הכוח השקט שנושא אומה

פנחס, שרח בת אשר, והכוח הנסתר של ההמשכיות

פרשת פינחס

מוקדש באהבה ובהכרת תודה לזכרם של אפרים בן ליאת ושמואל הי"ד, יוסף מלאכי בן דינה ודוד הי"ד, אליהו משה שלמה בן שרה ושמעון הי"ד, יוסף חיים בן רחל ואליהו הי"ד, נתנאל בן רויטל ואלעד הי"ד, יקיר בן חיה ויהושע הי"ד, ורן בן שרה וקני הי"ד. יהי זכרם ברוך, ותהא מסירות נפשם חקוקה בליבנו לעד.

פרשת פינחס נפתחת בתגובתו של הקב"ה לאחד המעשים הדרמטיים ביותר בתורה.

המעשה עצמו התרחש בסיומה של פרשת בלק. כאשר עם ישראל עמד על סף התמוטטות רוחנית ומוסרית, פנחס קם ופעל מבלי להמתין שיבקשו ממנו. הוא הציב גבול ברור בין טוב לרע, פעל בנחישות, ועצר את המגפה.

פרשתנו פותחת בתגובתו של הקב"ה למעשה זה.

פנחס זוכה לשתי מתנות יוצאות דופן: ברית כהונת עולם לו ולזרעו אחריו, ו"בריתי שלום".

במבט ראשון, שתי המתנות הללו נראות כמעט סותרות. פנחס מגיע אל השלום דווקא באמצעות מעשה של קנאות. אולם ייתכן שדווקא בכך טמון המסר של התורה. שלום אינו רק היעדר עימות. לעיתים השלום מתקיים מפני שיש מי שמוכן לעמוד באומץ ולהגן על הגבולות שעליהם נשענים החיים.

פנחס מתגלה כמנהיג גדול ונראה לעין. התורה מספרת את מעשיו בפירוט. אנו יודעים מה עשה, מדוע עשה זאת, ומהו השכר שקיבל בעקבות מעשיו.

ואז, כמעט ללא כל מעבר, התורה משנה כיוון לחלוטין.

עם ישראל נמנה לקראת הכניסה לארץ. שבט אחר שבט. משפחה אחר משפחה. בית אב אחר בית אב. זהו מפקד שנועד לקבוע כיצד תחולק הארץ לכל שבט ונחלה.

תוך כדי קריאת רשימות השמות, פסוק אחד לפתע תפס את עיני.

"וְשֵׁם בַּת אָשֵׁר שָׂרַח."

חמש מילים בלבד.

בקריאה הראשונה שאלתי את עצמי מדוע הן נמצאות כאן בכלל.

זהו מפקד הבנוי סביב בתי האב והייחוס השבטי. נשים כמעט אינן מוזכרות ברשימות היוחסין הללו. הן אינן נמנות עם היוצאים לצבא, אינן ראשי השבטים, ואינן הציר המרכזי שדרכו עוברת חלוקת הנחלות.

אם כן, מדוע עוצרת התורה ומזכירה דווקא את שמה של אישה אחת?

ככל שחיפשתי, השאלה רק הלכה והעמיקה.

שרח מופיעה בכל התנ"ך שלוש פעמים בלבד.

ובכל אחת מהן מופיע כמעט רק שמה.

אין סיפור.

אין דיבור.

אין נס.

אין הסבר.

שום דבר שמבהיר מדוע התורה מתעקשת לשמר את שמה, ובו בזמן כמעט שאינה מספרת עליה דבר.

התחושה הייתה שהתורה שתלה באמצע המפקד דלת קטנה. לא דלת שדורשת את תשומת לבנו, אלא דלת שממתינה לראות אם בכלל נבחין בה.

חז"ל הבחינו.

וכאשר הם פתחו את אותה דלת קטנה, התגלה עולם שלם.

לפתע שרח נמצאת בכל מקום.

היא הנערה שמבשרת ליעקב שיוסף חי, אך אינה עושה זאת במילים בלבד. היא שרה לו, משום שיש אמיתות שהלב מסוגל לקבל רק באמצעות שירה.

היא האישה היחידה שעדיין זוכרת, לאחר מאות שנות שעבוד, היכן טמונות עצמותיו של יוסף.

היא זו שמזהה את משה כגואל האמיתי, משום שהיא לבדה שמרה בנאמנות את מילותיו האחרונות של יוסף: "פקוד יפקוד אלוקים אתכם."

ישנם מדרשים המזהים אותה גם עם האישה החכמה שפעלה בימי דוד המלך ומנעה שפיכות דמים.

ומדרשים אחרים מלמדים שנכנסה לגן עדן בחייה.

באותו רגע הפסקתי לשאול:

מי הייתה שרח?

שאלה אחרת תפסה את מקומה.

מדוע טרחו חז"ל לחשוף בפנינו את סיפורה של אישה שהתורה כמעט אינה מתארת?

מדוע היא מלווה את כל המעברים הגדולים בתולדות עם ישראל?

ומדוע דווקא כאן, רגע לפני הכניסה לארץ, התורה טורחת להזכיר את שמה?

האישה ששמרה על האמת

ככל שהעמקתי בדברי חז"ל, התחלתי להבין שהם אינם מספרים לנו אוסף של סיפורים יפים על שרח בת אשר. כולם מובילים לאותו רעיון.

שרח אינה נזכרת משום שעשתה מעשים גדולים. היא נזכרת משום שהיא שומרת על כך שהסיפור של עם ישראל לא יאבד את האמת שלו.

אם מתבוננים בכל המדרשים יחד, מתגלה תבנית ברורה.

כאשר יעקב משוכנע שיוסף מת, שרח היא זו שמחזירה אותו אל המציאות. חז"ל מדגישים שהיא אינה מבשרת לו את הבשורה בבת אחת. היא שרה אותה. יש אמיתות שאי אפשר להטיח באדם. צריך לשאת אותן בעדינות, עד שהלב מסוגל להכיל אותן. שרח מלמדת אותנו שלא די לדעת את האמת; צריך גם לדעת כיצד להעביר אותה.

מאות שנים אחר כך, לאחר שנות שעבוד ארוכות, כמעט איש אינו זוכר היכן נקבר יוסף. השבועה שהשביע את אחיו עומדת להיעלם.

ורק שרח זוכרת.

היא הופכת לעדה החיה של העם.

הזמן לא מחק את זיכרונה.

הגלות לא עיוותה אותו.

הטראומה לא שכתבה אותו.

וכאשר משה מגיע למצרים, אפילו האותות והמופתים אינם מספיקים כדי להוכיח שהוא הגואל. שרח מזהה אותו משום שהיא זוכרת במדויק את מילותיו האחרונות של יוסף: "פקוד יפקוד אלוקים אתכם."

הגאולה מזוהה מפני שמישהי שמרה את ההבטחה בנאמנות, בלי שתשתנה במשך הדורות.

גם המדרש שמזהה את שרח עם האישה החכמה בימי דוד המלך ממשיך את אותו קו. שוב היא איננה מגיעה כדי לנצח במלחמה, אלא כדי למנוע אותה. היא איננה מעמיקה את הקרע, אלא בונה גשר מעליו.

לפתע כל המדרשים מספרים את אותו סיפור.

שרח שומרת על הזיכרון האמיתי של עם ישראל.

וזה הבדל עצום.

זיכרון עלול להשתבש.

טראומה משנה את האופן שבו אנחנו זוכרים.

פחד משנה את הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו.

חלוף הזמן מטשטש את האמת.

ואומה שמאבדת את הזיכרון האמיתי שלה, עלולה בסופו של דבר לאבד גם את זהותה.

אולי משום כך חז"ל מלמדים ששרח לא מתה.

בין אם נבין זאת כפשוטו ובין אם נראה בכך רעיון עמוק, המסר ברור. בכל דור חייב להיות מישהו שנושא את הזיכרון הצלול של העם. מישהו שיכול לומר: כך באמת היה. זו ההבטחה שקיבלנו. זה הסיפור שלנו.

ורק עכשיו מתחילה להתברר משמעות הופעתה של שרח דווקא בפרשת פינחס.

עם ישראל עומד על סף הכניסה לארץ ישראל. הוא עומד להגשים הבטחה שניתנה לאברהם מאות שנים קודם לכן. לפני שנכנסים אל העתיד, חייב להיות מי שנושא את ראשיתו של הסיפור מבלי שתשתנה.

המפקד מלמד מי עתיד לרשת את הארץ.

שרח מזכירה לנו מדוע הארץ הזאת שייכת להם מלכתחילה.

שני כוחות שבונים אומה

ככל שהמשכתי לחשוב על הפרשה, הבנתי שפנחס ושרח אינם עומדים זה מול זה. הם משלימים זה את זה.

פנחס מופיע במרכז הבמה. הוא מתערב ברגע של משבר לאומי, מציב גבול מוסרי ברור ומציל את העם. התורה מספרת את סיפורו בפירוט, משום שיש רגעים שבהם עם זקוק לאדם שיקום, יפעל ויגן על מה שקדוש.

שרח מופיעה בדרך הפוכה לחלוטין.

התורה כמעט שאינה מספרת עליה דבר.

רק את שמה.

את כל השאר משאירה התורה שבעל פה לגלות.

אולי מפני שיש סוג אחר של הנהגה.

יש אנשים שמצילים את העם ברגע אחד.

ויש אנשים שנושאים את העם במשך דורות.

פנחס שומר על קדושת הברית.

שרח שומרת על זיכרון הברית.

פנחס מגן על הגבולות המוסריים של האומה.

שרח שומרת שהאומה לא תאבד את סיפורה, את זהותה ואת התקווה שלה.

שניהם חיוניים.

אי אפשר לבנות עתיד רק על גבולות.

ואי אפשר לבנות עתיד רק על זיכרונות.

אומה זקוקה גם לאנשים שיודעים מתי לומר "עד כאן", וגם לאנשים שיודעים לשאת את הסיפור שלה בנאמנות מדור לדור.

השבוע זכינו במשפחתנו ללידת נכד חדש, בנה השני של בתי.

בכל פעם שאחת מבנותיי יולדת, אני מוצאת את עצמי חוזרת לאותה מחשבה.

כאשר נולדת תינוקת, כבר טמון בה, מבחינה ביולוגית, היסוד שממנו עשוי לצמוח הדור הבא. במובן מסוים, כאשר ילדתי את בנותיי, כבר נשאתי גם את האפשרות של נכדיי.

יש בכך דבר מופלא.

הבריאה עצמה מלמדת אותנו שהמשכיות נוצרת בשקט.

דור אחד נושא את הדור הבא עוד לפני שמישהו יכול לראות אותו.

אולי משום כך דמותה של שרח נוגעת בי כל כך.

היא מייצגת את הכוח השקט שאינו מבקש לעמוד במרכז, אלא לשאת. לשאת חיים. לשאת תקווה. לשאת זיכרון. לשאת אמת.

דווקא בתקופה שבה אנו חיים, תקופה של מלחמה, של טלטלות ושל מאבקים על הסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו, נדמה לי שהמתנה הגדולה של שרח נחוצה יותר מאי פעם.

אנחנו זקוקים לאומץ של פנחס.

אבל אנחנו זקוקים גם לנאמנות של שרח.

אנחנו זקוקים לאנשים שיידעו להגן על הגבולות שלנו.

ואנחנו זקוקים לאנשים שיישאו את הסיפור שלנו, בלי לעוות אותו, בלי לשכוח אותו, ובלי לאבד את התקווה הטמונה בו.

כשאני מביטה בנכדי שנולד השבוע, אני מתפללת שהוא יגדל בעולם שיש בו את שני הכוחות הללו.

שיהיה בו האומץ לעמוד על האמת כאשר יהיה צורך בכך.

ושתהיה בו גם החכמה השקטה של שרח בת אשר – לשאת את הסיפור של עם ישראל באמונה, להעביר אותו בשלמות לדור הבא, ולהבטיח שגם בעוד מאות שנים יהיו מי שיוכלו לומר בביטחון:

זה הסיפור שלנו. זו הברית שלנו. וזו הדרך שבה נמשיך לשאת אותה הלאה.