חוסן ואי־הוודאות

בניית אומה במדבר

הקדשה: לעילוי נשמת חיילינו הקדושים שנפלו על קידוש ה׳ וארצנו: אפרים בן ליאת ושמואל, יוסף מלאכי בן דינה ודוד, אליהו משה שלמה בן שרה ושמעון, יוסף חיים בן רחל ואליהו, נתנאל בן רויטל ואלעד, יקיר בן חיה ויהושע, רן בן שרה וקני. יהי זכרם ברוך, ויהי רצון שעילוי נשמתם יביא זכות וכוח לכל עם ישראל.

דיברתי השבוע עם אחי, אחד הדברים האהובים עליי. הוא שאל איך הדברים מתנהלים כאן בארץ, ועניתי

כמו שהרבה ישראלים היו עונים: ברוך ה׳, טוב. החיים ממשיכים לנוע. אנחנו קובעים לוחות זמנים, מתכננים, הולכים לעבודה — ובו בזמן יודעים שהתוכניות כאן אף פעם אינן קבועות לחלוטין. דברים יכולים להשתנות ברגע. עם הזמן כמעט פיתחנו יכולת טבעית לחיות בתוך המציאות הזאת. אנחנו בונים מבנה וסדר ברצינות, ובו בזמן יודעים שהחיים עצמם לעולם אינם צפויים באמת.

השיחה

כשפתחתי השבוע את פרשת במדבר, מצאתי את עצמי תוהה האם החוויה הזאת קשורה דווקא לכך שהעם היהודי נוצר במדבר.

פרשת במדבר נפתחת:

וידבר ה׳ אל משה במדבר סיני

ואז, לאחר תיאור המפקד וארגון העם, התורה חוזרת שוב:

ויפקדם במדבר סיני

למה לבנות אומה במדבר?

ההדגשה החוזרת הזאת בולטת מאוד. מדוע התורה ממשיכה להדגיש שהעם היהודי מתעצב דווקא במדבר סיני?

במבט ראשון, המדבר נראה כמו המקום הגרוע ביותר לבניית אומה. אומות בדרך כלל נבנות מתוך קביעות: ארץ מיושבת, גבולות יציבים, חקלאות, תשתיות ומוסדות. יציבות יוצרת ציוויליזציה.

ובכל זאת, הקב״ה מעצב את העם היהודי דווקא בתוך מציאות של אי־ודאות, תנועה וחוסר קביעות.

נדמה לי שהתורה מלמדת כאן משהו יסודי על הדרך ליצור אומה — ואולי גם אדם ומשפחה — שיכולים לשרוד את ההיסטוריה עצמה.

מהו המדבר?

חז״ל כבר מכוונים אותנו לכיוון הזה. במדרש במדבר רבה א׳:ז׳ נאמר:

כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר אינו יכול לקנות תורה

המדבר מייצג פתיחות. ענווה.

המהר״ל מפתח את הרעיון הזה בתפארת ישראל, פרק א׳, ומסביר שהתורה ניתנה דווקא במקום שהוא הפקר, משום שהתורה עצמה נמצאת מעל בעלות ומבני כוח קבועים. המדבר אינו שייך לאימפריה ואינו שייך לשליט. הוא מרחב פתוח. השפת אמת (במדבר תרל״ב ותרמ״א) מפתח עוד יותר את רעיון ה״לעשות עצמו כמדבר״ ומסביר שעל האדם להישאר פתוח ומסוגל לקבל תורה מחדש, במקום להפוך נוקשה וסגור רוחנית.

גם האור החיים על במדבר א׳:א׳ מסביר שהעם היהודי זכה לתורה מתוך ענווה ושפלות, כאשר חוויית המדבר עצמה הייתה חלק מן ההכנה הרוחנית הדרושה לקבלת התורה.

ענווה היא הנכונות לצאת מעבר לאשליית השליטה המלאה. הכלי יקר על במדבר א׳:א׳ מסביר, על בסיס המדרש, שהתורה יכולה להתקיים באמת רק אצל אדם שעושה את עצמו כמדבר — פתוח מספיק כדי לקבל, להסתגל ולצמוח.

סוג כזה של ענווה פירושו להכיר בכך שבני אדם אינם אדוני המציאות עצמה. ציוויליזציות הבנויות לחלוטין על קביעות מתחילות להאמין שהמערכות שלהן בלתי ניתנות לערעור, ושהמבנה עצמו מבטיח הישרדות, משמעות וזהות. אך עם הזמן, אותה קביעות עצמה עלולה ליצור שבריריות, משום שאנשים מפסיקים לראות את עצמם כשותפים פעילים בעיצוב עולמם.

כאשר הנוחות והצפיות גדלות, אנשים עלולים להפסיק לראות את עצמם כמי שמעצבים את העולם סביבם. בני אדם עוברים ממצב של יוצרים למצב של צרכנים, והמבנה עצמו מתחיל להחליף שליחות ואחריות.

מצרים וחוסר האונים הנלמד

תיאור מצרים בתורה הוא עמוק מבחינה פסיכולוגית. מצרים מתקשרת לעיתים לשורש ״מֵצַר״ — צרות, דחיסות וצמצום. מצרים היא ציוויליזציה של מבנה־יתר. הכול מרוכז: כוח, כלכלה, עבודה, זהות והיררכיה. במבט ראשון זה יוצר יציבות. אך לאורך דורות, מבנה קיצוני יוצר פסיביות.

הפסיכולוגיה המודרנית מכנה זאת "חוסר אונים נלמד", מושג שפיתח מרטין סליגמן. סליגמן הראה שכאשר אנשים חווים שוב ושוב מצבים שבהם נדמה להם שמעשיהם אינם משפיעים על התוצאה, הם מפסיקים לנסות לפעול — אפילו כאשר שינוי הופך מאוחר יותר לאפשרי. חוסר האונים נטמע בתוכם.

וזו בדיוק הסכנה של מצרים. העבדות שוחקת לאט את האמונה הפנימית של האדם בכך שהוא מסוגל לעצב מציאות. האדם מפסיק להיות יוצר והופך להיות ישות מנוהלת בתוך מערכת.

המדבר יוצר חוסן פנימי

אולי לכן הקב״ה אינו מעביר מיד את עם ישראל ממצרים אל תוך ציוויליזציה מתפקדת ומסודרת אחרת. במקום זאת, הוא שם אותם במדבר. המדבר מסיר את האשליה שהמערכת עצמה תציל אותך. לפתע העם חייב להפוך לשותף פעיל בהתהוות שלו עצמו. הם צריכים לבנות מחנות, לארגן שבטים, לשאת את המשכן, לנוע, להסתגל וליצור מבנה בעל משמעות בתוך אי־הוודאות עצמה.

אי־הוודאות איננה רק דבר שצריך לשרוד. אי־הוודאות עצמה יוצרת את האפשרות לצמיחה, הסתגלות וחוסן פנימי.

החוסן הזה הוא היכולת לנוע, ליצור, להסתגל ולבנות משמעות גם כאשר התנאים אינם יציבים — ובמיוחד כאשר התנאים אינם יציבים.

אך היכולת הזאת לבדה אינה מספיקה. אי־ודאות ללא משמעות אינה יוצרת צמיחה. היא יוצרת ייאוש.

וכאן ויקטור פרנקל הופך לרלוונטי כל כך. פרנקל הבחין במחנות הריכוז שהתמוטטות המבנה החיצוני צמצמה את האדם לשאלה מפחידה: אם נוחות, מעמד, רכוש, ודאות וצפיות נעלמים — מה נשאר חזק מספיק כדי להחזיק את האדם חי מבחינה נפשית?

מסקנתו הייתה שבני אדם מסוגלים לשאת סבל כמעט בלתי נתפס כאשר הם שומרים על משמעות, אחריות ותחושה שחייהם עדיין מכוונים למשהו גדול יותר מהישרדות מיידית. האנשים שהצליחו לשרוד נפשית היו לעיתים קרובות לא אלו שהיו החזקים ביותר פיזית, אלא אלו שעדיין האמינו שיש להם מטרה, אחריות, משימה עתידית או סיבה להמשיך לנוע קדימה.

התובנה הזאת מאירה את ספר במדבר בצורה מדהימה.

המדבר עצמו אינו משנה אדם בצורה קסומה. מדבר ללא משמעות הופך לכאוס. למעשה, לאורך ספר במדבר, בכל פעם שהעם מאבד כיוון ותכלית, התוצאה היא קריסה, תלונות, מרד וגעגוע לחזור למצרים, למֵצַרים.

מה שהופך את המדבר ממצב של כאוס לברית הוא העובדה שכל אדם מקבל שליחות, כיוון ומקום. המשכן יוצר מרכז. השבטים יוצרים שייכות. הצבא יוצר אחריות.

התורה יוצרת אנשים מוכווני משמעות — אנשים המסוגלים ליצור תכלית בתוך אי־ודאות.

צבא: אומה של שליחות ושירות

התורה מתארת שוב ושוב את העם כך:

כל יוצא צבא בישראל

בדרך כלל מתרגמים זאת כ״כל יוצא צבא״, אך המילה צבא בתורה אינה מתייחסת רק ללחימה צבאית. היא מתייחסת גם לשירות מאורגן ולתפקיד בעל משמעות. גם הלויים מתוארים כך:

לצבא צבא בעבודת אהל מועד

השירות שלהם הוא שירות רוחני בתוך המשכן.

לכל אדם במחנה יש תפקיד, שליחות, כיוון ומקום בתוך המבנה הגדול יותר. המשכן עומד במרכז המחנה מבחינה פיזית, אך השירות עומד במרכז מבחינה נפשית. ללא שליחות, אי־הוודאות הופכת לכאוס. עם שליחות, אי־הוודאות הופכת למסע עוצמתי.

המרכז הנייד

אולי זהו הרעיון המדהים ביותר: המשכן עצמו נייד.

הקב״ה אינו ממתין עד שהעם יגיע לארץ ישראל כדי ליצור קדושה. המשכן מלמד שקדושה, ברית, משמעות וזהות מסוגלים לנוע יחד עם העם היהודי בכל שלב של אי־ודאות ומסע.

המטרה היא ליצור עם שמסוגל לשאת את המרכז שלו גם בתוך אי־ודאות.

וזה יוצר סוג אחר לגמרי של אומה.

ארץ ישראל עומדת בלב חזון התורה. הקב״ה בוחר דווקא בארץ הזאת עבור העם היהודי, והמצווה לבנות, ליישב ולקדש את הארץ היא בעלת משמעות עצומה. אך ייתכן שהתורה מלמדת שלפני שאומה יכולה לרשת קביעות, עליה ללמוד שלא להשתעבד אליה.

ציוויליזציות רבות מושחתות דווקא מתוך היציבות שלהן. ככל שהמבנים מתקשים והנוחות גדלה, חברות עלולות לאבד בהדרגה גמישות, ענווה, שליחות וחוסן פנימי. המבנה עצמו מתחיל להחליף את המשימה. אנשים מתחילים לצפות שהמערכת תחזיק אותם, במקום לראות את עצמם כשותפים אחראיים בבניית חיים של משמעות וברית.

לכן העם היהודי מתחיל במדבר. כפי שאברהם פוגש את ה׳ לראשונה דרך אי־הוודאות של לך לך — עוזב זהות קבועה והולך אל יעד שאינו נראה עדיין — כך גם האומה עצמה צריכה להיווצר מתוך תנועה לפני שתוכל לרשת ארץ מיושבת.

המדבר הופך למקום שבו העם היהודי מפנים ענווה, חוסן פנימי, גמישות, שליחות ותלות בקב״ה. רק לאחר התהליך הזה הם יכולים להיכנס לארץ ישראל מבלי להפוך למצרים נוספת.

המטרה מעולם לא הייתה תלישות. המטרה הייתה לבנות אומה שמסוגלת לקביעות בלי קיפאון רוחני, למבנה בלי פסיביות, ולהתיישבות בלי לאבד את היכולת להמשיך לנוע לעבר ה׳.

ארץ ישראל וסכנת הקביעות

רוב הציוויליזציות תלויות מאוד בקביעות: אדמה, אימפריה, רציפות פוליטית ומבנים מרכזיים. כאשר אלה קורסים — גם הציוויליזציה קורסת איתם.

אך העם היהודי נוצר אחרת. הוא נוצר מתוך תנועה.

העם למד מראשיתו לשאת תורה, תכלית, שליחות, זהות ומבנה דרך תנאים משתנים ללא הרף. אולי משום כך ההיסטוריה היהודית מתפתחת כפי שהיא מתפתחת. העם היהודי שורד גלויות, חורבן, נדודים וטלטלות משום שמעולם לא נבנה רק על קביעות חיצונית — הוא נבנה סביב מרכז נייד.

מן ההתחלה עצמה, הקיום היהודי שזור בתנועה, באמון וביכולת להמשיך במסע גם כאשר התמונה המלאה עדיין אינה ברורה.

האומה שנוצרה מתוך תנועה

אולי זו הסיבה שהתורה מתעקשת לחזור שוב:

במדבר סיני

המדבר הופך לסביבה שמעצבת עם המסוגל לשרוד ואף לשגשג לאורך ההיסטוריה מבלי לאבד את עצמו.

אומה הבנויה לחלוטין על קביעות קורסת בסופו של דבר כאשר הקביעות קורסת. אך אומה שנוצרת במדבר לומדת כיצד לבנות מבנה מבלי לעבוד את היציבות, כיצד לשאת משמעות גם ללא קביעות, כיצד להישאר גמישה מבלי לאבד זהות, וכיצד להמשיך לנוע גם כאשר היעד עדיין אינו נראה במלואו.

העם היהודי מתעצב תוך כדי לימוד כיצד לנוע בתוך הלא־נודע עם תכלית, ענווה, יכולת צמיחה וברית במרכז.

אולי יש כאן גם שיעור עמוק בדרך שבה אנו מגדלים את עצמנו ואת ילדינו. צמיחה כמעט אף פעם אינה מתרחשת בתוך חיים עטופים ושמורים לחלוטין. ההישגים הגדולים ביותר בחיינו כמעט תמיד נולדו מתוך רגעים שבהם שאפנו למשהו משמעותי והיינו מוכנים להיכנס אל תוך אי־הוודאות כדי להגיע אליו. בני אדם צומחים כאשר הם יודעים שהם חשובים, כאשר הם מחוברים למשימה גדולה מהם, וכאשר סומכים עליהם לצאת מעבר לאזור הנוחות שלהם אל עבר מטרה.

אולי זו הסיבה שהמשכן היה חייב להיות נייד. המטרה לא הייתה ליצור אנשים התלויים במבנים חיצוניים שיישאו אותם. המטרה הייתה ליצור בני אדם הנושאים בתוכם משכן פנימי — אנשים המסוגלים להביא משמעות, אומץ, כיוון וברית לכל מקום שאליו החיים ייקחו אותם. הכוח העמוק ביותר שאנו יכולים להעניק לילדינו הוא הביטחון שיש בתוכם מרכז פנימי, חוסן ותחושת שליחות המאפשרים להם להיכנס אל הלא־נודע ולבנות שם משהו משמעותי.