אני עדיין יוסף — גשו אלי

טראומה, אמת והמבנה הפנימי של חוסן

הקדשה לזכר חיילינו הקדושים שנפלו על קידוש השם והארץ:

אפרים בן ליאת ושמואל, יוסף מלאכי בן דינה ודוד, אליהו משה שלמה בן שרה ושמעון, יוסף חיים בן רחל ואליהו, נתנאל בן רביטל ואלעד, יקיר בן חיה ויהושע.

יהי זכרם ברוך, ותהא עליית נשמותיהם לזכות ולחיזוק לכל עם ישראל.

לאחר שנתיים של מלחמה מתמשכת וטרגדיה, מצאתי את עצמי בליל השמיני של חנוכה בערב מיוחד של תקווה באוניברסיטה העברית. האירוע איגד אנשים שלקחו חלק בהתמודדות הלאומית בדרכים שונות ומגוונות, וכל אחד נשא עמו סיפור אישי מתקופה קשה זו. הגעתי, אך לא ידעתי כיצד ארגיש שם. רבים מאיתנו ממשיכים לתפקד — לעשות, לפעול, אפילו לצחוק לעיתים — אך מתחת לפני השטח מונחת עייפות שקטה וכבדה.

חברתי ואחותי, ורד עצמון משולם

באירוע פגשתי חברה, ורד, שראיתי רק פעם אחת קודם לכן. ובכל זאת, כשנפגשנו, זה הרגיש כמו מפגש מחודש בין אחיות. כך טראומה פועלת — היא יוצרת קשר עמוק כאשר שני אנשים מזהים זה בזו שהם עמדו באותו מקום בלתי נסבל.

הפכנו ל״אחיות״ כבר בפגישתנו הראשונה, משום ששתינו טיפלנו באותם חללים שנפלו בשבעה באוקטובר. היא עמדה בחדר כאשר משפחות הגיעו לעשות את הבלתי אפשרי: לזהות את גופות יקיריהן. אני עמדתי בחדר מאוחר יותר, והכנתי את אותן גופות לקבורה. שתי תחנות על אותו כביש של אימה.

השבוע, בערב התקווה, מצאנו את עצמנו שוב באותה שיחה שהייתה לנו לפני שנה: איך אנחנו מחזיקות את כל זה? היכן הטראומה יושבת עכשיו? שתינו תיארנו חוויה פנימית דומה — מעין נפילת מֵיח — קריסה של לחץ פנימי, לא דרמה ולא היסטריה, אלא תשישות של הנפש. לא בדיוק דיכאון, אלא תחושה של התרוקנות, ושאלה שמרחפת: מאין אמור להגיע הכוח הפנימי לעבד, להחלים, להמשיך?

והשאלה הזו פתחה אצלי שאלה גדולה הרבה יותר:

איך אנחנו, כעם, ממשיכים?איך אנחנו עוברים ממלחמה למלחמה, מטרגדיה לטרגדיה, ובכל זאת לא מתפרקים?האם יש משהו ב־DNA הרוחני שלנו, מנגנון הגנה מובנה, שמאפשר לנו לעבור טראומה ולא רק להישבר ממנה — אולי אפילו לצמוח?

אם אני מחפשת בתורה דמות אנושית שעברה מסלול נפשי שאמור היה להרוס אדם, המועמד הברור הוא יוסף.

חייו של יוסף לא היו אמורים להוליד אדם שלם ומתפקד. בגידה מצד אחיו. השלכה לבור. מכירה לעבדות. ניתוק מהבית בגיל צעיר. גרירה לארץ זרה. הטרדות ולחץ מיני יום אחר יום. עלילה שקרית. מאסר. שנים של שקיפות ואי־נראות. חוסר איזון מוחלט בכוח. בלי טיפול. בלי בית בטוח. בלי דמויות התקשרות יציבות. בלי שמישהו שואל אם הוא בסדר.

לפי כל קנה מידה טבעי, יוסף היה אמור לצאת שבור, מריר, חשדן, קהה או נקמני.

ובכל זאת, כאשר הוא עומד לבסוף מול אותם אחים שהרסו את נעוריו ואומר: ״אֲנִי יוֹסֵף״ — מה אנו רואים? לא אדם מרוסק. לא נקמה. לא השפלה. אנו רואים אדם שמדבר בכבוד, באמונה, בהכלה, בסליחה. אדם היכול לומר: ״לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוקים״ — מבלי למחוק את הכאב, אך גם מבלי לטבוע בו.

איך זה אפשרי? האם נולד עם אישיות מיתית ובלתי מושגת? או שהתורה מציגה בפנינו מבנה — תכונות פנימיות שניתן לפתח — שמאפשרות לאדם לעבור דרך טראומה באופן אחר?

מתוך השאלה הזו, דברי הכלי יקר על הפסוק ״גְּשׁוּ־נָא אֵלַי״ (בראשית מ״ה, ד׳) מקבלים לפתע מיקוד חדש. מה שנראה במבט ראשון כרגע טקסטואלי קצר, מתחיל להיחשף כמבנה עמוק — כמעט מפת עולמו הפנימי של יוסף.

הכלי יקר מציין שכאשר יוסף מתגלה לאחיו, הוא אינו מסתפק באמירה ״אני יוסף״. הוא קורא להם להתקרב, ובסדרה של ביטויים קצרים מרמז בשקט על ארבע תכונות פנימיות ששמר במצרים. הכלי יקר קושר ארבע תכונות אלו למדרש האומר שעם ישראל נגאל ממצרים בזכות ארבעה דברים: שלא שינו את שמם, שלא שינו את לשונם, שהיו גדורים בעריות, ושלא היו בעלי לשון הרע. יוסף, אומר הכלי יקר, שלם בכולן — והוא אב־טיפוס.

אם נקרא את הארבע הללו לא כנקודות דתיות טכניות אלא כתכונות עומק של הנפש, נגלה לפנינו מודל תורני של חוסן:

1. זהות יציבה — ״אֲנִי יוֹסֵף״.

2. שפה פנימית שנשארת קדושה ובעלת משמעות — ״כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם״.

3. גבולות הנטועים באמת ובברית — ״גְּשׁוּ־נָא אֵלַי״.

4. שמירה על הדיבור — סירוב ללשון הרע ולחיים מתוך תודעת קורבן.

נעבור על כל אחת מהן ונראה כיצד הדבר פועל.

זהות: אחיזה בליבה העצמית

הלל נויר מ־UN Watch, יחד עם חווי קהאן — מארגנת ופעילה מסורה ובלתי נלאית למען העם היהודי, שהופיעה ונכחה בדיוק ברגע שבו היה בה צורך יותר מכול.

ראשית, הזהות: ״אֲנִי יוֹסֵף״.שם איננו תווית. הוא סיפור. הוא רציפות. הוא שייכות. פרעה נתן ליוסף שם מצרי — צפנת פענח. התרבות שסבבה אותו ניסתה להגדיר אותו מחדש לחלוטין. אך כאשר האחים עומדים מולו, יוסף אינו מציג את עצמו כמשנה למלך מצרים. הוא אומר: ״אני יוסף״. אותו אדם שחלומותיו לעגו להם, שכתנתו נקרעה, שחייו נמכרו. הוא מעולם לא חדל להיות הוא, גם כאשר חי חיים חיצוניים כה שונים עד שלא זיהו עוד את העומד לפניהם.

טראומה מטשטשת זהות. אנשים שעברו כאב עמוק אומרים לעיתים: ״אני כבר לא יודע מי אני״. יוסף אוחז בליבת זהות שמצרים אינה יכולה לגעת בה. אין פירוש הדבר שאינו פגוע — אלא שמתחת לפגיעה יש ״אני״ יציב שנותר קיים.

שפה פנימית: המילים שמעצבוֹת מציאות

שני גיבורים יהודים: הראשון — בעלי, דניאל, אשר כחלק מהחברא קדישא סייע בקבורת חללי השבעה באוקטובר; והשני — דניאל שרעבי, אשר יחד עם אחיו נריה ועם יוסף חיים אוחנה (שנחטף לאחר מכן), נלחמו במחבלים במשך שעות ארוכות והצילו את חייהם של מאות אנשים

שנית, השפה הפנימית: ״כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם״.הכלי יקר מבין זאת כאמירה של יוסף: זה פי המדבר אליכם בלשון הקודש. כלפי חוץ הוא מדבר מצרית; בפנים, שפת מחשבתו ונפשו נותרה שפת בית אביו.

השפה היא האופן שבו אנו חושבים. היא האופן שבו אנו מפרשים את המתרחש לנו. אדם יכול לעבור טראומה ולחיות את שארית חייו בשפה פנימית של ״אני לא בטוח״, ״אני חסר ערך״, ״ננטשתי״. המילים שבתוך ראשו הופכות לכלא.

יוסף בוחר אחרת. הוא שומר על שפת אמונה ומשמעות. הוא מתעקש לראות את יד ה׳ בסיפורו. הוא פותר חלומות מתוך חיפוש תכלית, לא גזֵרה. הוא אינו מכחיש את אשר עשו לו, אך אינו נותן למעשיהם להפוך לשפה היחידה שבה הוא חי. שפתו הפנימית נותרת מחוברת למשהו גדול וקדוש מן הכאב.

גבולות והברית: חיים מתוך אמת

שלישית, הגבולות והברית: ״גְּשׁוּ־נָא אֵלַי״.הכלי יקר אומר שיוסף מקרב את האחים ומראה להם שהוא נימול — לא כהצגה דרמטית, אלא כהצהרה ברורה של זהות וברית: נותרתי חלק מן הברית. נותרתי שמור מוסרית בענייני גבולות מיניים בתוך תרבות שטופה בפריצות. יום אחר יום של פיתוי, בבית זר, בלי עין רואה ובלי מחיר חברתי — והוא מסרב.

בדרך כלל מדברים על כך כ״שליטה עצמית״, אך ניתן להעמיק. גבולות אינם רק שליטה; גבולות הם אמת.

אדם בעל גבולות בריאים הוא אדם האומר: יש אמת לגבי מי שאני ואיך עלי לחיות. יש אמת לגבי מה ששלי ומה שאינו שלי, מה תואם את עולמי הפנימי ומה פוגע בו. הכן והלא שלי אינם אקראיים — הם ביטוי לעקרונות העמוקים ביותר שלי.

במצרים כל הקווים טושטשו: בין אדון לעבד, בין קדושה לשחיתות, בין גוף לאובייקט. גם טראומה מטשטשת קווים. כאשר אדם נפגע, מנוצל או נפגש שוב ושוב עם פגיעה, הוא מאבד לעיתים את תחושת המותר, הבטוח, את הזכות לומר לא. הגבולות מתפוררים.

בריתו של יוסף היא הסימן הגופני למחויבותו הבלתי מתפשרת לאמת. הברית אומרת: אינני חפץ. גופי אינו זמין לכל דרישה. תשוקותיי אינן מכתיבות את גורלי. יש אמת גבוהה יותר שאני מחויב לה.

אדם המחפש בעקביות את האמת המוסרית של סיטואציה — ״מה באמת נכון כאן?״ — מפתח באופן טבעי גבולות. והגבולות הללו, בתורם, מגנים על אותה אמת. הם הופכים להצהרה חיה: זה מי שאני, וזה מה שלא אחצה — גם כשאיש אינו רואה והעייפות גדולה.

שמירה על הדיבור: סירוב לנרטיב הקורבן

דובי וייסנשטרן, מנכ״ל זק״א

רביעית, שמירה על הדיבור.הכלי יקר מצביע על נקודה חדה: יוסף מקפיד שאחרים לא ישמעו את פרטי בגידת האחים. הוא מפנה את החדר. הוא מקרב את האחים. הוא אינו רוצה שבנימין ישמע. הוא גם אינו מספר ליעקב את הסיפור, שכן אילו עשה כן, יעקב היה דורש פיוס מפורש לפני מותו. יוסף שומר על כבודם של מי שפגעו בו יותר מכול.

אין זו הדחקה. הוא אינו מעמיד פנים ששום דבר לא קרה. הוא קורא לפשע בשמו בפני מי שצריך לשמוע: ״אֲנִי יוֹסֵף אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה״. אך הוא אינו הופך את חטאם להצגה, ואינו בונה את זהותו סביב חזרה אינסופית על ״מה שעשו לי״.

לשון הרע איננה רק קטגוריה הלכתית; היא גם קטגוריה נפשית. כאשר אדם מספר שוב ושוב את סיפור הפגיעה בו, המילים מתחילות לעצב זהות. הכאב נשאר חי משום שהוא הופך לעדשה המרכזית שדרכה הכול נראה. שמירה על הדיבור, במובן זה, היא בחירה לא לאפשר לסבל להיות הסיפור כולו. יש לכך רובד עמוק נוסף: לשון הרע היא דרך לחטוף את עולמו הפנימי של אדם אחר, באמצעות כפיית הנרטיב שלנו עליו. כאשר אנו מדברים רעה על אחר — במיוחד על מי שפגע בנו — איננו רק מבטאים כאב; אנו מנסים לשלוט באופן שבו אחרים רואים, חושבים ומרגישים. אנו מגייסים את תודעתם לשאת את גרסתנו, עוד לפני שניתנה להם האפשרות לפגוש את המורכבות בעצמם.

יוסף מסרב לעשות זאת. הוא אינו כובש את תודעת הזולת באמצעות דחיפת סיפורו. הוא מדבר רק אל מי שצריך לשמוע, ורק את מה שצריך להיאמר. הוא משאיר מרחב לאחרים לראות, לבחור ולצמוח בעצמם. בכך הוא שומר לא רק על כבודם — אלא גם על חירותו הפנימית.

יוסף מסרב לקבע את עצמו כקורבן ואת אחיו כנבלים. הוא משאיר מקום לאחריות מבלי להפוך את הטראומה לזהות. הוא מדבר בדיוק, בריסון ובכבוד, ומאפשר לנרטיב רחב יותר — נוכחות ה׳, תכלית והמשכיות — לשאת את הכאב מבלי למחוק אותו.

וכאן אנו חוזרים אל אותו ליל שמיני של חנוכה, אל חדר מלא אנשים הנושאים בשקט יותר מכפי שניתן בקלות לנסח. אולי השאלה אינה כיצד למחוק טראומה, ואף לא כיצד לרפא אותה לחלוטין. אולי השאלה העמוקה יותר היא: על אילו מבנים פנימיים אנו נשענים כאשר אנו ממשיכים לשאת אותה?

יוסף מלמד אותנו שחוסן אינו חוסר פגיעה. הוא עוגן — בזהות, בשפה, באמת, ובסיפורים שאנו בוחרים לספר על חיינו. העוגן הזה הוא שמאפשר לאור להוסיף ולהתרחב גם כאשר החושך היה מכריע.

בעומדנו היכן שאנו עומדים — כיחידים שראו יותר מדי, וכעם הנושא אבל חדש על גבי אבל עתיק — יוסף אינו גיבור מקראי רחוק. הוא מראה. הוא מזכיר לנו שכוח אינו קשיחות, ואמונה אינה הכחשה. היא אחיזה במי שאנחנו, באופן שבו אנו מדברים, במה שאנו עומדים עליו, וסירוב לתת לכאב להיות המילה האחרונה.

וזוהי אולי התקווה השקטה של חנוכה: לא שהחושך נעלם, אלא שהאור שאנו מגינים עליו בתוכנו ממשיך לגדול — לילה אחר לילה.