להיות יפים? מה היופי נותן לנו, ולמה הוא מסוגל לגרום לכל כך הרבה כאב?
הפעם אני רוצה פשוט להקשיב למה שהתורה אומרת.
שרה הייתה יפה. רבקה הייתה יפה.
בואו נדבר על זה.
מסתבר שהקב"ה אוהב דברים יפים
יצאתי לחפש קצת הכוונה. בטוח חז"ל יעזרו לי לעשות סדר.
התגלית הראשונה שלי הייתה כמעט פשוטה עד כדי מבוכה: נראה שהקב"ה אוהב דברים יפים.
בגן עדן הקב"ה בורא עצים שהם "נחמד למראה וטוב למאכל" (בראשית ב, ט). העצים מספקים מזון, אבל הקב"ה גם עושה אותם יפים. לא מספיק עץ שממלא את תפקידו. הוא גם צריך להיות נעים לעין.
חז"ל אומרים ששלושה דברים מרחיבים דעתו של אדם: דירה נאה, אישה נאה וכלים נאים (ברכות נז ע"ב). ליופי יש ערך מעבר לתועלת המעשית שלו. הוא יכול להוסיף הנאה ותחושה של מרחב לחיים שלנו.
יש לנו אפילו ברכה על מפגש עם יופי יוצא דופן: "ברוך שככה לו בעולמו" (ברכות נח ע"ב).
במסכת עבודה זרה (כ ע"א) מסופר שרבן שמעון בן גמליאל ראה אישה יפה במיוחד וקרא: "מה רבו מעשיך ה׳!"
הוא רואה יופי ומשבח את הבורא. הוא לא שואל אם האישה הזאת צדקת, חכמה או בעלת מידות טובות. היופי החיצוני שלה, בפני עצמו, מעורר בו התפעלות ממעשה הבריאה.
יכול להיות שאדם יפה משקף משהו מהשפע היצירתי של הקב"ה, בדיוק כמו שגינה מרהיבה משקפת משהו מהגנן ששתל אותה? גינה יפה לא צריכה להצדיק את קיומה בכך שהיא מניבה פירות טובים יותר. היופי שלה כבר מוסיף משהו לעולם.
ואז פגשתי את רבי יוחנן.
הגמרא בבבא מציעא (פד ע"א) מספרת שרבי יוחנן היה יפה תואר באופן יוצא דופן. הוא היה יושב ליד המקום שבו נשים יצאו מהמקווה, בתקווה שהמראה שלו ישפיע על הילדים שייוולדו להן, ושהם יהיו יפים ולומדי תורה כמוהו.
גם לכם זה קצת לא נוח?
רבי יוחנן ידע שהוא יפה. הוא העריך את המראה שלו וראה ביופי משהו טוב, עד כדי כך שרצה שגם הדורות הבאים יזכו בו.
הוא לא טען שילדים יפים יהיו בהכרח אנשים טובים יותר. הוא איחל להם להיות יפים ולומדי תורה. שתי מתנות נפלאות.
התחלתי להירגע.
אולי יופי הוא באמת משהו שהקב"ה הכניס לעולם בכוונה, כדי שנהנה ממנו. אולי מותר לנו להעריך את המראה שלנו, להתפעל מיופי של אחרים ואפילו להודות עליו לקב"ה.
יכול להיות שכל הסיפור הזה של מראה חיצוני באמת כל כך פשוט?
נו, באמת.
אז למה הרועה גזר את השיער?
בדיוק כשהתחלתי להרגיש בנוח, מגיע שמעון הצדיק עם סיפור שמאיים להרוס לי הכול.
במסכת נדרים (ט ע"ב) הוא מספר על רועה צעיר, עם עיניים יפות ותלתלים מרהיבים. יום אחד הרועה רואה את ההשתקפות שלו במים, והיופי של עצמו מסחרר אותו.
הוא פונה אל היצר הרע שלו ושואל:
למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך?
ואז הוא מקבל על עצמו נזירות, בידיעה שבסופה יצטרך לגלח את השיער היפה שלו. כששמעון הצדיק שומע את הסיפור, הוא מנשק אותו על ראשו ומשבח אותו.
רגע. מה בדיוק אני אמורה ללמוד מזה?
הרגע קבענו שיופי הוא מתנה מהקב"ה, משהו שאפשר ליהנות ממנו, משהו שאפילו מברכים עליו. ועכשיו בחור צעיר מתפעל מהיופי של עצמו, והתגובה ההרואית שלו היא להיפטר ממנו?
אני כבר שומעת את שיחת המוסר: את חושבת שאת יפה? כדאי שתעשי עם זה משהו. תפסיקי להסתכל במראה. תדאגי להיות פחות מושכת. תהיי ענווה.
הפרשנות הזאת מפחידה אותי הרבה יותר מההשתקפות של הרועה.
תארו לעצמכם שאנחנו מלמדים ילדה צעירה שלהרגיש טוב עם המראה שלה זה סימן לגאווה, או שהדרך הבטוחה להישאר צדיקה היא לדאוג להיות פחות יפה. אנחנו עלולים להפוך מתנה למקור של בושה, ולקרוא לזה קדושה.
אבל אולי לא הבנתי נכון מה הפחיד את הרועה.
הוא לא אומר שהיופי שלו רע. הוא שואל למה הוא מתגאה במשהו שלא שייך לו. ההשתקפות שלו במים מתחילה לשנות את הדרך שבה הוא רואה את עצמו.
הוא נמצא בסכנה של בלבול בין מתנה שקיבל לבין הישג אישי, ושל הפיכת המתנה הזאת לבסיס הזהות שלו.
התגובה שלו קיצונית, ושמעון הצדיק משבח את הנחישות יוצאת הדופן שלו. אבל האם זה אומר שכולנו צריכים לרוץ להסתפר?
רבי יוחנן דווקא לא נראה נבוך במיוחד מהמראה הטוב שלו.
אז אולי המסר הוא שמותר לנו להעריך את המתנות שלנו, כל עוד אנחנו זוכרים שהן מגיעות מהקב"ה.
בסדר. זה נשמע כמו מסר מוסרי מכובד בהחלט.
רק שזה אפילו לא מתחיל להסביר את כל הבלגן הרגשי שסובב את נושא היופי.
כשהמתנה הופכת למטבע
ליופי יש תכונה מוזרה. הוא שייך לאדם שניחן בו, אבל חלק גדול מהערך החברתי שלו נקבע דווקא על ידי אנשים אחרים.
לכל חברה יש מטבעות משלה. כסף פותח דלתות. חוכמה מביאה הערכה. ייחוס משפחתי יוצר קשרים. כישרון מושך תשומת לב. ובהתאם לזמן ולמקום, יופי יכול להיות שווה המון.
בט"ו באב, הגמרא מתארת את בנות ישראל יוצאות לרקוד בכרמים בתקווה למצוא חתן. היפות שבהן מעודדות את הבחורים להתייחס ליופי, ואילו המיוחסות מדגישות את הייחוס המשפחתי שלהן (תענית לא ע"א).
הן יודעות מה יש להן להציע, והן לא מתביישות להגיד את זה.
מצאתי בזה משהו מרענן. יופי הוא יתרון. גם כסף, חוכמה או השתייכות למשפחה מכובדת הם יתרונות. המתנות האלה יכולות לפתוח הזדמנויות אמיתיות.
אבל מטבע הוא דבר מצחיק. הערך שלו תלוי בשוק.
מה שנחשב מושך בתרבות אחת עשוי להיות כמעט חסר משמעות בתרבות אחרת. אותו גוף, אותו כישרון ואותו רקע משפחתי יכולים לקבל ערך חברתי שונה לגמרי, תלוי מי מסתכל.
ומה קורה כשהשוק הופך למראה שדרכה אנחנו מסתכלים על עצמנו?
הילדה היפה הופכת ל"היפה". הילד המוכשר הופך ל"גאון". האיש העשיר הופך ל"העשיר".
פתאום תכונה שהייתה אמורה להיות חלק מהחיים שלנו הופכת למדד שלפיו אנחנו קובעים כמה אנחנו שווים.
אליזבת גילברט עוסקת בבעיה דומה בהרצאת TED שלה, Your Elusive Creative Genius. היא מערערת על הרעיון שאדם יצירתי הוא גאון, ומציעה לחשוב על גאונות כעל משהו שאדם מקבל או עובד איתו. ההבחנה הזאת מאפשרת לנו להעריך כישרון יוצא דופן בלי להפוך את כל הזהות שלנו לתלויה בו.
קמרון ראסל, בהרצאה Looks Aren't Everything. Believe Me, I'm a Model, מתארת את היתרונות האמיתיים של מראה חיצוני מושך, לצד חוסר הביטחון וההנחות שאנשים עושים בגלל המראה.
האחת מדברת על הסכנה שבהזדהות שלנו עם המתנות שקיבלנו. השנייה מראה מה קורה כשהעולם הוא זה שמגדיר אותנו על פי המתנות האלה.
התחלתי לחשוב על כל האנשים שהכרתי לאורך השנים, שנאבקו עם שני הצדדים של הסיפור הזה.
הבושה שברצון שיבחינו בנו. הבושה כשמבחינים בנו. הבושה כשלא מבחינים בנו.
האדם שמשקיע שעות כדי להיות מושך יותר, והאדם שבכוונה מנסה להיות פחות מושך. מי שנהנה ממחמאה ומיד מרגיש אשם. מי שמבטל כל מחמאה, כי לקבל אותה ירגיש לו יהיר, מביך, לא צנוע.
ההשוואות, הקנאה, חוסר הביטחון, החישובים המתישים של איפה אנחנו עומדים ביחס לאחרים.
אז מה אנחנו אמורים לעשות? להפסיק להתעניין ביופי? ליהנות ממנו? להסתיר אותו? להשתמש בו? להתעלם ממנו?
קיוויתי למצוא תשובה ברורה, אבל ככל שחיפשתי, הכול רק נעשה מסובך יותר.
כשהמראה הופכת לשדה קרב
ואז חשבתי על שאול ודוד.
שאול מוצג לנו כבחור יפה תואר במיוחד, גבוה מכל העם (שמואל א ט, ב). כשהוא נבחר לראשונה למלך, נראה שהוא כמעט נרתע מתשומת הלב. אבל ככל שהסיפור מתקדם, התלות שלו באישור של הציבור הולכת ונעשית הרסנית. הוא מודה בפני שמואל שפחד מהעם (שמואל א טו, כד). וגם אחרי ששמואל מעמת אותו עם הכישלונות שלו, הוא מבקש ממנו לכבד אותו לעיני זקני העם.
ואז מגיע דוד.
אחרי ההצלחות הצבאיות של דוד, הנשים שרות ששאול הכה באלפיו ודוד ברבבותיו. שאול מתמלא כעס. מאותו רגע ההצלחה של דוד הולכת ומאיימת עליו. חוסר הביטחון שלו הופך לקנאה, לחשדנות, ובסופו של דבר גם לניסיונות להרוג את דוד.
האם היופי של שאול היה אחראי לזה? הטקסט בוודאי לא אומר כך. המאבק שלו קשור למלוכה, למעמד הציבורי ולפחד לאבד את מקומו.
אבל הדפוס הזה מוכר עד כאב.
כשהזהות שלנו תלויה במשהו שהעולם מעריץ, ההצלחה של אדם אחר יכולה להרגיש כמו מתקפה על עצם הקיום שלנו.
והנה האירוניה.
כששמואל נשלח למשוח את המלך הבא, הקב"ה מזהיר אותו במפורש שלא לשפוט לפי מראה חיצוני או גובה: "כי האדם יראה לעינים וה׳ יראה ללבב" (שמואל א טז, ז).
סוף סוף!
ואז דוד מופיע, והכתוב מתאר אותו כיפה עיניים וטוב רואי.
באמת?
הרגע הזהירו אותנו לא לשפוט לפי המראה החיצוני, ועכשיו מספרים לנו כמה דוד יפה?
אולי התורה מנסה ללמד אותנו בדיוק את ההבחנה שאני כל כך מתקשה לעשות.
יופי יכול להיות אמיתי וראוי לתשומת לב, בלי להפוך למדד של ערך האדם.
הקב"ה רואה את הלב של דוד. זה לא מחייב אותנו להעמיד פנים שדוד לא היה יפה תואר.
ומה אם הבעיה היא דווקא במי שמסתכל?
אבל גם ההבחנה הזאת משאירה אותי מתוסכלת.
נניח שהצלחתי להעריך את המראה שלי בלי להפוך אותו לזהות שלי. נניח שאני יודעת שהיופי שלי הוא מתנה, ושהערך שלי לא תלוי בו. זה כבר הישג מרשים למדי.
מה קורה כשכל האנשים מסביב מתעקשים להפוך את המראה שלי לזהות שלי בכל זאת?
שרה יודעת משהו על זה.
כשאברהם מתקרב למצרים, הוא אומר לה: "הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את" (בראשית יב, יא).
רש"י מסביר שאברהם הכיר את יופייה של שרה כבר שנים. מה שהשתנה הוא שהם עומדים להיכנס למקום שבו היופי שלה עלול לסכן אותם.
שרה לא השתנתה. הסביבה השתנתה.
היופי שלה הפך למשהו שאנשים בעלי כוח רצו לקחת לעצמם, ופרעה לקח אותה לביתו.
המראה של שרה היה מתנה. התגובה של פרעה הייתה באחריותו.
זאת בעיה שונה לגמרי מזו של הרועה שהתפעל מההשתקפות שלו במים.
הרועה נאבק בגאווה של עצמו. פרעה הגיב ליופי של אישה אחרת מתוך תחושת בעלות וזכאות.
אנחנו יכולים לעבוד על הענווה שלנו, על הכרת הטוב ועל האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו. אבל אנחנו לא יכולים לשלוט בקנאה, בהנחות, בתשוקות או בטינה של אנשים אחרים.
אפילו בקהילות דתיות, שבהן צניעות היא ערך חשוב, המסר עלול לפעמים להפוך לכך שגופה של אישה יפה הוא בעיה, בגלל המחשבות שהוא עלול לעורר אצל אחרים.
יש הבדל בין ללמד צניעות לבין לגרום לאדם להתבייש במתנה שהקב"ה נתן לו.
כל הזמן קיוויתי למצוא מקור שיגיד לאדם היפה בדיוק איך להתנהג, כדי שסוף סוף כולם מסביב ירגישו בנוח.
אבל אולי עצם הציפייה הזאת היא חלק מהבעיה.
למה בכלל להזכיר יופי כשהוא לא משנה כלום?
ואז התחלתי לשים לב למשהו נוסף.
לפעמים התורה מספרת לנו שאדם מסוים היה יפה, גם כשהיופי הזה כמעט לא משפיע על הסיפור.
קחו למשל את אביגיל.
בשמואל א (כה, ג) היא מוצגת כ"טובת שכל ויפת תאר" — חכמה ויפה.
כשדוד עומד לתקוף את ביתו של נבל, אביגיל מתערבת באומץ, בשיקול דעת ובתבונה יוצאת דופן. היא מביאה מזון, ניגשת אל דוד ומשכנעת אותו לחזור בו.
החוכמה שלה משנה את מהלך האירועים.
והיופי שלה? הסיפור לא ממש מסביר לנו איזה תפקיד הוא ממלא.
אז למה בכלל להזכיר אותו?
או קחו את רבקה.
"והנערה טבת מראה מאד" (בראשית כד, טז).
אבל המבחן של אליעזר עוסק בנדיבות שלה. היא מציעה לו מים, ואז שואבת גם לגמלים שלו. המשפחה שלה מנהלת משא ומתן על הנישואים, ורבקה מקבלת החלטה אמיצה לעזוב את הבית.
היופי שלה לא קובע את המבחן של אליעזר ולא את ההחלטה שלה.
דוד יפה תואר, אבל הקב"ה בוחר בו מסיבות שמעבר למראה החיצוני. אביגיל יפה, אבל החוכמה שלה היא שמניעה את הסיפור. רבקה יפה מאוד, אבל הבחירות שלה הן שמגלות לנו מי היא.
חיפשתי כל הזמן את התפקיד של היופי שלהן, כאילו כל מתנה חייבת למלא תפקיד מסוים כדי להצדיק את קיומה.
ומה אם זאת בכלל השאלה הלא נכונה?
גינה יפה לא צריכה להניב פירות טובים יותר כדי להצדיק את היופי שלה. אנחנו יכולים להתפעל ממנה, להודות עליה לקב"ה, ולהמשיך ליהנות מהגינה.
אולי התורה יכולה לספר לנו שאדם מסוים יפה פשוט מפני שזאת אחת המתנות שהקב"ה נתן לו.
זה חלק מהסיפור שלו, בלי שזה צריך להפוך להיות כל הסיפור.
ופתאום מצאתי את עצמי חוזרת לרש"י הראשון, זה שכל כך הביך אותי בתחילת הדרך.
יפה בגיל שבע
רש"י מתאר את שרה בגיל עשרים כיפה כפי שהייתה בגיל שבע.
אני יודעת שרש"י מדבר על המראה החיצוני שלה, אבל אני לא מצליחה להפסיק לחשוב על הילדה הזאת, בת השבע.
ילדה שיכולה ליהנות מזה שהיא יפה בלי לחשב כמה היופי שלה שווה. בלי צורך להיות הילדה הכי יפה בחדר, בלי להרגיש אשמה כשמבחינים בה, ובלי לתהות מה המראה של כל האחרות אומר על המראה שלה.
כמובן, גם ילדים משווים את עצמם לאחרים ומתמודדים עם חוסר ביטחון לגבי המראה שלהם. אבל יש משהו בדמות של ילדה בת שבע שמעלה אפשרות של יופי, לפני שהוא הופך לזהות חברתית מסובכת.
האם אנחנו יכולים לקחת איתנו את החופש הזה גם לחיים הבוגרים?
אולי שרה מציעה לנו דמות של אישה שהיופי שלה היה אמיתי, מעורר התפעלות ולפעמים אפילו מסוכן, אבל מעולם לא הפך למרכז החיים שלה.
רבקה מציעה אפשרות נוספת. היא יפה מאוד, ואז פשוט ממשיכה להיות רבקה.
אביגיל משתמשת בחוכמה ובאומץ שלה. דוד נבחר בזכות מה שהקב"ה רואה בלבו. רבי יוחנן מרגיש בנוח עם המראה שלו, ואפילו מנסה להשתמש בו למטרה שהוא רואה כבעלת ערך.
הרועה מזכיר לנו כמה קל להתאהב במתנות שקיבלנו. שאול מראה לנו את הסכנה שבבניית הזהות שלנו סביב הערכה ציבורית. פרעה מדגים מה קורה כשיופי של אדם אחר הופך בעינינו למשהו שאנחנו חושבים שמגיע לנו לקחת.
יצאנו למסע הזה בתקווה למצוא הוראה אחת ברורה לגבי יופי. משהו שנוכל סוף סוף להיאחז בו אחרי שנים של מבוכה, השוואות, רגשות אשמה ובלבול.
במקום זה מצאנו אנשים שמתייחסים ליופי בדרכים שונות לגמרי.
מצאנו את חז"ל חוגגים את היופי, רועה שנבהל ממנו, מלך שנאכל מבפנים בגלל השוואות, ואישה שהיופי שלה מסכן אותה בגלל הרצון של אדם אחר.
מצאנו שיופי מוסיף לעולם, פותח דלתות, יוצר הזדמנויות, ולפעמים גם גורם לכאב עצום.
רצינו שמישהו יגיד לנו בדיוק איך אנחנו אמורים להרגיש כלפיו.
אבל אולי התורה מציעה לנו משהו מועיל יותר מהוראה איך להרגיש.
יופי הוא מתנה. הוא אמיתי, יש לו ערך, ומותר לנו להעריך אותו. אנחנו לא יצרנו אותו, אנחנו לא יכולים להבטיח שהוא יישאר איתנו לנצח, והוא מעולם לא נועד לשאת על גבו את כל הזהות שלנו.
אנחנו יכולים ליהנות ממנו בלי לסגוד לו. להכיר בו בלי להתנצל עליו. להתפעל ממנו אצל אחרים בלי להפוך את היופי שלהם לשיפוט עליהם או על עצמנו.
חז"ל אפילו נתנו לנו ברכה למפגש עם יופי יוצא דופן: "ברוך שככה לו בעולמו".
ברוך הקב"ה שיש לו דברים כאלה בעולמו.
איזו הקלה זאת יכולה להיות, להסתכל על יופי, גם על היופי של עצמנו, ולהגיב בהכרת הטוב במקום להתחיל מיד לחשב מה הוא אומר עלינו.
התחלנו את המסע הזה נבוכים מעצם העובדה שאנחנו בכלל רוצים לדבר על יופי חיצוני. כל הזמן קיווינו שהמקורות יגידו לנו מה בדיוק אנחנו אמורים לעשות איתו.
אולי ביקשנו מהיופי לענות על שאלה שהוא בכלל לא אמור לענות עליה: מי אנחנו?
אנחנו אנשים שיש להם חיים לחיות, החלטות לקבל, אנשים לאהוב, ואוסף של מתנות שלא אנחנו יצרנו.
יופי יכול להיות אחת מהן.
ואולי החופש הגדול ביותר הוא לדעת להעריך את המתנה הזאת עם כל השמחה הפשוטה של ילדה בת שבע, ואז להמשיך בעיסוק המופלא של פשוט להיות מי שאנחנו.
.webp)



Comments