כשהנופל נופל

כי תצא והאומץ לבנות בלי לדעת איך הסיפור ייגמר

פרשת כי תצא

דבר התורה הזה מוקדש לזכרם של חיילינו שנפלו: אפרים בן ליאת ושמואל, יוסף מלאכי בן דינה ודוד, אליהו משה שלמה בן שרה ושמעון, יוסף חיים בן רחל ואליהו, נתנאל בן רביטל ואלעד, יקיר בן חיה ויהושע, רון בן שרה וקני, והראל בן יונת ושלמה. יהי זכרם ברוך, ויהי רצון שהחיים שחיו ימשיכו להאיר ולתת כוח לעם ישראל.

איזה הורה מסוגל לעשות דבר כזה?

אם יש פרשה אחת שגורמת לי לדם לרתוח, שגורמת לי לרצות לצרוח על הדף, זו פרשת כי תצא.

אולי תחשבו שאלה הרגישויות הפמיניסטיות שלי — אלה שבעצם אין לי — שמתקוממות מול פרשת אשת יפת תואר, האישה היפה שנלקחת בשבי במלחמה.

ממש לא.

זו האמא שבי שמשתגעת.

אב ואם אוחזים בבן שלהם, מביאים אותו אל זקני העיר, ומוסרים אותו למוות.

וְתָפְשׂוּ בוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ וְהוֹצִיאוּ אֹתוֹ אֶל זִקְנֵי עִירוֹ וְאֶל שַׁעַר מְקֹמוֹ(דברים כא, יט)

ילדים מאתגרים אותנו. הם משאירים אותנו כל הזמן על קצות האצבעות. הם עושים דברים שאנחנו ממש לא מסכימים איתם, ולפעמים אפילו שוברים לנו את הלב. אלה החיים כהורים.

אבל לקחת את הילד שלך, קשה ככל שתהיה ההתנהגות שלו, ולמסור אותו למוות?

כל מה שבי צועק: לא.

מה קרה במשפחה הזאת לפני שאבא ואמא הגיעו בכלל למקום כזה?

למצוא את הזנב

רש"י לא מאפשר לנו לפגוש את הילד הזה כאילו הוא עומד בפני עצמו.

פרשת כי תצא מתחילה באדם שיוצא למלחמה:

כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ... וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָּהּ(דברים כא, י–יא)

רש"י מיד אומר לנו:

במלחמת הרשות הכתוב מדבר

זו מלחמת רשות.

האיש הזה בחר לצאת.

ושם, בחוץ, הוא רואה משהו שהוא רוצה.

וראית. וחשקת.

הוא רואה. הוא רוצה.

רש"י מפוכח להפליא:

לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע

התורה מכירה בכך שבני אדם נופלים. והיא מכניסה תהליך אל תוך הנפילה. האישה נכנסת לביתו. היא מתאבלת על הוריה. עובר חודש. מה שהתחיל בתוך עוצמתה של המלחמה לא יכול להפוך מיד לסיפוק של דחף.

ואז רש"י אומר לנו, למעשה: תמשיכו לעקוב אחרי הסיפור.

אם הוא יישא אותה:

סופו להיות שונאה

בסופו של דבר הוא ישנא אותה.

ואחר כך:

וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה

בסופו של דבר ייוולד מן הקשר הזה בן סורר ומורה.

רש"י מסביר שהרצף הזה הוא הסיבה לכך שהפרשיות מופיעות זו לצד זו.

יש כאן זנב.

מצאו את הזנב. מה קרה לפני הדבר שאנחנו רואים עכשיו? ומה קרה לפני זה?

רש"י מוליך אותנו אחורה.

לפני הילד הייתה שנאה בבית.

לפני השנאה היה וראית... וחשקת — ראייה ורצון.

ולפני כל זה היה כי תצא.

אדם יצא.

ההתנהגות של הילד אמיתית. לבחירות שלו יש השלכות. אבל הוא נכנס לתוך סיפור שכבר היה בעיצומו.

האם אנחנו באמת יודעים איך הסיפור שלו ייגמר?

התגובה של התורה לבן הסורר והמורה נעשית קשה עוד יותר כשקוראים את דברי רש"י:

בן סורר ומורה נהרג על שם סופו... אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב

הוא עדיין זכאי.

וזה בדיוק מה שמטריד אותי כל כך.

אנחנו מסתכלים על אדם צעיר באמצע הסיפור שלו ומכריזים שאנחנו כבר יודעים את הסוף.

ומה עם כל הפיתולים שבדרך? ההתבגרות? שנה קשה שאחריה תגיע שנה טובה יותר? טעויות שאחריהן יבוא תיקון? אנשים שהוא עדיין לא פגש ושעשויים לשנות את מסלול חייו?

אנחנו רואים את מה שנמצא מול העיניים, משליכים אותו אל העתיד, וקוראים לזה הסוף שלו.

חז"ל מצמצמים כל כך את התנאים שבהם יכול להתקיים דין בן סורר ומורה, עד שהגמרא מביאה את הדעה:

בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות. ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר(סנהדרין עא ע"א)

אולי זה בדיוק מה שאנחנו צריכים לעשות.

ללמוד את הילד המתקשה הזה.

ללמוד את ההורים שלו.

ללמוד את הזנב.

יש משהו מפתה מאוד בתוצאה מיידית.

החייל בתחילת הסיפור ראה משהו שרצה — ורצה אותו עכשיו:

וראית... וחשקת.

וכאן, שוב, מופיע צורך בלתי נסבל לפתור עכשיו את מה שנמצא מול העיניים. הילד מפחיד. העתיד שלו מפחיד. אז נסיים את הסיפור לפני שיהיה גרוע יותר.

זו אותה חוסר סבלנות כלפי תהליך.

מה עושים עם מי שעומד ליפול?

מעט אחר כך, פרשת כי תצא מציגה בפנינו אדם נוסף שהנפילה שלו כבר צפויה:

כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ(דברים כב, ח)

הלשון מוזרה.

כי יפול הנופל.

הנופל נופל?

למה הוא כבר נקרא הנופל עוד לפני שנפל?

רש"י מסביר:

ראוי זה ליפול... ואף על פי כן לא תתגלגל מיתתו על ידך, שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב

והנה הן שוב:

זכאי. חייב.

אותן מילים שרש"י השתמש בהן אצל הבן הסורר והמורה.

אבל כאן התורה עושה דבר אחר לגמרי.

היא יודעת שיש נופל, ואז פונה אל האדם שבונה את הבית:

ועשית מעקה לגגך

תבנה מעקה.

ואז:

ולא תשים דמים בביתך

אל תכניס דם אל תוך הבית שלך.

קשה לקרוא את המילים האלה אחרי פרשת בן סורר ומורה.

שם ההורים מוציאים את הילד שלהם מן הבית כדי שייהרג.

כאן התורה צופה את הנפילה ומצווה עלינו לבנות כדי שהדם של הנופל לא יהיה בביתנו.

לפעמים קל יותר לסלק את הנופל מאשר לבדוק מדוע הוא נפל.

המעקה דורש מאיתנו משהו הרבה יותר קשה:

תסתכלו על הבית.

תמצאו את הזנב.

למה בונים מעקה?

כי יפול הנופל

יהיו נופלים.

טעויות הן חלק מהמתכון. הורים טועים. ילדים נופלים. ונראה שהתורה בכלל לא מופתעת מכל זה.

כל ילד יעלה בשלב כלשהו על הגג. ילדים אנרגטיים במיוחד עלולים לקחת את המשפט הזה קצת יותר מילולית ממה שהיינו רוצים.

אבל כל ילד מגיע מתישהו לקצה. ילדים בודקים גבולות. הם מערערים דברים שחשבנו שהם יציבים. הם פוגשים רצונות, אנשים ורעיונות שאין לנו שליטה עליהם.

וגם הורים נופלים.

אנחנו מאבדים סבלנות. אנחנו לא תמיד מבינים את הילדים שלנו. אנחנו נושאים איתנו דפוסים מהבתים שבהם גדלנו. לפעמים הילדים שלנו מגלים את נקודות התורפה שלנו עוד לפנינו.

אז אנחנו בונים.

אנחנו לומדים. לומדים להכיר את הילד שעומד מולנו. מזהים נקודות פגיעות. בודקים מה אנחנו הבאנו איתנו אל הבית. מתקנים. מתנצלים. יוצרים גבולות. מחזקים קשרים.

זה המעקה: המבנה שאנחנו יוצרים דווקא מפני שאנחנו מבינים שבני אדם מועדים ליפול.

מתי הגיע הזמן לצאת?

ואז פרשת כי תצא מחזירה אותנו שוב לנישואין ולמלחמה:

כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה חֲדָשָׁה לֹא יֵצֵא בַּצָּבָא... נָקִי יִהְיֶה לְבֵיתוֹ שָׁנָה אֶחָת וְשִׂמַּח אֶת אִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר לָקָח(דברים כד, ה)

הפרשה התחילה:

כי תצא למלחמה

צא למלחמה.

וכאן:

לא יצא בצבא

תישאר בבית.

קודם תבנה.

ספר החינוך, במצווה תקפ"ב, מסביר שהשנה הזאת מאפשרת לבעל:

להרגיל טבעו עמה ולהדביק רצונו אצלה

ככל שהקשר ביניהם נבנה, רצונו נקשר באשתו.

ואז מוסיף ספר החינוך:

ויכשרו הולדים שתלד לו

גם הילדים שייוולדו להם יושפעו מכך.

התורה חושבת על הילדים עוד לפני שהם נולדו.

חייל אחד יוצא ומביא הביתה מערכת יחסים שנולדה בתוך העוצמה של:

וראית... וחשקת.

אדם אחר מתחתן ומקבל שנה שלמה לבנות קשר לפני שהוא יוצא.

בסופו של דבר כולנו יוצאים. גם הילדים שלנו יצאו. לפעמים האחריות עצמה מחייבת יציאה. במלחמת מצווה מלמדת המשנה:

הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה(משנה סוטה ח, ז)

התשובה של התורה לסכנה היא הכנה.

לפני שאתה יוצא, תבנה משהו חזק מספיק שיהיה לך מאין לצאת.

לבנות את המעקה

כל דור מביא אל הדור הבא דברים שנותרו בו לא פתורים.

הילדים שלנו מקבלים מאיתנו את הכוחות שלנו ואת נקודות הפגיעות שלנו, את האמונה ואת הפחדים, את הדרכים שבהן למדנו להיקשר ואת המקומות שבהם הקשר עדיין קשה לנו.

זו הסיבה שחשוב למצוא את הזנב.

מציאת הזנב מאפשרת לנו להבין מה היה לפני מה שאנחנו רואים עכשיו, לקחת אחריות על החלק שלנו, ולהחליט מה צריך לבנות מכאן והלאה.

הבן הסורר והמורה מעמת אותנו עם הוודאות המפחידה שאנחנו יודעים את סופו של ילד.

המעקה מפנה את המבט שלנו אל הבית.

אנחנו יודעים שיהיו נופלים.

אנחנו יודעים שטעויות הן חלק מהמתכון.

אז תמצאו את הזנב.

קחו אחריות.

תבנו את המבנה.

וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ

תבנו את המעקה. אל תכניסו דם אל הבית.

לעולם לא נוכל לדעת בוודאות איך ייגמר הסיפור של אדם אחר.

אבל אנחנו כן יודעים מה התורה מבקשת ממי שבונה את הבית.