.webp)
החזקת הגם והגם
- Avigail Gimpel
- 6 days ago
- 5 min read
הכהן הגדול, תפארת, והאומץ לשלב דין ואהבה
לזכר חיילינו הקדושים שנפלו על קידוש השם ועל קידוש ארץ ישראל:
אפרים בן ליאת ושמואל, יוסף מלאכי בן דינה ודוד, אליהו משה שלמה בן שרה ושמעון, יוסף חיים בן רחל ואליהו, נתנאל בן רויטל ואלעד, יקיר בן חיה ויהושע.
השבוע ציינו את ז׳ אדר, היום שבו נולד משה רבנו — והיום שבו הסתלק מן העולם.
כאשר אנו פוגשים לראשונה את משה כמנהיג, הוא אינו נראה כגואל.
בסנה הבוער, משה מתנגד שוב ושוב.
"מי אנכי?" "והן לא יאמינו לי?" "לא איש דברים אנכי."
מנהיגו העתידי של ישראל מהסס, אינו בטוח, מודע עד עומק מגבלותיו.
ואז הקב"ה אומר דבר שמשנה את מהלך ההיסטוריה:
"וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו.""הוא כבר יוצא לקראתך, וכאשר יראה אותך ישמח בלבו." (שמות ד׳:י״ד)
כך אהרן מוצג לנו — כאח שלבו מסוגל לשמוח.
מנהיגותו של משה יוצאת לדרך משום שלבו של אהרן מפנה לו מקום.
חז"ל שמים לב לדבר יוצא דופן.
התורה מדגישה שאהרן ישמח בלבו — פרט מדויק ומכוון.
אין זו שמחה חיצונית בלבד; היא עמוקה בלבו.
הגמרא (שבת קל"ט ע"א) מלמדת:
מפני שאהרן שמח בגדולת אחיו בלבו, זכה ללבוש את חושן המשפט — על לבו.
ישועתה של אומה החלה בלב שאינו מקנא.
מנהיגות בישראל מתחילה בלב היכול לשמוח בתפקידו של הזולת.
יכולתו של אהרן לשמוח בעליית אחיו הייתה ההפך הגמור מקנאה.
קנאה מתרחשת כאשר אנו מאבדים את התמונה השלמה, כאשר אנו רואים אבן אחת וחושבים שהיא כל המכלול.
זהו קריסת המבט המאחדת את זהותנו עם תפקידו של אחר.
אהרן היה מסוגל לראות את תפקידו של משה, את תפקידו שלו ואת צורכי העם — בעת ובעונה אחת.
משום שיכול היה להחזיק בהבחנה מבלי לחוש איום, לבו נעשה רחב ולא מגונן.
לב רחב זה הוא שאפשר לו בהמשך לשאת את העם.
תפקידו של הכהן הגדול
כדי להבין את החושן, עלינו להבין תחילה את תפקידו של הכהן הגדול.
התורה מייסדת שלושה סוגי הנהגה: המלך, הנביא והכהן.
המלך מושל. הוא אוכף חוק. הוא מגלם סמכות חיצונית.
הנביא מוכיח. הוא מדבר אמת שאינה מתפשרת.
שניהם פועלים באמצעות כוח גלוי — דיבור, ציווי ועימות.
הכהן הגדול שונה.
הוא אינו מצווה את העם. הוא אינו מוכיח את העם.
הוא עומד לפני ה׳. הוא משרת במקדש. הוא מברך. הוא מכפר. הוא נושא.
תפקידו הוא להחזיק ולטפח את הקשר הרוחני בין הקב"ה לעם ישראל.
ותפקיד זה דורש מבנה פנימי מסוים.
עליו להיות מסוגל להחזיק יחד אהבה ודין.
עליו להיות מסוגל לשאת שונות מבלי להתפרק.
מבנה פנימי זה הוא מה שמתואר בשפת התפארת.
בשפת הספירות, תפארת היא הקו האמצעי — נקודת המפגש של חסד וגבורה, שבה אהבה וריסון נארגים להרמוניה.
תפארת היא ההרמוניזציה של חסד וגבורה.
ימין — התרחבות.
שמאל — גבול.
אמצע — תפארת.
הכהן הגדול עומד באמצע.
העוגן שלנו — מה מדגישים הפסוקים
כעת נשוב אל הטקסט.
בפרשת תצווה התורה אומרת:
התורה חוזרת על חמישה נושאים:
נשיאה — נשיאה
שמות בני ישראל — זהות מלאה
משפט בני ישראל — דין ומשפט
על לבו — על הלב
ומיקום האורים והתומים
זוהי תיאור של הארכיטקטורה הפנימית הנדרשת מן הכהן הגדול.
עליו להיות מסוגל לשאת את זהותו המלאה של העם.
עליו להיות מסוגל לשאת את משפטם.
ועליו לשאת את שניהם על לבו.
מדוע הבגדים חשובים
אם עבודתו של הכהן פנימית, מדוע התורה מאריכה כל כך בתיאור הבגדים החיצוניים?
משום שבתורה, לבוש מגלה מבנה.
הבגדים הם התגלמות.
החושן מונח על הלב.
האבנים מסודרות בשורות מסודרות.
האורים והתומים מונחים בתוכו.
תפארת פירושה המילולי הוא יופי — יופי הנוצר כאשר ניגודים מוחזקים במידה ובאיזון.
הבגדים מובְנים, מאוזנים וסימטריים.
הם מבטאים באופן חזותי את מה שעל הכהן להפוך להיות מבפנים.
הוא עצמו חייב להיות חושן חי.
משפט על הלב — תפארת בפעולה
משפט הוא דין — גבול, הבחנה והערכה.
המלך מבטא דין באמצעות חוק.
הנביא מבטא דין באמצעות אמת.
הכהן מבטא דין באמצעות תפארת.
הוא אינו מסיר את המשפט.
הוא נושא אותו על לבו.
דין המונח על הלב משתנה.
הוא אינו נמחק — הוא משתלב בהרמוניה.
זו היא תפארת.
אורים ותומים — כוח התפארת
התורה מצווה להניח את האורים והתומים בתוך החושן.
אורים — הארה.
תומים — שלמות.
האורים והתומים הם המנגנון שבאמצעותו מתאפשרת תגובה אלוקית.
חז"ל מתארים כי האותיות החקוקות על האבנים היו מאירות; הרמב"ן מסביר ששם ה׳ המונח בתוך החושן הוא שהעניק כוח להארה זו.
איך שלא נבין את המנגנון, המסר ברור: המשפט אינו נובע מאישיותו של הכהן.
הוא מתגלה באמצעות אור.
ואף על פי כן, האור אינו יורד באקראי.
הארה מגיעה רק כאשר המבנה שלם.
הכהן אינו יכול לשאול אם אפילו אבן אחת חסרה.
חושן סדוק אינו יכול להאיר אמת.
האורים דורשים תומים — אור דורש שלמות.
כל שבט נותר מובחן.
כל אבן נושאת שם אחר.
כל זהות נשמרת.
רק כאשר כל שתים‑עשרה האבנים יושבות זו לצד זו — מובחנות אך מסודרות — זורם אור אלוקי.
זהו הסוד העמוק.
האורים והתומים אינם מבטלים את השונות; הם תלויים בה.
תפארת פירושה שלמות מובחנת המוחזקת בתוך מבנה אחד.
כאשר הכהן מגלם מבנה פנימי זה — כאשר הוא מסוגל להחזיק אהבה ודין, גבול וחמלה, ריבוי מבלי להתפרק — אזי החושן נעשה כלי להתגלות.
רק אז יכול קול ה׳ לצאת דרכו.
המודל ההפוך — פורים
ישנו רגע נוסף במסורתנו שבו הלבוש שולט בסצנה — משתה אחשוורוש.
הגמרא (מגילה י"ב ע"א) מלמדת שאחשוורוש לבש את בגדי הכהונה, את בגדי הכהן הגדול עצמם, במשתה המלכותי שלו.
בגדי התפארת הופיעו במסיבה של פריצות.
מבחוץ — לבוש של תפארת.
מבפנים — אין כל שילוב.
ובאותו סיפור עצמו, המן מתאר את העם היהודי בדיוק מצמרר:
"ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים" — עם אחד מפוזר ומפורד.
מפוזר. מפורד.
מפוזר. מפורק. מפוצל.
זהו ההפך מן החושן.
החושן מחזיק שתים‑עשרה אבנים מובחנות, מסודרות, נשואות יחד על הלב.
הארה זורמת רק כאשר כולן נוכחות.
"מפוזר ומפורד" הוא שונות ללא מבנה.
ריבוי ללא אחדות.
זהות ללא תפארת.
אחשוורוש לובש את הבגדים — אך המבנה הפנימי חסר.
העם קיים — אך אבניו אינן מיושרות.
פורים נעשה לתיקון.
בפורים אנו מתחפשים.
הזהות החיצונית נעשית גמישה.
היררכיות מיטשטשות.
אנו נסוגים מקטגוריות נוקשות.
ואנו מצווים להגיע למצב של "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי."
זהו השעיה רדיקלית של דין תגובתי.
ליום אחד, אנו מתעלים מעל הפירוד.
מעל ההשוואה.
מעל דין המבוסס על האגו.
בפורים אנו שבים לשכבה עמוקה יותר של אחדות — אחדות רחבה דיה להכיל שונות מבלי לקרוע אותה.
פורים מאפס את המבנה.
הוא אוסף את מה שהתפזר.
הוא משיב את האפשרות של שלמות מובחנת.
הכהן הגדול מגלם חזון מתוקן זה בכל יום.
שתים‑עשרה אבנים.
חושן אחד.
אור הזורם דרך שלמות.
משפט השוכן על הלב.
מה משמעות הדבר עבורנו
כולנו נושאים אבנים רבות.
חוזק וחוסר ביטחון.
חסד וכעס.
אמונה וספק.
אם נשפוט את עצמנו מדין בלבד, נבודד פגם אחד ונקרא לו המכלול.
זהו "מפוזר ומפורד" פנימי.
אם נסרב למשפט לחלוטין, נטשטש את ההבחנה ונימנע מצמיחה.
הכהן מלמד דרך שלישית.
ראשית — להאיר.
שנית — להשלים את התמונה.
שלישית — לשאת אותה על הלב.
ורק אז — להעריך.
כך יכול היה אהרן לשמוח בעליית משה.
הוא לא קרס להשוואה משום שיכול היה לראות הבחנה בתוך שלמות.
זהו "הכדור" נגד קנאה.
לראות בבירור את האבן שלך בתוך הסידור השלם.
ברכת פורים
אם הכהן הגדול מייצג את התפארת — את היכולת לשאת ריבוי על הלב מבלי להתפרק — הרי שעבודה זו אינה שייכת לו בלבד.
כל אחד ואחת מאתנו נקראים להיות חושן חי, על‑ידי נשיאת האבנים הרבות שלנו, מתן אפשרות לאור להאיר את התמונה השלמה, והעברת המשפט דרך הלב בטרם יתייצב.
כעם עלינו לסרב להאשמה של "מפוזר ומפורד," ובמקומה לאסוף את עצמנו לשלמות מובחנת.
יהי רצון שפורים זה יהיה זמן של תפארת פנימית.
שנלמד לראות את עצמנו באור ובשלמות.
שנחזיק אהבה וגבול יחד מבלי להתפרק.
ויהי רצון שעמנו המופלא ייאסף לאחדות — מגוון, מובחן, קורן — כשנים‑עשר אבנים השוכנות יחד על לב אחד.
פורים שמח.
Comments