מִצְרַיִם, אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ?

Avigail Gimpel
Jun 11
5 min read

פרשת קורח

כיצד הפחד מעוות את המציאות

לזכרם של חיילינו הקדושים שנפלו על קידוש ה' ובהגנה על ארץ ישראל:

אפרים בן ליאת ושמואל, יוסף מלאכי בן דינה ודוד, אליהו משה שלמה בן שרה ושמעון, יוסף חיים בן רחל ואליהו, נתנאל בן רויטל ואלעד, יקיר בן חיה ויהושע, ורן בן שרה וקני.

לאחרונה אני מוצאת את עצמי מגיבה שוב ושוב באותה צורה כשאני קוראת את החדשות: איך אנשים

אינם רואים את מה שנמצא ממש מול עיניהם? מצבים שלמים נראים כאילו התהפכו. דברים שמזיקים באופן ברור זוכים להגנה. דברים שטובים באופן ברור נתפסים כאיום. המציאות עצמה מתחילה להיראות הפוכה.

ואז נתקלתי בפסוק בפרשת קורח שהעניק לי בדיוק את אותה תחושה. עצרתי וקראתי אותו פעמיים, משום שהוא נשמע פחות כמו סיפור עתיק ויותר כמו משהו שיכולתי לקרוא השבוע.

אולי האמירה המדהימה ביותר בפרשה אינה מגיעה מקורח עצמו.

היא מגיעה מדתן ואבירם:

הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר

מצרים מתוארת לפתע כארץ זבת חלב ודבש.

העם שסבל מעבדות, ממכות ומרצח ילדיו, מדבר על מצרים כאילו הייתה גן עדן.

איך ייתכן דבר כזה?

אין זו רק מרידה. זהו היפוך מוחלט של המציאות.

אולי משום כך הדברים נשמעים כה מוכרים ומטרידים. שכתוב העבר, היפוך הקורבן והתוקפן, הפיכת השעבוד לחירות והחירות לשעבוד — אינם תופעות חדשות. אלו דפוסים אנושיים עתיקים ומפחידים.

פרשת קורח מזמינה אותנו לשאול כיצד יכלו דתן ואבירם לומר דבר כזה, וכיצד בני אדם יכולים להשתכנע כל כך בנרטיב מעוות עד שהם חדלים לזהות את המציאות העומדת מולם.

איך הגענו לכאן?

בשתי הפרשות האחרונות צפינו בתהליך מתמשך.

בפרשת בהעלותך משה מדגים ענווה. הוא יודע מה שייך לו ומה אינו שייך לו. הוא נושא באחריות מבלי לנסות לשלוט במחשבותיהם, ברגשותיהם או בבחירותיהם של אחרים.

בפרשת שלח המרגלים מתחילים כצופים. אך בהדרגה הם עוברים מעבר למה שהם באמת יודעים. הם מפרשים, משליכים, מדמיינים, ולבסוף מדברים בשם העם כולו. הפחד שלהם גדל ביחס ישיר למידה שבה הם חורגים מגבולות האחריות שלהם, ולוקחים על עצמם דברים שאינם שלהם לדעת, לשלוט בהם או להחליט עליהם.

וכעת, בפרשת קורח, אנו פוגשים את השלב הבא.

הפחד התפתח למשהו מסוכן הרבה יותר: עדשה שדרכה המציאות עצמה נתפסת.

דתן ואבירם

הדור חי בצל תוצאות חטא המרגלים. החלום להיכנס לארץ התנפץ, ודור שלם קיבל בשורה שימות במדבר. התקווה התחלפה בהמתנה, והייעוד התחלף בנדודים.

רגעים כאלה הופכים אנשים לפגיעים. כאשר האמון בעתיד נעלם, העבר מתחיל למשוך בעוצמה.

הפחד משנה את האופן שבו אנו מעבדים את המציאות. ככל שהוא גדל, המוח מתחיל לחפש ודאות. מורכבות הופכת למעייפת. ניואנסים הופכים לאי־נוחות. עמימות הופכת למאיימת.

כאשר ייאוש מצטרף לפחד, התהליך מעמיק עוד יותר. אם אין עתיד ששווה להתקדם אליו, העבר מתחיל לעבור אידיאליזציה. הכאב מיטשטש. המוכר מתחיל להרגיש בטוח יותר מן האמת.

זהו המצב הרגשי שממנו מדברים דתן ואבירם.

פתאום מצרים כבר אינה נראית כמקום של עבדות, אלא כמקום של שפע וביטחון. ההבטחה של העתיד נדחקת הצידה מפני חזון נוסטלגי של העבר.

מדהימה עוד יותר תגובתם כאשר משה מזמין אותם לשיחה.

"לא נעלה."

משה פונה אליהם ומבקש לקיים דיאלוג, אך הם מסרבים.

מדוע?

מפני שדיאלוג מחייב מחויבות משותפת למציאות.

ברגע שדתן ואבירם השתכנעו שמצרים הייתה גן עדן ושמשה הוא המדכא, כל הזמנה לשיחה נראתה כמלכודת, וכל הסבר נשמע כמניפולציה.

אך ייתכן שמסתתר עומק נוסף בבחירת המילים שלהם.

דתן ואבירם אינם אומרים רק "לא נבוא".

הם אומרים:

לֹא נַעֲלֶה

רק פרשה אחת קודם לכן הכריזו המרגלים:

לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת

וכלב השיב להם:

עָלֹה נַעֲלֶה

המרגלים אמרו שאינם יכולים לעלות.

דתן ואבירם אומרים שאינם רוצים לעלות.

מה שהתחיל כפחד הפך לוודאות.

מה שהתחיל כספק הפך לדחייה.

סיפור המרגלים לא הסתיים.

הוא ממשיך להתגלגל בתוך פרשת קורח.

השפה התוקפנית

כאשר משה מזמן את דתן ואבירם, תגובתם הופכת למדהימה אף יותר:

"העיני האנשים ההם תנקר? לא נעלה."

במה בדיוק הם מאשימים את משה?

הם כבר אינם רואים בו מנהיג. הם רואים בו אדם המנסה להונות, לתמרן ולעוור.

הדימוי שהם בוחרים משמעותי במיוחד. לנקר את עיניו של אדם פירושו למנוע ממנו לראות את המציאות. דתן ואבירם משוכנעים שמשה מסתיר מן העם את האמת.

בעיניהם, הם אלו שרואים בבירור.

ומשה הוא זה שמנסה לעוור את כולם.

לאורך התורה כולה, משה שוב ושוב ניצב בין העם לבין החורבן. הוא מתפלל בעדם, מגן עליהם ואף מציע את עצמו למענם.

ובכל זאת, דתן ואבירם חווים אותו כאיום.

משה לא השתנה.

התפיסה שלהם השתנתה.

ברגע שאדם נתפס דרך עדשה כזו, כל פעולה הופכת לראיה התומכת בסיפור. הזמנה לשיחה הופכת למניפולציה. מנהיגות הופכת לשליטה.

זהו אולי אחד האזהרות העמוקות ביותר של התורה בנוגע לפחד. כאשר פחד מתקשה והופך לוודאות, הוא אינו משנה רק את המסקנות שלנו. הוא משנה את מה שאנו מסוגלים לראות.

ההזדמנות של קורח

קורח מופיע מיד לאחר חטא המרגלים.

העיתוי משמעותי.

העם איבד את אמונו בעתיד. פחד ואכזבה יצרו חוסר ודאות עמוק.

אך קורח לא יצר את צורת הראייה המעוותת הזאת. דתן ואבירם מראים לנו שהעיוות כבר היה קיים.

הגאונות של קורח הייתה לזהות אותו ולתת לו סיפור.

במקום להתמודד עם מציאות כואבת ומורכבת, הוא מציע לעם הסבר פשוט:

משה.

אהרון.

המנהיגים.

אם משהו השתבש, יש את מי להאשים.

קורח מציע דבר נוסף:

ודאות.

הוא מעניק לעם סיפור שמסביר את כאבם ומזהה אשם.

מציאות מורכבת דורשת סבלנות, אחריות והתבוננות פנימית.

סיפור פשוט דורש רק הסכמה.

לאנשים המתמודדים עם פחד, ודאות יכולה להיות מושכת יותר מן האמת.

האם זהו דפוס אנושי אוניברסלי?

נראה שהתורה מתארת כאן פגיעות אנושית שחוזרת על עצמה שוב ושוב.

כאשר פחד וייאוש משתלטים, אנשים עלולים לאבד אמון במציאות, לשכתב את העבר, לחשוד באנשים המנסים לעזור להם, ולהעדיף ודאות על פני אמת.

חז"ל ומפרשים רבים מתארים כיצד אינטרסים אישיים ומעורבות רגשית מסוגלים לעוות את שיקול הדעת. הניסוח הקלאסי מופיע בדברי חז"ל: "אין אדם רואה חובה לעצמו", וכן "השוחד יעוור עיני חכמים". חז"ל מבינים אמירות אלו כמשפיעות על עצם התפיסה, ולא רק על היושר או הכנות.

התרופות שהתורה מציעה

אם קורח מלמד כיצד פחד יכול לעוות את המציאות, התורה אינה משאירה אותנו ללא דרך להתמודד עם העיוות הזה.

התרופות מופיעות בתוך הסיפור עצמו.

הראשונה היא ענווה.

ענוותו של משה אינה ביטול עצמי. היא היכולת להבחין בין מה ששייך לו לבין מה שאינו שייך לו.

הפחד דוחף לכיוון ההפוך. הוא משכנע אותנו שאנחנו יודעים יותר מכפי שאנו באמת יודעים. הענווה מזכירה לנו שיש דברים שאנו יודעים, דברים שאיננו יודעים, ודברים שאיננו יכולים לדעת.

בעולם שמכור לוודאות, הענווה הופכת לצורת הגנה.

התרופה השנייה היא המציאות עצמה.

לאורך המרד, משה שוב ושוב מסיט את תשומת הלב מן ההאשמות אל הראיות. בין אם באמצעות מבחן הקטורת ובין אם באמצעות תגובותיו לדתן ואבירם, הוא מתעקש שהשאלה איננה איזה סיפור נשמע משכנע יותר, אלא מהי האמת.

התרופה השלישית היא הקטורת.

כאשר פורצת מגפה, אהרון נוטל את הקטורת ונעמד:

וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים

הקטורת מורכבת מתערובת של סממנים, וביניהם גם החלבנה שריחה אינו נעים. המסר שלה הוא ההפך ממסרו של קורח. קורח מפריד; הקטורת מחברת. קורח מפשט; הקטורת מסוגלת להכיל מורכבות.

התרופה האחרונה היא הזיכרון.

לאחר המרד, התורה יוצרת תזכורות מוחשיות: מחתות הנחושת ומטה אהרון. המזכרות הללו משמרות את מה שאכן התרחש ומגינות מפני הנטייה האנושית לשכתב את העבר, כפי שעשה אותו דור כאשר הפך את מצרים ל"ארץ זבת חלב ודבש".

לסיום

הטרגדיה של דתן ואבירם לא הייתה רק בכך שהתנגדו למשה.

הטרגדיה הייתה שהם איבדו את היכולת לזהות את מה שעמד מולם.

מצרים הפכה לארץ זבת חלב ודבש.

הגואל הפך למדכא.

העתיד הפך למשהו שיש לפחד ממנו.

בעקבות קורח, התורה מציבה לנו עוגנים: ענווה, מציאות, קטורת וזיכרון.

האתגר של קורח איננו רק לזהות רעיונות שגויים אצל אחרים. הוא להכיר עד כמה כולנו פגיעים לפחד, לאכזבה ולוודאות מוחלטת.

המרגלים אמרו:

לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת

דתן ואבירם אמרו: