לבחור בדרך אל השמחה

למצוא חירות בנוכחות ה׳

פרשת ראה

את דבר התורה הזה אני מבקשת להקדיש לעילוי נשמותיהם של חיילינו הקדושים: אפרים בן ליאת ושמואל, יוסף מלאכי בן דינה ודוד, אליהו משה שלמה בן שרה ושמעון, יוסף חיים בן רחל ואליהו, נתנאל בן רביטל ואלעד, יקיר בן חיה ויהושע, ורון בן שרה וקני. ה׳ ייקום דמם, יחד עם כל החיילים הצדיקים שנפלו במלחמה הזאת בהגנה על עם ישראל. יהי זכרם ברוך, ויהי רצון שלימוד התורה שלנו יעלה את נשמותיהם וייתן כוח למשפחותיהם.

השבוע אני מקדישה את דבר התורה הזה באהבה עמוקה לזכר דודתי האהובה, שרה לאה ברזיל, שרה לאה

בת שלמה מנחם, במלאת עשרים ותשע שנים לפטירתה. השמחה יוצאת הדופן שהייתה בה ממשיכה לחיות בכל מי שזכה להיות אהוב על ידה.

במשך שנים רבות, בעבודתי עם ילדים המתמודדים עם הפרעת קשב וריכוז, לימדתי הורים שכאשר אנו עוזרים לילד לפתח הרגל חדש ומועיל, עלינו ללמד אותו שני דברים: מה לעשות ואיך לעשות זאת.

אין די בכך שהילד יֵדע מה מצופה ממנו. הורה או מורה אוהב רוצה שהילד יבין כיצד לגשת למשימה, כיצד לבצע אותה, וכיצד להפוך אותה לחלק מדרך חייו. הרי מטרתנו היא שילדינו יצליחו גם זמן רב לאחר שכבר לא נעמוד לצידם ונאמר להם מה לעשות.

לאחרונה הפנה חתני, אבירם, את תשומת ליבי לכך שנראה שמשה עושה דבר דומה מאוד לאורך ספר דברים. הוא היה הראשון שהעיר את עיניי ללשון החוזרת של אהבה בפרשת עקב, והתובנה הזאת פתחה בפניי את הדרך לראות את מה שמופיע בהמשך.

משה מכין את העם האהוב עליו להמשיך בדרכו בלעדיו. הוא חוזר על המצוות ומבהיר להם מה יידרש מהם, אך שוב ושוב נראה שהוא מוסיף גם את האיך.

מתוך התובנה הזאת מפרשת עקב התחלתי לקרוא את פרשת ראה, ומילה אחרת נדמתה לי כנוכחת בכל מקום:

שמחה.

השורש ש־מ־ח מופיע שבע פעמים בפרשה.

כבר בתחילת הפרשה אומר משה:

וַאֲכַלְתֶּם שָׁם לִפְנֵי ה׳ אֱלֹקֵיכֶם וּשְׂמַחְתֶּם בְּכֹל מִשְׁלַח יֶדְכֶם אַתֶּם וּבָתֵּיכֶם אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה׳ אֱלֹקֶיךָ(דברים י״ב, ז׳)

בהמשך נאמר:

וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹקֶיךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ(דברים ט״ז, י״א)

ולבסוף:

וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ(דברים ט״ז, ט״ו)

משה חוזר שוב ושוב אל השמחה. מדוע?

וברובד עמוק עוד יותר, כיצד יכולה התורה לצוות עלינו להיות שמחים?

האם אפשר לבחור בשמחה?

בדרך כלל אנו חווים שמחה כתגובה לנסיבות החיים. כאשר הדברים מסתדרים, קל לנו יותר לשמוח. כאשר החיים נעשים כואבים או מצמצמים, נדמה שהשמחה מתרחקת מאיתנו.

אך דווקא פרשת ראה נפתחת במילים אחרות לגמרי:

רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה וּקְלָלָה(דברים י״א, כ״ו)

ראה. לפניכם. היום.

ראה את מה שמונח לפניך היום.

מעניין שדווקא הפרשה שמרבה כל כך לדבר על שמחה, פותחת בהכרזה על הבחירה.

כשהתחלתי להתבונן בכל אחת מן הפעמים שבהן משה מזכיר את השמחה, התחלתי להבחין בדפוס. נדמה שהתורה אינה רק מצווה על השמחה; היא מלמדת אותנו את הדרך אליה.

השלב הראשון הוא לראות את הטוב.

שוב ושוב מפנה אותנו משה אל המילים:

אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה׳ אֱלֹקֶיךָ

השמחה מתחילה ביכולת לראות את הברכה.

החיים יכולים להכיל בו-זמנית כאב וטוב. השאלה איננה אם שניהם קיימים, אלא לאן אני מפנה את מבטי. המילה "ראה" מזמינה אותי להבחין בטוב שכבר נמצא בחיי.

השלב השני הוא להביא את הטוב לפני ה׳.

פעם אחר פעם מופיעות לצד השמחה המילים:

לִפְנֵי ה׳ אֱלֹקֶיךָ

רבי עובדיה ספורנו מסביר שהשמחה כאן היא צורת העבודה הראויה למי שעובד את ה׳ מתוך אהבה. האהבה שחוזרת שוב ושוב בפרשת עקב מקבלת בפרשת ראה ביטוי מעשי: בדרך שבה אנו עומדים לפני ה׳.

השלב השלישי הוא להרחיב את המעגל ולשתף אחרים.

השמחה שבתורה איננה נשארת פרטית.

הבן והבת.

בני הבית.

הלוי.

הגר.

היתום.

והאלמנה.

הברכה שאני רואה, ושאותה אני מביאה לפני ה׳, נועדה להתרחב אל מעבר לעצמי. השמחה שלי הופכת למקום שבו גם אדם אחר יכול למצוא את מקומו.

לראות את הטוב. להביא אותו לפני ה׳. להכניס אליו אנשים נוספים.

זוהי הדרך שמשה מתווה בפנינו.

אלא שנותרת שאלה אחת.

מה קורה כאשר אני עדיין חי או חיה בתוך מֵצַר?

כאשר יש בחיי מציאות שאינני מסוגל לשנות?

האם גם אז הדרך אל השמחה עדיין פתוחה?

שמחה גם מתוך המֵצַר

כאן מתגלה דבר מופלא בסדר הפסוקים.

משה אומר:

וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹקֶיךָ... וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בְּקִרְבֶּךָ(דברים ט״ז, י״א)

ומיד בפסוק הבא הוא מוסיף:

וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּמִצְרָיִם(דברים ט״ז, י״ב)

אין זו סמיכות מקרית.

משה מצמיד את זיכרון מצרים אל מצוות השמחה.

דווקא ברגע שבו הוא מלמד אותנו כיצד לשמוח, הוא מזכיר לנו את המקום שבו היינו חסרי חירות.

אנו זוכרים מהי תחושת הצמצום.

אנו זוכרים מהי תחושת חוסר האונים.

ואותו זיכרון מלמד אותנו לראות את מי שעומד בשולי השמחה שלנו, ולהזמין גם אותו פנימה.

אך נדמה שיש כאן לימוד עמוק עוד יותר.

יש דברים בחיינו שאין לנו אפשרות לשנות.

איננו בוחרים את כל מה שקורה לנו.

איננו שולטים בכל מציאות שנכפית עלינו.

אבל דווקא לפני ה׳ — כאשר אנו עומדים בנוכחותו, יודעים שהוא נמצא איתנו גם בתוך הכאב, ומביאים לפניו את חיינו כפי שהם — שם נמצאת החירות שלנו.

גם בתוך מֵצַר אפשר לעמוד לפני ה׳.

אפשר לבחור לאן להפנות את המבט.

אפשר לראות את הטוב שקיים לצד הכאב, מבלי להכחיש את הכאב.

אפשר להביא את כל המציאות שלנו לפני ה׳, מתוך ידיעה ששום חלק מחיינו אינו מחוץ לקשר שלנו איתו.

אפשר לקבל את הטוב כשהוא מופיע.

אפשר לחלוק אותו עם אחרים.

אפשר להכניס עוד אדם אל תוך מעגל השמחה שלנו.

אלו בחירות אמיתיות, גם כאשר המֵצַר עצמו עדיין קיים.

וכאן משתנה משמעותה של הבחירה בשמחה.

אין זו בחירה להרגיש שמחים.

זוהי בחירה ללכת בדרך אל השמחה.

ואז מגיעה ההבטחה הגדולה.

לאחר שמשה חוזר שוב ושוב על הציווי לשמוח, הוא מסיים במילים:

וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ

רש״י מעיר הערה מופלאה.

על פי פשוטו של מקרא:

אין זה לשון ציווי אלא לשון הבטחה.

ראה את הברכה.

הבא את חייך לפני ה׳.

הרחב את מעגל השמחה שלך כדי לכלול אחרים.

וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ.

השמחה איננה רק ציווי.

היא גם הבטחה.

דודתי שרה לאה ברזיל

דבר התורה הזה אישי מאוד עבורי.

השבת, פרשת ראה, מציינת עשרים ותשע שנים לפטירתה של דודתי האהובה, שרה לאה ברזיל, שרה לאה בת שלמה מנחם.

לאורך השנים שאלו אותי לא פעם מה עזר לי לעבור את שנות ילדותי, שהיו לא פעם מורכבות וחשוכות.

התשובה שלי הייתה כמעט תמיד אותה תשובה.

דודתי שרה לאה.

שרה לאה הייתה יכולה לראות את עצמה דרך המֵצָרִים של סיפורה האישי.

במקום זאת, מה שאני זוכרת ממנה יותר מכל הוא שמחה יוצאת דופן.

כשהייתי נכנסת לביתה, פניה היו מאירות.

אני עדיין רואה מול עיניי את החיוך הרחב שלה, את הקמטים הקטנים שנוצרו בזוויות עיניה כשהייתה צוחקת.

הייתה לה שיר מיוחד בשבילי.

היא שרה אותו בכל פעם שנפגשנו.

אני זוכרת את השמחה שבה נפגשה עם חברותיה, את האהבה שרחשה להן, את ההתרגשות שלה מדברים קטנים ופשוטים, כמו חלוק חדש לשבת.

אני זוכרת אותה רוקדת במטבח.

ביתה היה פתוח ומלא חיים.

בכל ליל שבת התמלא הבית בתלמידיו של דוד שמואל, שבאו לשיעורי תורה. היא קיבלה את כולם בחום, בשמחה ובהכנסת אורחים נדירה.

והיו גם הבראוניז המפורסמים שלה.

כולם היו בטוחים שהם מעשה ידיה, והיא נהנתה כל כך מהסוד המשעשע שהם בכלל הגיעו מתערובת מוכנה.

השמחה שלה זרמה החוצה.

היא חיה לפני ה׳.

היא פתחה את ביתה.

היא פתחה את ליבה.

והיא באמת ראתה אנשים.

ומעל הכול...

היא ראתה אותי.

שרה לאה העניקה לילדה קטנה מתנה שלא תסולא בפז.

היא לימדה אותי שאני חשובה.

שיש מישהו בעולם שפשוט שמח שאני קיימת.

לא הייתי צריכה להצליח.

לא הייתי צריכה להרשים.

לא הייתי צריכה להיות משהו אחר.

די היה בכך שנכנסתי בדלת.

והפנים שלה אמרו לי:

אני כל כך שמחה שאת כאן.

רק שנים אחר כך הבנתי איזו מתנה עצומה היא העניקה לי.

דודה שרה לאה הייתה ממציאה לי שירים עם השם שלי.

היום אני עושה בדיוק אותו הדבר עם ילדיי ונכדיי.

אני ממציאה לכל אחד מהם שיר משלו.

אנחנו שרים.

אנחנו רוקדים.

ובכל פעם מחדש אני יודעת בדיוק ממי למדתי לעשות זאת.

השמחה שלה ממשיכה לחיות.

עשרים ותשע שנים אחר כך

לרייזי, רבקי, יענקי, חני, דובי, יוסף, מינדי ומלכי, ולבני ובנות זוגכם, לילדיכם ולנכדיכם:

אני רואה את הכאב שלכם.

איני יכולה אפילו לדמיין מה פירוש לחיות עשרים ותשע שנים בלי אמא.

אני רק יודעת כמה אני עדיין מתגעגעת לדודה שלי, ומתוך הגעגוע הזה אני יכולה לנסות להבין, ולו במעט, את גודל החסר שלכם.

יש כל כך הרבה רגעים שבהם אני מאחלת שהיא הייתה כאן.

הלוואי שהייתה זוכה לראות את בתי הבכורה, הקרויה על שמה.

אני בטוחה שלא הייתה מסתפקת בשיר הישן ששרה לי בילדותי. היא הייתה ממציאה עבורה שיר חדש לגמרי.

הלוואי שהייתי יכולה להכיר לה את דניאל.

אני כל כך יודעת כמה היא הייתה אוהבת אותו.

והלוואי שכולנו היינו זוכים לעוד עשרים ותשע שנים של הצחוק שלה, של השירה שלה, של החיוך הרחב שלה ושל הבית שתמיד היה פתוח.

מדהים אותי לחשוב שהיום אני כבר מבוגרת בעשר שנים יותר מכפי שהיא הייתה כשנפרדה מאיתנו.

אבל כשאני מתבוננת במשפחה שהותירה אחריה, ובכל כך הרבה אנשים שזכו לאהבתה, אני מבינה דבר מופלא.

כולנו העתקנו ממנה משהו.

כל אחד בדרכו.

לקחנו איתנו מעט מן השמחה שלה.

הבאנו אותה אל תוך הבתים שלנו.

אל הנישואין שלנו.

אל החברויות שלנו.

אל הילדים והנכדים שלנו.

השמחה שלה ממשיכה לעבור מאדם לאדם ומדור לדור.

אולי זו המתנה הגדולה ביותר שאדם יכול להשאיר אחריו.

פרשת ראה מלמדת אותנו דרך אל השמחה.

לראות את הטוב.

להביא אותו לפני ה׳.

ולהרחיב את מעגל השמחה שלנו כך שיכלול גם אחרים.

גם בתוך מֵצַר, העמידה לפני ה׳ נשארת המקום שבו אנו בני חורין.

אנחנו יכולים לבחור בדרך אל השמחה, ולבטוח בהבטחה שמשה משאיר לנו:

וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ.

יהי זכרה של דודתי האהובה, שרה לאה ברזיל, שרה לאה בת שלמה מנחם, ברוך.

עשרים ותשע שנים אחרי לכתה, אני יכולה לומר בביטחון:

הזיכרון שלה איננו רק ברכה.

היא עצמה ממשיכה להיות ברכה.