הברכה שבלהיות נראה

מה יעקב ומשה מלמדים אותנו על לדעת מי אנחנו — ולהפוך לעם אחד

דברי התורה השבוע מוקדשים לעילוי נשמת גיבורינו שנפלו: אפרים בן ליאת ושמואל, יוסף מלאכי בן דינה ודוד, אליהו משה שלמה בן שרה ושמעון, יוסף חיים בן רחל ואליהו, נתנאל בן רויטל ואלעד, יקיר בן חיה ויהושע, רון בן שרה וקני, הראל בן יונת ושלמה ותומר בן עדינה ואייזיק. השבוע חל גם יום האזכרה של יוסף בן דינה ודוד. יהי רצון שנשמותיהם תזכינה לעלייה, ובזכותם נזכה להתאחד כעם מבלי לאבד את הייחוד של כל אחד ואחת מאיתנו, ושנזכה תמיד לעין טובה — לחפש ולמצוא את המעט טוב זה בזה.

"אלה לא ברכות"

כשהייתי ילדה, הייתי צריכה ללמוד בעל פה את ברכת יעקב לבניו. אני זוכרת שזה הפריע לי.

"אלה לא ברכות," אמרה הילדה שהייתי.

יהודה מקבל מלכות. יוסף מקבל פי שניים. אבל ראובן מקבל "פחז כמים". שמעון ולוי שומעים על הכעס והאלימות שלהם, ונאמר להם שהם יפוזרו בישראל.

איך זאת ברכה? ואיך זה הוגן?

ברכה אמורה להיות משהו טוב. כולם צריכים לקבל אחת, והברכה של כולם צריכה להיות טובה. הוגן פירושו שווה. ואיכשהו, בתוך ההבנה הילדותית הזאת, הייתה עוד הנחה: התפקיד של הורה הוא לסדר שהכול יהיה בסדר — לשמור על כולם, להחליק את ההבדלים, ולוודא שאף אחד לא יוצא עם פחות.

למדתי את ברכת יעקב כילדה. מסתבר שאת ההבנה הילדותית שלי על הברכות השארתי איתי עוד עשרות שנים.

השנה, כשקראתי את ברכותיו האחרונות של משה בפרשת וזאת הברכה, שמתי לב שהן מרגישות לי אחרת. רגועות יותר מברכותיו של יעקב. נוחות יותר.

אבל התורה קוראת לדבריו של יעקב ברכות.

האם כל השנים האלה לא הבנתי מהי בעצם ברכה — ומה אמורה ברכה של הורה לעשות?

ברכה של אבא

יעקב מכיר את הבנים שלו כפי שרק הורה יכול להכיר.

הוא מכיר את המזג שלהם, את הכוחות שלהם, את ההיסטוריה שלהם ואת הטעויות שלהם. הוא לא נותן שתים-עשרה גרסאות של אותה ברכה.

אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם

האברבנאל מסביר שיעקב מדבר על פי "טבע בניו ומדותיהם".

וזה עצמו חלק מהברכה.

להיות באמת מוכר על ידי הורה הוא אחת הברכות הגדולות שילד יכול לקבל.

יעקב לא מגן על בניו מפני המפגש עם עצמם. הוא לא הופך את הברכות שלהם לשוות, לא מטשטש את ההבדלים ביניהם ולא מנסה לעצב אותם מחדש לפי מה שהיה נוח יותר לאבא. הוא מציג לכל בן את עצמו.

זה מי שאתה. זה הכוח שלך. וכאן הכוח הזה עלול להפוך למסוכן.

כשילד מרגיש שרואים אותו בצורה כל כך ברורה, הוא מקבל רשות להכיר את עצמו — ומשם, לצמוח.

כאמא צעירה, הסיפור של משפחת יעקב הרגיע אותי מסיבה אחרת. חשבתי שאני דווקא מסתדרת לא רע. הילדים שלי עדיין לא מכרו אחד את השני.

אחרי עוד כמה שנות הורות, הסיפור נקרא אחרת.

משפחות הן דבר מורכב. ילדים פוגעים זה בזה. הורים טועים. אחים מקנאים. אנשים שאוהבים זה את זה יכולים גם להכאיב זה לזה. כהורה, גם אני נדרשת לראות את זה בבהירות, כמו יעקב.

ודווקא מהמקום הזה, המשפחה של יעקב מנחמת אותי היום.

יעקב מכיר את הבלגן. הוא יודע מה הילדים שלו עשו ואיך הם פגעו זה בזה. הוא לא מסתיר את זה.

ובכל זאת, הוא מברך אותם.

רש"י שם לב שגם אחרי דברי התוכחה, התורה מסכמת:

וַיְבָרֶךְ אוֹתָם

יעקב לא זקוק לילדים מושלמים כדי לברך אותם, והוא גם לא צריך להעמיד פנים שהכול בסדר.

הוא מכיר אותם. והוא מברך אותם.

במקום שבו יעקב מסיים

חז"ל מחברים באופן ישיר בין ברכתו האחרונה של יעקב לברכתו של משה.

ברכת יעקב מסתיימת במילה "וזאת", וברכת משה מתחילה:

וְזֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה

הספרי אומר שמשה מתחיל "ממקום שסיים יעקב אבינו". משה לא מחליף את ברכת יעקב. הוא מוסיף עליה.

אבל המציאות השתנתה.

יעקב הוא אב שמדבר אל בניו כאשר המשפחה עומדת לפני השנים הארוכות של הגלות. משה הוא רבנו, המורה שלנו, שמדבר דורות אחר כך, כשהמשפחה הזאת עומדת להיכנס לארצה.

רש"י כותב:

אתה מוצא בכל השבטים ברכתו של משה מעין ברכתו של יעקב

משה רואה את אותם אנשים שונים, את אותן זהויות ייחודיות. אבל הבנים כבר הפכו לעם.

השאלה כבר איננה רק מי הם, אלא מה התכונות המיוחדות של כל אחד מהם יכולות לתרום לעם ולארץ.

מזהות לתרומה

לוי ממחיש זאת בצורה ברורה במיוחד.

יעקב רואה את העוצמה של לוי ואת המקום שאליו היא עלולה להוביל:

אָרוּר אַפָּם כִּי עָז

והוא אומר שלוי יתפזר:

אֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל

דורות אחר כך, לוי עדיין לוי. אבל משה אומר:

יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל

לוי אכן מפוזר בתוך ישראל, אבל עכשיו לפיזור הזה יש תפקיד לאומי.

הכוח מצא את התרומה שלו.

את הדפוס הזה אפשר לראות גם במקומות אחרים. המנהיגות של יהודה משרתת את עמו. כוחו של גד משרת את ישראל. זבולון יוצא, יששכר נשאר באוהליו, ומשה מברך אותם יחד.

אף אחד לא צריך להפוך למישהו אחר. דווקא ההבדלים ביניהם הם חלק ממה שהעם צריך.

האבא והמורה

ההבדל בין שתי מערכות הברכות מפנה את תשומת הלב גם אל מי שמברכים.

לאחד אנחנו קוראים יעקב אבינו, ולשני משה רבנו.

אחד הוא האבא. השני הוא המורה.

הורה ומורה יכולים להסתכל על אותו ילד ולראות דברים שונים, מפני שהם עומדים במקומות שונים.

הורה מכיר את ההיסטוריה, את המזג, את הדפוסים שנמצאים שם מאז הילדות. הברכה של יעקב נובעת מהיכרות עמוקה כזאת: זה מי שאתה.

מורה פוגש את אותו אדם עם מעט יותר מרחק, ולכן יכול לשאול שאלה אחרת: לאן התכונות האלה יכולות לקחת אותך?

אנחנו זקוקים לשני הקולות.

המורה זקוק למתנה של יעקב: לראות את האדם לפני שרואים את הפוטנציאל.

וההורה זקוק למתנה של משה: העובדה שאני מכיר את הילד שלי לעומק אינה אומרת שאני יודע עד לאן הוא יכול להגיע.

אבל להחזיק את שני הדברים יחד יוצר אתגר. איך אפשר להכיר אדם באמת, בלי לכלוא אותו בתוך כל מה שאנחנו כבר יודעים עליו?

ככל שאנחנו קרובים יותר למישהו, כך אנחנו נושאים איתנו יותר היסטוריה. אנחנו זוכרים את הטעויות הישנות ואת הדפוסים המוכרים. היכרות עמוקה יכולה לעזור לנו לראות אדם בצורה ברורה, אבל היא גם עלולה להקשות עלינו להבחין כשהוא מתחיל להשתנות.

להשאיר מקום לתנועה

השבוע יעקב ומשה נכנסים שניהם לסוכה שלנו כאושפיזין. ובמהלך סוכות אנחנו מציינים גם את יום פטירתו של רבנו נוסף — רבי נחמן מברסלב.

ב"אזמרה" רבי נחמן מלמד:

צָרִיךְ לְחַפֵּשׂ וְלִמְצֹא בּוֹ אֵיזֶה מְעַט טוֹב

למצוא את ה"מעט טוב" אין פירושו להתעלם מכל שאר הדברים שאנחנו יודעים על אדם. יעקב בוודאי לא עושה זאת.

רבי נחמן אומר שעל ידי מציאת הנקודה הזאת אנחנו "מעלה אותו".

המילים האלה משמעותיות כאן. ה"מעט טוב" משאיר מקום לתנועה. אפשר להכיר את ההיסטוריה של אדם מבלי להחליט שההיסטוריה שלו היא גם העתיד שלו.

כך אפשר להחזיק יחד את ההיכרות העמוקה של יעקב ואת הברכה של משה שפונה קדימה: לראות מי האדם עכשיו, ובאותו זמן להשאיר מקום למי שהוא עוד יכול להיות.

ומה שנכון בתוך משפחה נעשה מורכב עוד יותר כשהמשפחה הופכת לעם.

ממשפחה לעם

משה עומד על סף ארץ ישראל מול צאצאיהם של בני יעקב השונים כל כך זה מזה. השאלה עכשיו היא האם כל ההבדלים האלה יכולים להשתייך למשהו גדול יותר.

המבנה של ברכת משה מרתק.

בתחילתה נאמר:

יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל

אחר כך משה מברך כל שבט בנפרד.

ובסוף הוא חוזר אל הכלל:

אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ

כלל. פרט. כלל.

אולי זה חלק מהעלייה המתמשכת שלנו לארץ ישראל. אבותינו חצו את הירדן פעם אחת. אנחנו עדיין לומדים איך לחיות כאן יחד.

לא על ידי כך שנהפוך להיות אותו הדבר. לכל שבט יש את הברכה שלו. לכל אחד יש משהו לתרום שאינו שייך רק לו, אלא לכלל.

אחרי כל הברכות השונות, משה מסיים:

אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָעַם נוֹשַׁע בַּה׳

אחרי כל הברכות האישיות, כל הכוחות השונים, ההיסטוריות, התפקידים והתרומות, משה מחזיר אותם להיות עם אחד. וגם אז, מקור הכוח שלהם איננו הם עצמם. המקור הוא הקב"ה.

ועכשיו אפשר לחזור לברכות שהפריעו לי כל כך כילדה.

חשבתי שברכה פירושה לעשות את הדברים הוגנים. כאמא צעירה, חשבתי שהתפקיד שלי הוא לשמור על כולם ולדאוג שאיכשהו הכול יהיה בסדר.

יעקב מציע משהו תובעני יותר — ובעיניי היום, גם אוהב יותר.

ברכה של הורה איננה להפוך את החלק של כל ילד לשווה או להגן עליו מפני כל דבר שקשה לו לראות. הברכה היא לראות את הילד שבאמת נמצא שם — להכיר את המתנות שלו, את המזג שלו, את ההיסטוריה שלו, אפילו את המקומות שבהם הכוחות שלו עלולים להסתבך — ועדיין לברך אותו.

משה לוקח את הברכה הזאת צעד נוסף קדימה. מי שאתה איננו רק שלך. לכוחות המיוחדים שלך יש משהו לתת.

ורבי נחמן מזכיר לנו שגם כשאנחנו מכירים זה את זה היטב — גם כשאנחנו מכירים את ההיסטוריה ואת הטעויות — עלינו להמשיך לחפש את ה"מעט טוב", את נקודת הטוב שממנה תמיד יכולה להיות עוד עלייה.

אולי גם זה חלק מהעבודה שלנו כעם בארץ ישראל.

לא להפוך להיות אותו הדבר.

לא להעמיד פנים שההבדלים בינינו אינם קיימים.

אלא לראות זה את זה בבהירות, להמשיך לחפש את הטוב זה בזה, ולגלות מה כל אחד מאיתנו יכול להביא אל הכלל.

יעקב מתחיל עם שנים-עשר בנים שונים מאוד זה מזה.

דורות אחר כך, משה עומד מול שנים-עשר שבטים שונים מאוד זה מזה.

ואחרי שהוא מברך כל אחד מהם על פי מי שהוא, הוא מביט בכולם יחד ואומר:

אַשְׁרֶיךָ יִשְׂרָאֵל מִי כָמוֹךָ

אולי זאת הברכה שלא הצלחתי להבין כילדה.

להיות באמת מי שאתה.

להמשיך לגדול.

ולדעת שלמי שאתה — יש מקום בתוכנו.