מחזיקים פחות, הופכים ליותר

יתרו, משה והכוח שבאחריות משותפת

לעילוי נשמת חיילינו הקדושים שנפלו על קידוש השם והארץ:אפרים בן ליאת ושמואל,יוסף מלאכי בן דינה ודוד,אליהו משה שלמה בן שרה ושמעון,יוסף חיים בן רחל ואליהו,נתנאל בן רויטל ואלעד,יקיר בן חיה ויהושע.

יש משהו קצת לא נוח בפתיחה של פרשת יתרו.

אנחנו מתקרבים לרגע לאומי אדיר — ואז…במקום קולות וברקים, התורה נותנת לנו שיחה משפחתית. חותן שמבקר את חתנו, ועוד איזה ביקורת.

יתרו עומד ומסתכל על משה כל היום. הוא רואה את העם עומד בתור משעות הבוקר עד הערב. הוא רואה את משה עונה על שאלות, פוסק דינים, נושא על הכתפיים את כולם. ואז — בניגוד לכל כלל הורות ולכל ספר הדרכה לחותנים — הוא פותח את הפה.

כחותנת, קראתי את הקטע הזה במשך שנים עם התכווצות קלה בבטן.

די.אוי, אל תגיד את זה.בטח לא בפומבי.

ויתרו עושה בדיוק את מה שכל פסיכולוג יגיד לחותן או חמות לא לעשות. הוא שואל שאלות. הוא מציע עצות. הוא אומר למשה איך לנהל את המערכת. בצורה ישירה, רגועה, בטוחה.

ובאופן כמעט לא הגיוני — זה עובד.

משה מקשיב. הוא לוקח את הדברים ברצינות. והוא משנה לגמרי את מבנה ההנהגה.

וזה מיד מעלה שאלה: איך?

ככה זה בדרך כלל לא עובד. כל מי שיש לו משפחה יודע את זה. אז כנראה שקורה כאן משהו נוסף, מתחת לפני השטח.

זה לא מרגיש כמו המפגש הראשון של משה ויתרו. יש תחושה של היכרות מוקדמת, לא רק אישית אלא עמוקה יותר. יש כאן אמון כמעט קוסמי שמאפשר לרגע הזה להתרחש.

(ולמען הסר ספק: בבקשה אל תנסו את זה בבית, חותנים.)

לראות מה שהמנהיג עצמו לא רואה

אז מה מאפשר לשיחה הזאת להצליח? מה יתרו רואה שמשה עצמו עדיין לא רואה לגמרי? כשמפסיקים להתמקד באומץ של הרגע ומתחילים להקשיב לתוכן, התמונה מתבהרת.

יתרו לא מזהה כשל קטן בהנהגה. הוא רואה מערכת ששוחקת לאט את האדם שנמצא במרכזה.

התורה מתארת את הסיטואציה בפשטות:

וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל מֹשֶׁה מִן הַבֹּקֶר עַד הָעָרֶב

יתרו קורא לדברים בשם, בשפה חריגה וישירה:

לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה

ואז מגיע המשפט שנמצא בלב הפרשה. למה בעצם מה שמשה עושה הוא בעיה?

נָבוֹל תִּבֹּל — גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ

ויתרו מסביר:

כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר — לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ

התגובה של משה מספרת הרבה:

כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹקִים

הם צריכים אותו. הם סומכים עליו. הם רוצים גישה ישירה. ומשה נענה ונושא הכול.

וזו שאלה אמיתית: זה לא בדיוק מה שמצופה ממנהיג?

אם העם מבקש, אם הם מחפשים את ה', אם הם רוצים הדרכה — מה הבעיה בלענות?

התובנה של יתרו היא שהבעיה איננה במסירות של משה, אלא במערכת שהמסירות הזאת יצרה. משה הפך לכתובת היחידה להכול: הוראה, שפיטה, תיווך רצון ה'. והעם, במקום ללמוד לעמוד, פשוט מחכה בתור.

לכן התורה מדגישה את הלשון הכפולה: נָבוֹל תִּבֹּל. המפרשים מסבירים את הכפילות בשתי דרכים משלימות.

רש"י (שמות י"ח:י"ח) מצביע על המשך הפסוק — גם אתה גם העם הזה — ומלמד שהשחיקה פוגעת גם במשה וגם בעם. מנהיג במצב כזה יכול באמת לחשוב שהוא פועל מתוך אלטרואיזם, שהוא מקריב את עצמו למען הכלל. אבל התורה מתעקשת על אמת קשה יותר: כשאדם אחד מחזיק הכול, גם הוא נשבר — וגם העם. המאמץ שנועד לעזור מחליש בפועל את מי שמבקשים לעזור לו.

אבן עזרא מסביר שנָבוֹל מתאר נבילה פנימית, כמו עלה שמתייבש לפני שהוא נושר. קודם הכוח הפנימי נשחק, ורק אחר כך המערכת החיצונית קורסת. לפי הקריאה הזו, העייפות של משה היא השלב הראשון בתהליך עמוק בהרבה.

יחד, שתי הקריאות מצביעות על הבעיה היסודית: מענה לצורך בלי גבולות פוגע לאט ביחסים משני הצדדים. הנותן מאבד חיות ובהירות, ומפתח תסכול. המקבל מאבד עצמאות ויכולת צמיחה — והמערכת כולה מתפוררת.

יש כאן עיקרון תורני חשוב. כשאדם נמתח מעבר ליכולת האמיתית שלו, גם מסיבות טובות, המחיר לא נשאר פרטי. הוא מתפשט במערכת ופוגע בכולם.

הפעם הראשונה שבה נאמר "לא טוב": חזרה לגן עדן

הרעיון הזה מודגש דרך ביטוי נדיר. התורה משתמשת במילים "לא טוב" רק פעמיים בכל החומש.

הפעם הראשונה היא בגן עדן:

לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ

הפעם השנייה מופיעה כאן, אצל משה.

ההקבלה הזאת מזמינה אותנו להביט מחדש בגן עדן. אדם לא היה לבד פיזית בזמן הכשל. חוה הייתה שם. הם דיברו. הם פעלו יחד. אבל במבנה, אדם נשאר הנושא היחיד של הציווי והאחריות.

הציווי על העץ נאמר רק לאדם:

וַיְצַו ה׳ אֱלֹקִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר

חוה מקבלת את הדברים דרך אדם. חז"ל מציינים שאדם מוסיף שכבת הגנה, משנה את הגבול מתוך רצון להגן. מה שנוצר הוא בלבול ולא בהירות. אחריות נישאת בשביל אדם אחר, במקום להתחלק מתוך אמון.

אותו דפוס מופיע בדור הבא. קין מתקשה לחלוק מרחב — עם אחיו ועם הקב"ה. הקב"ה מדבר אליו ישירות:

לָמָה חָרָה לָךְ… וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ

הקושי של קין בקיום מקביל הופך קנאה להרס.

מגן עדן לסיני: נשמות, תיקון ואחריות משותפת

יתרו נכנס לתורה כתיקון לסיפור הארוך הזה. צאצאיו נקראים בני קיני, חיבור ישיר לשושלת של קין.

כאן הזוהר מוסיף עומק משמעותי.

הזוהר מלמד שאדם הראשון כלל בתוכו את שורשי כל הנשמות, ושמשה מייצג תיקון לפגיעה בדעת — היכולת לשאת ידיעה אלוקית בעולם בצורה יציבה ומובנית.

"אָדָם כָּלִיל כָּל נִשְׁמָתִין"

ועל משה נאמר:

"מֹשֶׁה שְׁקִיל כְּכָל יִשְׂרָאֵל"

כשקוראים את שני המקורות יחד, התמונה מתבהרת. אדם התחיל כאדם אחד שאמור לשאת את הכול — והמבנה קרס. משה מופיע שוב באותו מקום רוחני, אדם אחד הנושא את הרבים, אבל כעת נדרש ללמוד איך לחלק את המשקל כדי שהדבר יחזיק מעמד.

הזוהר גם מסביר שיתרו בא מצד קין לאחר זיכוך. הכשל המקורי של קין היה חוסר יכולת לשאת קיום מקביל — מישהו נוסף שעומד לפני ה'. לאורך דורות, האנרגיה הזאת מתבררת. יתרו מופיע כביטוי מתוקן: כוח שאינו מתחרה אלא מארגן; עוצמה שאינה דוחקת אלא מחלקת.

לכן יתרו יכול לומר למשה את מה שאף אחד אחר לא יכול. אדם היה צריך שותף שיכול לשאת אחריות לצידו. משה צריך מבנה שמאפשר לאחרים לעמוד לצידו. יתרו מביא בדיוק את מה שהיה חסר בגן עדן ושעמד שוב בסכנה כאן — אחריות משותפת המבוססת על אמון.

והוא גם מצביע על התוצאה, במילים פשוטות ואנושיות:

וְכָל־הָעָם הַזֶּה עַל־מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם

כשאחריות מתחלקת ואמון חוזר, אנשים כבר לא נמעכים ולא תלויים. כל אחד יכול לעמוד במקומו, שלם ובשלום.

מה שקין לא היה מסוגל לשאת, יתרו יוצר בפועל: הנהגה משותפת, אחריות מחולקת, ואמון ביכולת של אחרים לעמוד בתפקידם.

התיקון הזה חייב לקרות לפני סיני. עם לא יכול להיות איש אחד בלב אחד כשאדם אחד מחזיק הכול.

לפני שהתורה ניתנת, נדרשת מידה יסודית: אמת לגבי הגבולות שלנו, ואמונה באחרים שיוכלו לשאת אחריות בלי הגנת יתר ובלי ניהול מתמיד. המידה הזו מאפשרת אחדות אמיתית.

האומץ של יתרו והענווה של משה מתקנים משהו עתיק. גן עדן כשל כשנשמה אחת נשאה יותר מדי. קין נפל כשלא היה מסוגל לחלוק מרחב. הרגע הזה מציע דרך אחרת — אחריות משותפת, גבולות ברורים ואמון.

רק כך עם יכול לעמוד יחד ולקבל את התורה.

מה זה מבקש מאיתנו היום

הפרשה הזאת מזמינה אותנו להביט על היחסים והתפקידים שלנו. לשים לב היכן אנחנו נושאים יותר ממה שבאמת שלנו, והיכן הנשיאה הזאת מונעת צמיחה — שלנו ושל אחרים.

לפעמים אנחנו נמתחים כי אכפת לנו. לפעמים אנחנו נכנסים כי ביקשו. לפעמים אנחנו מחזיקים הכול כי זה מרגיש אחראי, נדיב, אפילו אוהב. אבל התורה כאן מציעה כיוון עדין אחר. חסד מתחיל באמת — אמת לגבי היכולת שלנו, הגבולות שלנו, האנרגיה שלנו, והתפקיד שלנו.

באותה מידה, נדרשת אמונה באחר. אמונה שאדם אחר יכול לשאת אחריות, לבחור, לצמוח, ולעמוד על רגליו בלי הגנת יתר ובלי ניהול מתמיד. אמון יוצר מרחב. מרחב יוצר כוח.

כשחיים כך, מערכות יחסים נעשות קלות וחזקות בו זמנית. הנהגה נעשית יציבה. משפחות נעשות בריאות יותר. קהילות נעשות עמידות יותר. ובעיקר — אנחנו יוצרים כלים שיכולים באמת לשאת את נוכחות ה' ואת דרישות התורה.

יתרו מלמד שאמת הנאמרת ברוך יכולה להיות מעשה של אהבה. משה מלמד שענווה היא היכולת להקשיב. יחד הם מדגימים מידה קדם־תורנית שעדיין חיונית: אחריות משותפת, גבולות ברורים ואמון.

כך התורה מוצאת בית — לא בעומס ושחיקה, אלא במערכות יחסים חזקות דיין כדי לשאת אותה יחד. כשאנחנו חיים עם אחריות משותפת ואמון, אנחנו מגשימים שוב את הבטחת יתרו: כל אחד מגיע למקומו בשלום, וביחד אנחנו נעשים עם היכול לעמוד

כאיש אחד בלב אחד.