כאשר הנהגה ואבל נפגשים:

השתיקה הבלתי אפשרית של אהרן

פרשת שמיני

לעילוי נשמת חיילינו הקדושים שנפלו על קידוש השם ועל הארץ: אפרים בן ליאת ושמואל, יוסף מלאכי בן דינה ודוד, אליהו משה שלמה בן שרה ושמעון, יוסף חיים בן רחל ואליהו, נתנאל בן רויטל ואלעד, יקיר בן חיה ויהושע, רן בן קני ושרה.

מוקדש לזכרה של לין גימפל, חמותי היקרה. יהי זכרה ברוך.

האבק סוף סוף שקע.

הקצב נעצר. הלוויה. שבעה. מלחמה. חתונה. שבת חתן. סדר. מימונה. גל אחד מתנפץ אל תוך השני בלי שום מרווח ביניהם.

ועכשיו יש מקום ופרשה שתעזור לי לעבד.

באמת, ריבונו של עולם? זה המקום שבו אני אמורה להתחיל לעבד גל צונאמי כזה?

וַיִּדֹּם אַהֲרֹן.

שתיקה. בלי תהליך.

זה הכול.

כל שנה הפרשה הזאת טלטלה את חמותי, ז״ל. היא הייתה דורשת תשובות סביב שולחן השבת. היה משהו בפנים שלה שלא ממש הצלחתי לקרוא. הבנתי את המכה בבטן של המילים — בוודאי שהבנתי. מה שמעולם לא הצלחתי ליישב היה השאלה הגדולה יותר שמתחת: למה ה׳ מצפה את זה מאהרן? האם זו גדלות? מה אנחנו אמורים ללמוד מסצנה שנראית רק קשה ובלתי אפשרית?

השאלה הזאת נושאת השנה משקל אחר. שנתיים של מלחמה. מאות משפחות שקברו ילדים, אחים ובני זוג. וברקע של המשפחה שלנו, האובדן של אחיו של בעלי — פצע שמעולם לא נסגר לגמרי — ואולי זו הסיבה שחמותי הרגישה את הקטע הזה כל כך באופן אישי, כל כך בחדות. כשמאבדים ילד, בקרובי אקדש — "דרך הקרובים אלי אתקדש" — הוא משהו שפוגע ישר בחזה.

אני נכנסת לפרשה הזאת אחרת השנה. עם יותר בלבול ויותר דחיפות, ועם יותר נכונות להבין.

האבל אינו השאלה

לפני כל דבר אחר, אני צריכה לומר משהו ברור.

וַיִּדֹּם אַהֲרֹן איננו מודל לאיך מתאבלים.

התורה מעגנת את האבל בצורה ברורה. יעקב קורע את בגדיו על יוסף וממאן להתנחם (בראשית ל״ז:ל״ד–ל״ה). דוד בוכה על אבשלום במילים ששברו לבבות של קוראים כבר שלושת אלפים שנה: "בני אבשלום, בני בני" (שמואל ב׳ י״ט:א׳). כל ספר איוב הוא אדם שתובע את זכותו לזעוק אל ה׳ — וה׳, בסוף, מצדיק אותו, ומוכיח את החברים שניסו להשתיק את כאבו (איוב מ״ב:ז׳). ההלכה בונה מבנה שלם של אבל — שבעה, שלושים, אבלות — כדי לכבד את הכאב, להגן עליו, ולתת לו זמן.

אז על מה כן הסיפור הזה?

מילה שאין דומה לה

התורה יכלה לכתוב וישתוק אהרן — הוא הפסיק לדבר. המילה הזאת, מן השורש שין־תיו־קוף, היא שתיקה פשוטה, ניטרלית. הפסקה של קול.

כאן נבחרה וַיִּדֹּם, מן השורש דלת־מם־מם. זהו השורש של דומם, של מה שאינו חי — אבן, רמת קיום שאינה מגיבה.

אהרן משהה את הביטוי באותו רגע.

הכול בתוכו נשבר — והוא מכיל את זה.

הוא עוצר תגובה, מחאה, פירוש. הוא מאפשר לרגע לעמוד כפי שהוא.

הוא מקבל החלטה להיעשות כלי, ליצור מרחב במקום למלא אותו, גם כאשר התגובה שלו הייתה מוצדקת לחלוטין.

רבי אליעזר ליפמן ליכטנשטיין (שם עולם) מתאר זאת כירידה ממדבר, האדם המדבר, אל דומם — דממה מכוונת, היכולת לשאת כוח בלתי נסבל מבלי לזוז.

אהרן, איש התקשורת הגדול, נעשה, לרגע אחד, בלתי נע — נוכח לגמרי, מודע לגמרי, מחזיק הכול בלי שום תנועה חיצונית.

והדממה הזאת מחזיקה את הרגע בשלמותו.

הרמב״ן (על ויקרא י׳:ג׳) אומר לנו שאהרן בכה בקול לפני שמשה דיבר, ודברי משה השקיטו אותו. הספורנו אומר שהשתיקה סימנה תזוזה רגשית — משהו נחת. הרמב״ם, המביא קריאה חלופית של התרגום (פירוש לאבות ג׳:ג׳, מהדורת קאפח), מתרגם את וַיִּדֹּם לא כשתיקה כלל, אלא כ-ושיבח אהרן — אהרן נתן שבח שקט, פנימי. הספרי (פיסקא נ״ח) קושר את השורש דלת־מם־מם אל דממה דקה, הקול הדק שבמלכים א׳ י״ט:י״ב — ואומר ששניהם מתארים מצב של התגלות. כשה׳ מדבר, האדם נעשה דומם — ובדממה הזאת משהו נכנס.

ההערה של בעל הטורים (רבי יעקב בן אשר, על ויקרא י׳:ג׳) פשוט יוצאת דופן. הוא מלמד שבכל התנ״ך כולו, המילה וַיִּדֹּם בכתיב הזה מופיעה פעמיים בלבד. פעם אחת כאן — וַיִּדֹּם אַהֲרֹן. ופעם אחת בספר יהושע י׳:י״ג: "וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ" — והשמש עמדה מלכת.

יהושע התפלל, והשמש קפאה במסלולה. חוקי הטבע הושעו. כל הסדר האסטרונומי עצר את נשימתו.

זאת ההשוואה שהתורה עושה לשתי המילים של אהרן.

המסר של בעל הטורים חד־משמעי: מה שאהרן עשה היה מעבר לסדר הטבעי. זה היה על־טבעי. נגד כל חוק של טבע האדם — טבעו של אב, טבעו של אבל, טבעו של הגוף כשהוא מאבד את מה שהוא אוהב יותר מכול — אהרן נעשה דומם.

הרגע שנראה הכי פסיבי בפרשה היה הבחירה הכי עוצמתית שאהרן עשה אי פעם.

כשהתפקיד והשבר נפגשים

כאן נמצא לב הסיפור.

אהרן הוא הכהן הגדול. העם כולו נאסף. השכינה זה עתה ירדה לראשונה על המשכן. זה, פשוטו כמשמעו, הרגע הציבורי הקדוש ביותר בהיסטוריה היהודית מאז סיני. עבודת החנוכה בעיצומה. ושני בניו הבכורים של אהרן שוכבים מתים לפניו.

הוא לא יכול לקרוס. לא מפני שקריסה היא דבר פסול, לא מפני שהאבל הוא בושה, ולא מפני שמנהיג חייב להיראות חזק. הסיבה היא שברגע המדויק הזה, העם מוחזק על ידי עצם עמידתו. אם הכהן הגדול נשבר ברגע חנוכת הברית, מה קורה ליכולת של העם להאמין שהקשר עם ה׳ יכול לשרוד גם שבר? העבודה הייתה חייבת להימשך, משום שהעמידה של אהרן הייתה העוגן של העם.

אהרן בחר במעמדו על פני אובדנו האישי, במודע ובאופן פעיל. נגד כל דחף תאי בגופו.

אני לא באמת מבינה מה המחיר של זה, אבל נגעתי במשהו קטן — בקצה דק שלו — וזה שינה את הדרך שבה אני קוראת את הפרשה הזאת.

במהלך שבוע אחד מצאתי את עצמי ברגעים שדרשו להחזיק שתי מציאויות בבת אחת. בטהרה של חמותי הייתי צריכה להיות נוכחת לגמרי בשבילה, בכבוד — ממוקדת, יציבה. אחר כך עמדתי לפני המשפחה והחברים בהלוויה, מחזיקה אותם ובו־בזמן מחזיקה את האבל שלי עצמי. וימים ספורים אחר כך עמדתי תחת החופה של בתי, ובחרתי בשמחה עבורה בזמן שאני נושאת איתי את כל השאר.

משהו מאוד מסוים קרה ברגעים האלה. ידעתי את זה בזמן שזה קרה, אבל לא היו לי מילים לזה. מעולם לא נזקקתי קודם לסוג כזה של החזקה.

האבל לא הלך לשום מקום. הוא נשאר נוכח לגמרי. אבל באותו רגע, בחרתי בתפקיד שהחזקתי על פני הביטוי של מה שהרגשתי.

ההבחנה הזאת חשובה. זו לא דיסוציאציה. דיסוציאציה מרחיקה אדם מן החוויה. זה היה סוג של הישארות — להישאר בתוך הכאב, ובו־בזמן לבחור איך לפעול בתוכו.

וַיִּדֹּם אַהֲרֹן נתן לי שפה למשהו שרק הרגשתי.

בקנה המידה הקטן והמרוחק ביותר, הוא מסגר מחדש מה היו הרגעים האלה, ומה פירוש הדבר לעמוד בתוכם.

כיצד משה עזר: מתנת המשמעות

אהרן לא עשה את זה לבד. היה משהו שניתן לו באותו רגע, והפך את הבלתי אפשרי לאפשרי.

ויאמר משה אל אהרן: הוא אשר דיבר ה׳ לאמר, בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד.

"משה אמר אל אהרן: זה אשר דיבר ה׳ לאמר — בקרובי אקדש ועל פני כל העם אכבד." (ויקרא י׳:ג׳)

משה נתן לאהרן מסגרת. הוא נתן משמעות במקום נחמה. ויקרא רבה (י״ב:ב׳) מתאר את משה אומר בפרטיות: תמיד ידעתי שחנוכת המשכן תדרוש את מותו של אדם גדול — הנחתי שזה יהיה אתה או אני. עכשיו אני יודע שנדב ואביהוא היו גדולים משנינו. זה מה שהוא מסר לאחיו. בניך לא נלקחו באקראי. הם היו הקרובים ביותר. מותם נמצא בתוך הסיפור — לא שבר של הברית, אלא, בדרך המחרידה ביותר, מימושה.

ויקטור פרנקל, שכתב מתוך מחנות הריכוז ב-האדם מחפש משמעות, זיהה את יצירת המשמעות כיכולת האנושית המרכזית לשרוד את מה שאי אפשר לשאת. הוא כתב שאדם יכול לשאת כמעט כל איך אם יש לו למה. אדם שיכול למקם את סבלו בתוך סיפור גדול יותר — שיכול לומר, זה חלק ממשהו — ניגש לצורה של כוח פנימי שכוח רצון לבדו אינו יכול לייצר.

משה נתן לאהרן למה. ומשהו באהרן קיבל את זה. הוא לא התנחם, אבל במובן מסוים הוא עוגן. הכאב נשאר, בעוד שהמסגרת החזיקה אותו.

כוח שמופיע רק תחת לחץ

אין דרך להתכונן לרגע שבו התפקיד והשבר נפגשים. אין קורס הכשרה, אין תרגול רוחני שאומר: ועכשיו את מוכנה לזה. ההכנה היחידה — אם אפשר בכלל לקרוא לזה כך — היא המידה שבה אדם חי את תפקידו עד הסוף. ככל שאהרן נעשה לגמרי כהן גדול, כך הזהות שלו ככהן גדול הייתה זמינה להחזיק אותו כאשר זהותו כאב התנפצה.

הכוח הזה חבוי עד שצריך אותו. זוהי קדושה רדומה, שמופעלת על ידי קיצוניות. ומכיוון שהיא נראית כמו שתיקה, כמו פשוט לעמוד בלי לזוז — אנחנו כמעט לא מזהים אותה כשאנחנו רואים אותה.

אני חושבת על אם בארץ שלנו, שהציגה לאחרונה תערוכת אמנות מעבודותיה שלה לצד יצירות האמנות של בנה שנפל. היא לא נעלמה בתוך האבל שלה. היא יצרה מתוכו משהו — ואז הוציאה אותו אל הציבור, והפכה את הדממה שלה, את השקט שלה, למרחב של משמעות עבור כל אם במדינה שראתה את זה. היא נשאה את התפקיד שלה כאמו אל תוך צורה של הנהגה שאיש מאיתנו לא ביקש ולא היא חיפשה.

יש אלפי מופעים כאלה. הורה לחייל שנפל, שחוזר הביתה באותה שבת ועושה קידוש עבור הילדים שנותרו. שרוקד בחתונה של אח או אחות. שמופיע למחרת בבוקר ללמד, לייעץ, לשרת. שבוחר קדיש — נעמד במניין ומכריז על גדלות ה׳ ברגע של השבר האישי הגדול ביותר, משום שהוא יהודי, וזה המעמד שלו, והוא מחזיק בו.

הרגעים האלה הם הבחירות הכי פעילות, הכי אוהבות, הכי עזות שכל בן אנוש יעשה אי פעם. הם נושאים משהו עבור כולנו, העדים להם — את הידיעה שזה אפשרי, שהברית מחזיקה גם כאן, שהחיים ממשיכים גם בצל אובדן שאין לו תחליף.

ה׳ רואה את הקרבן, ומשה מרכין את ראשו

יש רגע בסוף הפרק שמשלים את הסיפור הזה, ולעיתים קרובות מתעלמים ממנו.

ההלכה של אונן — מעמדו של אדם שקרובו נפטר ועדיין לא נקבר — היא שהוא פטור מכל מצוות עשה ואסור לו לאכול מבשר הקרבנות. ההלכה מכירה בכך שהאבל, בשלבו החריף, הוא שיבוש מוחלט. אתה אונן; אינך יכול לתפקד כישות הלכתית שלמה, משום שכל כולך מוצף כדין.

אהרן ובניו היו אוננים ביום החנוכה. התורה עצמה מכירה בכך (ויקרא י׳:י״ב, והדיון בגמרא זבחים ק״א ע״ב). ה׳ נתן להם היתר מיוחד לאותו יום יחיד — חנוכת המשכן דרשה מהם להמשיך. אבל אחר כך משה מגלה ששעיר ראש חודש, קרבן רגיל שאינו חלק מן החנוכה, לא נאכל אלא נשרף. הוא כועס. הוא תובע את אהרן ואת בניו.

ואז אהרן מדבר.

לראשונה מאז שתיקתו, קולו של אהרן חוזר. הוא אומר: "הן היום הקריבו את חטאתם ואת עלתם לפני ה׳ ותקראנה אותי כאלה ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה׳?" "הם הקריבו את חטאתם ואת עולתם לפני ה׳ היום, ואירעו לי הדברים האלה — ואם הייתי אוכל היום את החטאת, האם היה זה טוב בעיני ה׳?" (ויקרא י׳:י״ט)

אהרן לא דוכא. הוא החזיק עמדה באופן זמני. כאשר הגיע הרגע לבטא את אבלו, את הבנתו, את הידיעה הפנימית שלו מה נכון — הוא עשה זאת. ומה שבא אחר כך הוא אחד הרגעים היפים ביותר בתורה:

"וישמע משה וייטב בעיניו." — משה שמע, והדבר היה טוב בעיניו. (ויקרא י׳:כ׳)

הגמרא (זבחים ק״א ע״ב) מוסיפה שמשה הכריז לאחר מכן בפומבי: אהרן צדק ואני טעיתי. האיש הגדול ביותר בדורו, נותן התורה, הרכין את ראשו בפני אבלו של אחיו ובפני ידיעתו של אחיו את עצמו.

השתיקה הייתה זמנית, תכליתית, ומכובדת לגמרי. ותגובת ה׳ אליה הייתה מיידית ואינטימית: מיד לאחר וַיִּדֹּם אַהֲרֹן, התורה רושמת דבר שאינו קורה בשום מקום אחר בכל הטקסט. וידבר ה׳ אל אהרן — ה׳ דיבר אל אהרן לבדו (ויקרא י׳:ח׳). לאורך התורה ה׳ מדבר אל משה, ולעיתים אל משה ואהרן יחד. כאן, לבדו, תוך עקיפת משה לגמרי, ה׳ פונה ישירות אל אהרן ומדבר.

רש״י על ויקרא י׳:ג׳, בשם הגמרא בזבחים קט״ו ע״ב וויקרא רבה י״ב:ב׳, אומר זאת במפורש: אהרן קיבל שכר על שתיקתו, ומה היה השכר? שהדיבור האלוהי הבא ניתן לו לבדו. המהר״ל מסביר זאת כ-מידה כנגד מידה — אהרן ויתר על דיבורו; ה׳ נתן לו גישה בלעדית לדיבור האלוהי. אהרן יצר כלי באמצעות דממתו, וה׳ מילא אותו.

ה׳ ראה את הקרבן. ה׳ ראה מה זה עלה לו. והמילה הפרטית הייתה ההכרה: אני יודע. הייתי שם.

עמוד דום: האומה עומדת מלכת

בצבא הישראלי, הפקודה עמוד דום היא הוראה לקפוא — להפסיק לנוע, להחזיק את הקו, להיות נוכח לגמרי במצב של דממה שאיננו פסיבי כלל. החייל העומד ב-עמוד דום איננו ישן. הוא מחזיק את הכול דומם כדי שמשהו קדוש יוכל להתרחש — טקס, רגע של זיכרון, מעשה של עדות לאומית.

כשחיילינו נופלים — הם עומדים דום בעולם האמת — הם עומדים בעולם האמת. הם עשו את שלהם. הם החזיקו את עמדתם.

ואנחנו, החיים, עומדים ב-עמוד דום שלנו. פרשת שמיני מבקשת מאיתנו לעצור, באמצע המעבר של לוח השנה מפסח אל הקיץ, ולהכיר ברגעי ה-וַיִּדֹּם שמתרחשים בכל יום בארץ הזאת. בבתים של משפחות שכולות. בבתי הכנסת שבהם הורים לחיילים שנפלו עומדים לקדיש. בבתי החולים שבהם פצועים בוחרים בהחלמה. בלבבות של אמהות שקמות בכל בוקר וממשיכות לבנות חיים.

לחמותי, לין גימפל ז״ל: היה בה משהו שהבין את הפרשה הזאת שאני רק מתחילה להבין. היא איבדה בן. היא נשאה את האבל הזה עשרות שנים. והיא בחרה, שוב ושוב, בכל יום ויום, לחיות חיים תוססים, מלאים, נדיבים. היא בנתה משפחה. היא אהבה את בעלה בכל כולה. היא הופיעה עבור ילדיה ונכדיה עם כל כולה. זה היה ה-וַיִּדֹּם שלה — לא שתיקה שנולדה מקהות, אלא חיים של מלאות פעילה ונבחרת מול אובדן שמעולם לא עזב.

היא החזיקה יחד תפקיד ושבר במשך שנים. בכל שולחן שבת. בכל שמחה. בכל יום שלישי רגיל. והיא עשתה זאת בכך שנתנה לזה לחיות לצד חיים שהיא המשיכה לבנות מתוך תכלית ואהבה.

זוהי המתנה שאהרן נתן לעם היהודי. וזוהי המתנה שאמא נתנה לנו.

למשפחות חיילינו הקדושים — אפרים, יוסף מלאכי, אליהו משה שלמה, יוסף חיים, נתנאל, יקיר, רן — שעשו את ה-וַיִּדֹּם שלהם, את ה-עמוד דום שלהם, מול מה שאי אפשר לשרוד: אתם מלמדים את האומה. הדממה שלכם על־טבעית. הבחירה המתמשכת שלכם בחיים, בקדיש, בשבת, בדור הבא — היא הברית המחזיקה.

אנחנו רואים אתכם.

אנחנו עומדים אתכם.

ואנחנו מוחזקים על ידי העמידה שלכם.