כוח העדות

איך המילים שלנו יוצרות מציאות ומחזיקות את העולם

לעילוי נשמת חיילינו הקדושים שנפלו על קידוש ה' ועל הגנת ארץ ישראל:

אפרים בן ליאת ושמואל יוסף מלאכי בן דינה ודוד אליהו משה שלמה בן שרה ושמעון יוסף חיים בן רחל ואליהו נתנאל בן רויטל ואלעד יקיר בן חיה ויהושע

פרשת משפטים פותחת את מערכת דיני הצדק באזהרה חדה ומטלטלת:

לֹא־תִשָּׂא שֵׁמַע שָׁוְא; אַל־תָּשֶׁת יָדְךָ עִם־רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס׃

התורה אינה מפרטת מהו הפשע, מי הקורבן או מה נאמר בעדות. השתיקה הזו מכוונת אותנו להביט עמוק יותר — אל המבנה שמאפשר לעוול להתקבע. כאן מופיעה קטגוריה חריפה במיוחד: עֵד חָמָס. האזהרה איננה רק מפני שקר, אלא מפני הזדהות — מפני נתינת יד לרשע.

כדי להבין את עומק הדברים עלינו לשאול: מהי חמס בתורה? מדוע היא מופיעה דווקא כאן, בפתח מערכת משפטית? מדוע העד הזה קשור דווקא לרשע? ואיזה סוג של עוול תלוי כל כך בעדות עד שהעד עצמו נעשה חלק מהפגיעה?

חמס בתורה

את החמס אנו פוגשים לראשונה בסיפור המבול. דור נח לא נחתם על רצח או עבודה זרה, אלא על שחיתות חברתית רחבה:

וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס

חז"ל מלמדים שהיו חטאים רבים, אך הגזירה נחתמה דווקא על החמס. הזוהר מחדד:

שֶׁלֹּא נִשְׁלְמָה סְאָתָם אֶלָּא בְּעֲוֹן הֶחָמָס

חמס הוא שחיקה איטית של אמון. זו מציאות שבה ניצול הופך לנורמה, שבה לוקחים מה שאינו שייך באמצעות לחץ, כוח או מניפולציה. הנזק מצטבר והופך למבני. חברה אינה יכולה להתקיים כאשר האמון הבסיסי נשחק — ודווקא מערכת כמו משפטים נועדה לעצור את התהליך הזה מן השורש.

למה דווקא רשע?

הפסוק מדבר על שיתוף פעולה עם רשע — מונח שבתנ"ך מתאר אדם שממקם את עצמו מול הסדר המוסרי. רשע הוא מי שמשתמש בכוח, במעמד או במערכות כדי לשרת את עצמו על חשבון הצדק.

האזהרה מפני נתינת יד לרשע מצביעה על הסכנה שבהצטרפות למי שמעוות את הדין לטובתו.

הזוהר קושר זאת לפסוק בתהילים:

ה’ צַדִּיק יִבְחָן, וְרָשָׁע וְאֹהֵב חָמָס שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ

ומדגיש את הצימוד:

וְרָשָׁע וְאֹהֵב חָמָס

החיבור בין רשע לחמס מגלה עומק נוסף. החמס הוא האווירה; הרשע הוא מי שממסד אותה. בדור המבול הניצול לא נשאר מעשה פרטי — הוא הפך לתרבות שלמה. הרשע צומח בתוך אווירה כזו, והאווירה מזינה אותו בחזרה. כך נוצר מעגל שבו רצון מעוות יוצר מציאות מעוותת, והמציאות מחזקת את הרצון. כך הרוע נעשה יציב ומתמשך.

למה לעדות יש כוח כזה?

בהלכה, עדות מעניקה תוקף. ללא עדים, ייתכן שהפשע קיים מבחינה מוסרית, אך אין לו מעמד משפטי מלא.

הזוהר מרחיב את הרעיון למישור הרוחני:

שְׁנֵי עֵדִים — עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת

לתת עדות פירושו לתת קיום — מעמד קיומי בעולם. כאשר העדות נאמנה לאמת, היא מייצבת את המציאות. כאשר היא מתיישרת עם חמס, היא מעוותת את המציאות ומקבעת את הפגיעה.

פשעים שתלויים בעדים

כל פשע זקוק לעדים כדי להתברר בבית דין. גניבה, תקיפה או אלימות פיזית משאירות סימנים ברורים. אך יש פגיעות שאינן משאירות עקבות גלויים. הן מתרחשות בחדרים סגורים, ללא ראיות פיזיות מובהקות. במקרים כאלה, הדרך היחידה להכרה היא עדות.

נישול, השתקה, חיסול מוניטין, פגיעה מוסדית או ניצול סמכות — כל אלה עלולים להיעלם אם אין מי שיעיד באמת. עצם החשיפה או ההסתרה תלויה כמעט לחלוטין בתגובת העדים.

במצבים כאלה, הפוגע תלוי בעדות מסוג מסוים. הוא זקוק להמלצות אופי שמגוננות עליו, לשתיקה קהילתית שמרחיקה ביקורת, לשיתופי פעולה פרוצדורליים שמעכבים אחריות ולעטיפה מוסרית שממסגרת את הפגיעה כ"אי הבנה". כאשר דמויות בעלות סמכות עומדות לצד החזק במקום להגן על הפגיע, הן מעניקות לגיטימציה שמאפשרת למערכת להמשיך להתקיים. זהו תחומו של עֵד חָמָס — העד שמקיים עוול במקום לחשוף אותו.

עונש ותוצאה

בהלכה, עד מושחת נפסל לעדות. הרמב"ם מדגיש שאדם כזה אינו ראוי לשמש עד, משום שפגע בעצם אמינותה של מערכת המשפט.

בתורת הנסתר, התוצאה עמוקה יותר. מדובר באובדן יישור עם האמת. בהדרגה הדיבור מאבד יושרה, והמילים אינן יוצרות עוד בהירות או יציבות. המציאות מתעצבת סביב העיוות, והאדם חי בתוך עולם שהוא עצמו סייע לבנות — גם אם כלפי חוץ הוא נותר מכובד.

מבט אישי

ללימוד הזה יש גם ממד פנימי, והוא פונה ישירות למי שנפגע מרשע. כאשר פגיעה מתרחשת בפרטיות — ובמיוחד בילדות — לעיתים העד היחיד הוא הנפגע עצמו. עם הזמן, רבים מפנימים את הסיפור של הפוגע: שהם אשמים, שהם שווים פחות, שמה שקרה היה קטן או לא ברור. הפשע אינו נעלם; הוא מתארגן מחדש בתוך הקורבן.

נבנית מערכת של הקטנה עצמית ושל הגנה על הפוגע דרך הצדקה, ספק וטשטוש האמת.

בשלב זה מתרחש דבר כואב: הנפגע נעשה העד שמקיים את העיוות. כאשר הוא חוזר על הגרסה השקרית, הפגיעה מקבלת קיום מחודש. הרשע מוגן, והאחריות עוברת אל מי שנפגע. כך פועלת טראומה; כאשר שתיקה הייתה אמצעי הישרדות, ההקטנה שימשה כהגנה.

האזהרה של התורה מגיעה גם לכאן:

אַל־תָּשֶׁת יָדְךָ עִם־רָשָׁע

הציווי מזמין חזרה לעדות אמיתית. הוא קורא לנו שלא להגן על הרוע באמצעות אימוץ סיפורו. הוא מבקש חשבון ישר ומלא כדי לשחרר את הנפגע. הריפוי מתחיל כאשר אדם נעשה עד נאמן למה שנעשה לו — בלי לייפות, בלי להאשים את עצמו ובלי לעוות. מגיעה לנו עדות שמספרת אמת. מגיע לנו למשוך את היד מן הרשע ולעמוד לצד האמת והצדק.