בלעם ושדה הכוח של ישראל

מדוע בלעם לא הצליח לקלל את ישראל, מה הוא ראה בקדושת העם, ואיפה הוא זיהה את נקודת החולשה

פרשת בלק

לעילוי נשמת החיילים הקדושים שנפלו בהגנת עם ישראל

אפרים בן ליאת ושמואל, יוסף מלאכי בן דינה ודוד, אליהו משה שלמה בן שרה ושמעון, יוסף חיים בן רחל ואליהו, נתנאל בן רויטל ואלעד, יקיר בן חיה ויהושע, ורון בן שרה וקני

סוג אחר של רוע

בלעם הוא אחד האנשים הכי מוזרים ומטרידים בתורה.

לפרעה יש עם להגן עליו. קורח רוצה כוח. בלק פועל מתוך פחד. את כולם אנחנו יכולים לפחות להתחיל

להבין, גם אם המעשים שלהם חמורים מאוד. אבל בלעם שייך לקטגוריה אחרת לגמרי. בני ישראל לא פגעו בו, לא איימו עליו, ואין לו שום סכסוך אישי איתם. הוא גם לא חייב לבלק שום דבר. ובכל זאת, הוא מתמסר למשימה הזאת בעקשנות כמעט בלתי נתפסת.

הקב"ה מדבר אליו ישירות ואומר לו בדיוק מה הגבול. פעם אחר פעם בלעם מגלה שהוא לא יכול לקלל את העם הזה. ופעם אחר פעם הוא ממשיך.

וגם כשהקללות נכשלות, הוא לא קם והולך. הוא פשוט מחליף כיוון. אם אי אפשר לשבור את העם הזה מבחוץ, הוא ימצא דרך להחליש אותו מבפנים.

מה יוצר אובססיה כזאת? מה מושך אדם שוב ושוב לנסות לפגוע במה שהקב"ה בירך?

האתון רואה מה שבלעם לא רואה

באמצע הסיפור של בלעם התורה מציבה אחת הסצנות הכי מפתיעות שיש.

נביא לא רואה את מה שהאתון שלו רואה.

שלוש פעמים האתון רואה את מלאך ה' חוסם את הדרך. שלוש פעמים הדרך הולכת ונעשית צרה. שלוש פעמים האתון עוצרת. ושלוש פעמים בלעם מכה אותה ומנסה להכריח אותה להמשיך.

יש משהו כמעט מגוחך בסצנה הזאת, אבל דווקא בגלל זה היא כל כך חדה. האתון מבינה שיש נקודה שבה נברא עוצר. הדרך חסומה. המעבר צר. צריך לעצור.

בלעם לא מסוגל לשאת את הרגע הזה. כל מכשול בעיניו הוא משהו שצריך לפרוץ. כל גבול הוא משהו שצריך לבדוק אם אפשר לעקוף. כל דלת סגורה היא הזמנה לנסות שוב.

ואז הסיפור נעשה מוזר עוד יותר.

האתון מדברת.

למה פי האתון נברא בין השמשות?

חז"ל אומרים שפי האתון של בלעם נברא באחד הרגעים הכי מסתוריים בבריאה: בין השמשות של ערב שבת הראשון. המשנה בפרקי אבות מונה עשרה דברים שנבראו באותה שעה, ואחד מהם הוא פי האתון.

למה זה חשוב? למה אנחנו צריכים לדעת מתי בדיוק נברא פי האתון?

התורה הייתה יכולה פשוט לספר לנו שהיה כאן נס. אבל חז"ל מחזירים אותנו אחורה, אל הבריאה עצמה,

אל קו התפר שבין חול לשבת.

ואולי שם טמון המפתח להבנת כל הפרשה.

הבריאה בנויה על הבדלה. הקב"ה מבדיל בין אור לחושך, בין מים למים, בין ים ליבשה. עולם בריא בנוי על הבחנות, על כך שכל דבר נמצא במקומו, על גבולות שמשקפים את חכמת הבורא. גם בין השמשות עצמו הוא זמן של גבול, של מעבר, של תפר בין תחום אחד לאחר.

ובלעם מתנגש במציאות הזאת שוב ושוב.

הקב"ה אומר לו לא ללכת, והוא דוחף.הקב"ה נותן לו רשות, אבל בתוך גבולות, והוא בודק כמה רחוק אפשר למתוח אותם.ניסיון אחד נכשל, והוא עובר למקום אחר.הדרך נעשית צרה, והוא ממשיך ללחוץ קדימה.

בלעם לא נלחם רק באיסור נקודתי. הוא נלחם במבנה של עולם שהקב"ה ברא. הוא לא מסוגל לחיות בתוך מציאות שמסודרת לפי רצון ה', כשהמציאות הזאת חוסמת את הרצון שלו.

ואולי בגלל זה התרופה הייתה צריכה להיטמן כבר בבריאה עצמה.

פי האתון נברא דווקא על קו התפר שבין חול לשבת, כי המאבק של בלעם הוא מאבק נגד עצם המבנה של הבריאה. הקב"ה ברא עולם של הבדלות קדושות. בלעם שוב ושוב מנסה למחוק אותן. ואז הקב"ה עושה דבר מדהים: הוא עצמו משעה לרגע אחד את הגבול שבין אדם לבהמה ונותן דיבור לאתון.

וזו התוכחה.

מי שברא את הגבולות יכול גם להשעות אותם. בלעם לא. האתון המדברת היא הדרך של הקב"ה לומר לו: אתה לא שולט במציאות, אתה לא מגדיר את הגבולות שלה, ואתה לא בעל הבית על המבנה שלה.

שני אנשים, שני חמורים, שני מסעות הפוכים

בשלב הזה התורה עצמה מזמינה אותנו להעמיד את בלעם מול אברהם.

הלשון דומה מדי מכדי להתעלם. אברהם משכים בבוקר וחובש את חמורו בדרך לעקדה. בלעם משכים בבוקר וחובש את אתונו בדרך לקלל את ישראל. חז"ל מחדדים את ההשוואה הזאת עוד יותר. בפרקי אבות בלעם מוצג כהיפוך של אברהם, כאדם שמייצג תפיסת עולם הפוכה לכל מה שאברהם בנה.

וההשוואה הזאת חשובה, כי אלה שני אנשים שהולכים לקראת ציווי אלוקי שהם לא שולטים בו, וכל אחד מהם מגיב אליו אחרת לגמרי.

המסע של אברהם בנוי על אמונה. הוא הולך לעקדה עם ציווי שאי אפשר להבין. הוא הולך בידיעה שיצחק, העתיד, וכל החיים שלו שייכים לקב"ה עוד לפני שהם שייכים לו. אברהם ממשיך ללכת כי הוא בוטח במי שנתן את הציווי.

בלעם הולך בכיוון ההפוך. הוא נכנס למציאות שהקב"ה כבר הגדיר, ומנסה שוב ושוב לכופף אותה. הקב"ה בירך את העם הזה. בלעם עדיין רוצה גישה. הקב"ה סגר את הדלת. בלעם ממשיך ללחוץ על הידית.

החיים של אברהם בנויים על אמון בכך שעולמו של הקב"ה אמיתי גם כשהוא כואב. החיים של בלעם בנויים על דרישה שהמציאות תסתדר לפי הרצון שלו.

אולי זה ההבדל הכי עמוק ביניהם.

אברהם מגיע למקום שבו אדם אומר: אני לא מבין, אבל אני בוטח.בלעם לא מסוגל לומר את המילים האלה.

מה בלעם רואה בישראל

אולי ההבדל הזה מסביר גם את מה שאנחנו רגילים לקרוא לו "ברכות בלעם".

בדרך כלל אנחנו קוראים את דברי בלעם כאילו הוא פתאום מתפעל מיופיו של עם ישראל ומתחיל לברך אותו. אבל בלעם לא נתן לנו שום סיבה לחשוב שלבו השתנה. הוא עדיין מנסה להשלים את אותה משימה. הוא עדיין מחפש דרך להיכנס.

בלעם מתבונן.

הוא ניסה לחדור אל ישראל מבחוץ ונכשל. עכשיו הוא צריך להבין מה בדיוק מגן על העם הזה, מה מחזיק אותו מחוץ להישג ידו. ומה שהוא רואה הוא עם שכוחו טמון בנבדלות שלו.

"הן עם לבדד ישכן" — עם שחי בנפרדות, עם שזהותו נשארת מובחנת ושלמה.

"מה טובו אהליך יעקב" — בתים שיש בהם פרטיות, פתחים שלא פונים זה לתוך זה, משפחות שיודעות לשמור על מרחב קדוש.

הוא רואה מחנה מסודר לפי שבטים ובתי אב. הוא רואה עם שחי עם מבנה, עם צניעות, עם איפוק, עם גבולות.

בלעם בעצם קורא את מערכת ההגנה של האומה. הוא מבין שההגנה של ישראל היא הקדושה, וקדושה יוצרת נבדלות: מרחבים פרטיים, קשרים קדושים, גבולות שמורים, אזורים שאין אליהם גישה. לאורך כל הפרשה בלעם מתנגש שוב ושוב בשדה כוח, ורק עכשיו הוא מצליח להבין ממה הוא עשוי.

בלעם מזהה את נקודת החולשה

ואז הוא משתמש בידע הזה.

בלעם מבין שאי אפשר לשבור את ישראל על ידי קללה מבחוץ. הוא מבין שכוחו של העם הזה טמון בקדושה שלו, בנבדלות האלוקית שמעצבת את חייו. וברגע הזה גם הצעד הבא מתבהר. אם הקדושה היא שדה הכוח, הדרך לפרוץ אותו היא להחליש את הקדושה עצמה.

וזה בדיוק מה שקורה בבעל פעור.

בלעם מבין שכוחה של האומה טמון בהבחנות הבריתיות שלה, במיוחד בתחום העריות והעבודה הזרה, ושם הוא תוקף. אותו אדם שכל הזמן דחף נגד הגבולות של הקב"ה, מנסה עכשיו לפתות את ישראל לדחוף נגד הגבולות של עצמם.

וזה מה שהופך את החלק הזה בפרשה לכל כך חשוב. בלעם לא רק מגלה שישראל מבורך. הוא מגלה מה מגן עליו. ברגע שהוא מבין ששדה הכוח של העם הזה הוא הקדושה, הוא מבין גם איפה לתקוף.

הטרגדיה היא שאותה נבדלות שמגינה על ישראל יכולה להפוך גם למקום הפגיעה. כשהגבולות הללו נפרצים, שדה הכוח נחלש מבפנים.

החלק הכי מסוכן בבלעם

וכאן אולי נמצא הדבר הכי מסוכן בבלעם.

הוא לא מורד בה' מבחוץ. הוא לא קם ואומר "אני לא רוצה את הקב"ה". להפך. הוא נשאר בקשר עם הקב"ה. הוא מדבר איתו. הוא מתייעץ איתו. הוא משתמש בשפה של ציות. והוא ממשיך שוב ושוב לחזור ולשאול מה ה' רוצה.

וזה בדיוק מה שהופך אותו למסוכן כל כך.

בלעם רוצה את הקב"ה בחיים שלו, אבל הוא רוצה את הקב"ה בתוך המערכת של בלעם. הוא רוצה רשות אלוקית, כוח אלוקי, שפה אלוקית, גישה אלוקית — וכל זה תוך מחויבות מלאה לאג'נדה של עצמו. הוא לא מוסר את הרצון שלו לקב"ה. הוא מנסה לגייס את הקב"ה אל הרצון שלו.

כאן נחשף המדרון החלקלק של הפרשה. אדם יכול להישאר דתי כלפי חוץ, ובכל זאת להתחיל לעצב את הקב"ה בצלמו שלו. אפשר להשאיר את התפילה, את המצוות, את שפת התורה ואת השפה הרוחנית במקומן — ובשקט להחזיר את עצמנו למרכז. אפשר להתייעץ עם הקב"ה ובו בזמן לקוות שהתשובה תאשר את מה שכבר רצינו מלכתחילה. אפשר לדבר בשפה של כניעה, ובפועל להשתמש באמונה ככלי להצדקה עצמית.

הרוע של בלעם צומח בדיוק משם. הוא לא עוזב את הקב"ה. הוא משחית את מערכת היחסים מבפנים. הוא רוצה נבואה בלי כניעה, דת בלי ענווה, ואלוקים בלי גבולות.

כשהאמונה נגמרת והרוע מתחיל

בשלב הזה הפרשה מפסיקה להיות סיפור על קללות והופכת לסיפור על הרוע עצמו.

הרוע מתחיל כשהאמונה קורסת והאני תופס את מקומה.

הרוע מתחיל כשאדם מפסיק לחיות כברייה בתוך עולמו של הקב"ה, ומתחיל לחיות כאל קטן בתוכו. המבנה של הקב"ה מתחיל להרגיש חונק. גבולות מתחילים להרגיש מעליבים. קדושה מתחילה להרגיש מגבילה. הברכה של מישהו אחר מתחילה להרגיש מאיימת. העולם עצמו הופך לדבר שצריך לכופף.

בלעם לא מסוגל לעצור ליד הגבול ולבטוח. הוא לא מסוגל לשחרר שליטה. הוא לא מסוגל לשאת עולם שבו רצון ה' קודם לרצון שלו.

ואולי בגלל זה האתון יושבת בלב הסיפור.

האתון רואה את הגבול ועוצרת. בלעם רואה את הגבול וממשיך לדחוף. האתון נכנעת לעולם שהיא לא בראה. בלעם מבלה את כל הפרשה בניסיון לכופף את העולם הזה לרצונו.

ואולי זו האזהרה הכי עמוקה של פרשת בלק.

בלעם לא עוזב את הקב"ה. הוא מדבר עם הקב"ה, מתייעץ איתו, ומשאיר את שפת הציות על כנה. ובו בזמן הוא מנסה למשוך את הקב"ה אל תוך עולמו של בלעם, במקום להכניס את עצמו אל תוך עולמו של הקב"ה. הוא מתנגש בשדה הכוח של ישראל, חוקר אותו, מבין שהוא עשוי מקדושה, ואז מחפש דרך לפרוץ אותו מבפנים.

זה מה שהופך את בלעם למסוכן כל כך, וזה גם מה שהופך אותו לרלוונטי כל כך. הרוע לא תמיד מגיע כמרד מבחוץ. לפעמים הוא מגיע בדמות אדם שמחזיק את הקב"ה קרוב, משאיר את הדת על כנה, ובשקט מחזיר את עצמו למרכז. לפעמים הוא מגיע כסירוב לקבל את העובדה שהגבולות של הקב"ה טובים, שהמבנה שלו חכם יותר מהאינסטינקטים שלנו, ושהקדושה עצמה תלויה בנבדלות.

בלעם ראה מספיק ברור כדי לזהות מה מגן על ישראל. התפקיד שלנו הוא לראות באותה בהירות. שדה הכוח של העם הזה הוא הקדושה: הנכונות לחיות כעם מובדל, לשמור על הגבולות שהקב"ה נתן לנו, ולבטוח בכך שהגבולות האלה אינם חומות שמקטינות אותנו, אלא המבנה עצמו ששומר על השלמות שלנו.