איך השופר הופך את כל הסיפור של התשובה

מה פתאום שמעתי בתוך המילה שופר

דברי התורה הללו מוקדשים לעילוי נשמת חיילינו שנפלו: אפרים בן ליאת ושמואל, יוסף מלאכי בן דינה ודוד, אליהו משה שלמה בן שרה ושמעון, יוסף חיים בן רחל ואליהו, נתנאל בן רויטל ואלעד, יקיר בן חיה ויהושע, רון בן שרה וקני, והראל בן יונת ושלמה. יהי זכרם ברוך, ויהי רצון שהחיים שעליהם מסרו כל כך הרבה ימשיכו לצמוח, לפרוח ולהוסיף אור.

באמצע הלילה האחרון התעוררתי עם מחשבה גדולה, שכנראה ברורה לגמרי לכולם חוץ ממני.

שופר. שיפור.

שתי מילים מאותו שורש.

שמעתי שופר בכל ראש השנה מאז שאני זוכרת את עצמי. אני מכירה היטב את הקריאה המפורסמת שהרמב"ם שומע בתוך קול השופר: "עורו ישנים משנתכם". אני יודעת שהשופר קורא לנו לתשובה. ובכל זאת, אף פעם לא עצרתי באמת להתבונן במילה עצמה.

שופר. שיפור.

וברגע שראיתי את זה, כבר לא הצלחתי לחזור לישון.

שיפור הוא פעולה מאוד מסוימת. אני משקיעה זמן ומאמץ בשיפור של דברים שאני כבר חושבת שהם בעלי ערך. אם יש לי בית יפה, אני יכולה למצוא את התמונה המושלמת לקיר ריק, להוסיף עציץ לפינה, לשנות את התאורה או להזיז רהיט כדי שהחדר ייראה אפילו טוב יותר. אני משפרת את הבית כי אני אוהבת אותו. אני רואה את מה שכבר קיים, ויכולה לדמיין עד כמה הוא עוד יכול להיות יפה. אם אני עומדת מול דבר שאינני אוהבת ושאינני רואה בו ערך, אני לא אשקיע בשיפור שלו. אני אפטר ממנו.

שיפור הוא השקעה, והשקעה דורשת אמון בחומר הגלם.

אני חושבת שכך גם ביחס לעצמנו. שיפור אמיתי מתחיל באמונה שהחיים שלי ראויים להשקעה. שאני ראויה מספיק כדי לשים לב לפרטים, כדי להיות כנה יותר, נדיבה יותר, ממושמעת יותר, נוכחת יותר. מה שכבר נמצא כאן הוא בעל ערך מספיק כדי שאשקיע בשיפורו.

והמחשבה הזאת הובילה אותי לאישה ששמה עצמו נושא בתוכו את המילה שיפור.

שפרה

התורה מציגה לנו את שפרה ופועה באחת התקופות החשוכות ביותר בתולדות עם ישראל. פרעה שיעבד את בני ישראל וציווה על המיילדות להרוג את התינוקות הזכרים ברגע לידתם. חז"ל מזהים את שפרה כיוכבד ומסבירים את שמה:

שפרה — שמשפרת את הולד.

אני מדמיינת את שפרה מסדרת לתינוק בגד קטן, מוסיפה איזה פרט חמוד, אולי אפילו שמה סרט ורוד קטן בשיער של תינוקת. ותמיד תהיתי: למה חז"ל מספרים לנו את זה? מה כל כך מיוחד בהתנהגות הזאת?

הנשים הללו הצילו תינוקות מפרעה. הן סיכנו את חייהן כדי לא להיות שותפות לרצח ילדים יהודים. בתוך המציאות הזאת, למה בכלל חשוב ששפרה ייפתה את התינוקות?

רק תשמרי על התינוק בחיים. הרי ההישרדות היא העיקר.

כנראה שפספסתי את הנקודה.

פרעה צמצם את החיים היהודיים לשאלה הבסיסית ביותר: האם התינוק הזה יחיה או ימות? שפרה סירבה לאפשר לפרעה לקבוע את כללי המשחק. לא היה די בכך שהתינוק ישרוד. התינוק הזה יקר. הוא ראוי שיחזיקו אותו, שיטפלו בו, שינקו אותו, שידאגו לו. פרעה ראה תינוק יהודי שחייו ניתנים להשלכה. שפרה ראתה חיים יקרים שראויים להשקעה.

השיפור שלה היה מעשה של התרסה.

ואיפה מתרחש המרד הזה?

במצרים.

במקום של מיצרים, של צמצום, של צרות.

התמונה הראשונה שעלתה לי בראש כשחשבתי על שיפור כלל לא התרחשה בתוך מציאות יפה, נוחה ומסודרת. שפרה עשתה שיפור דווקא בתוך המקום הצר ביותר. היא טיפחה יופי כשהיא מוקפת באכזריות. היא לקחה בידיה משהו יקר בעולם שניסה להשמיד אותו.

ושוב, אנחנו חוזרים ישר אל השופר.

מן המצר

גם השופר עצמו נע מתנועה של צרות אל מרחב. אנחנו מצמידים את הפה אל הצד הצר שלו, מכניסים את הנשימה אל תוך המיצר, והקול נע החוצה ככל שהשופר הולך ומתרחב.

מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה.

הקול אינו מתחיל במרחב. הוא מתחיל במיצר, בדיוק כפי שהשיפור של שפרה התחיל במצרים.

המקומות בחיים שלנו שהכי זקוקים לשיפור כמעט אף פעם אינם מרגישים רחבים ונוחים. הם צרים ולא נעימים. אלה הרגעים שבהם אני מבינה שהסיפור שסיפרתי לעצמי אינו לגמרי נכון, כשמישהו נותן לי משוב שלא רציתי לשמוע, כשדפוס ישן מופיע שוב, או כשאני קולטת שמשהו שהיה לי מאוד נוח להאשים בו מישהו אחר בעצם שייך גם לי.

האינסטינקט ברגעים האלה הוא לצאת מן הצמצום כמה שיותר מהר. אני יכולה להתגונן, להסביר, להאשים, להקטין את העניין — כל דבר שיעזור לי לברוח מהמקום הלא נוח הזה.

או שאני יכולה להכניס לשם את הנשימה שלי.

השופר מתחיל בדיוק במקום שבו נהיה צר.

וזה מחזיר אותי לרמב"ם.

להתעורר

הרמב"ם שומע בתוך השופר קריאה:

עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם.

פעם הבנתי את השינה הזאת בצורה די פשוטה. אנחנו מוסחים. אנחנו נעשים שאננים. אנחנו עוברים דרך החיים על אוטומט, ופעם בשנה מגיע השופר ומטלטל אותנו: שימו לב. תסתכלו על החיים שלכם.

היום אני שומעת בתוך המילים האלה עוד רובד.

לפעמים שינה היא מנגנון הישרדות.

יש דברים שאנחנו לא רואים מפני שהאפשרות לראות אותם מרגישה מסוכנת. אם כל טעות שאני מגלה הופכת מיד לראיה לכך שאני אדם רע, למודעות עצמית יש מחיר אדיר. אם להודות שפגעתי במישהו פירושו להודות שאני אדם נורא, אמצא עשרה הסברים מדוע מה שקרה בכלל לא היה באשמתי. אם ההכרה בקנאה, באנוכיות, בפחד או בחוסר כנות מאיימת על הסיפור שאני חייבת להאמין בו לגבי עצמי, אני אאחז בסיפור הזה בכל הכוח.

אנחנו קוראים לזה התגוננות, אבל ההתגוננות משאירה אותנו ישנים. היא מגינה עלינו מפני מידע שאיננו מרגישים בטוחים מספיק כדי לדעת.

וכאן הקשר בין שופר לשיפור מתחיל לשנות עבורי את כל המשמעות של ההתעוררות. השופר אומר לנו להתעורר, והשיפור משנה את מה שההתעוררות הזאת אומרת. אנחנו לא מתעוררים כדי להעמיד את עצמנו למשפט. אנחנו מתעוררים כדי לשים לב למשהו שראוי לטיפוח.

זה בדיוק מה ששפרה עשתה עם התינוק בידיה. היא ראתה את יופיו של התינוק בתוך הדם והבלגן של הלידה. כל אלה היו פשוט דברים שצריך לטפל בהם.

האם הפכנו את התשובה לקשה הרבה יותר ממה שהיא צריכה להיות, מפני שבלבלנו בין היכולת לראות מה דורש תשומת לב לבין המסקנה שמשהו בנו פגום מיסודו?

ואז גיליתי שחז"ל כבר היו כאן מזמן. אני כל כך אוהבת כשזה קורה.

שפרו מעשיכם

בויקרא רבה כ"ט, ו', רבי ברכיה קורא את הפסוק "תקעו בחודש שופר" ושומע בתוכו בדיוק את החיבור שהשאיר אותי ערה:

"בחודש הזה תחדשו מעשיכם... בשופר, בחודש הזה שפרו מעשיכם."

שפרו מעשיכם.

והמדרש ממשיך:

"אם שפרתם מעשיכם הריני נעשה לכם כשופר הזה. מה שופר זה מכניס בזו ומוציא בזו, כך אני עומד מכסא הדין ויושב על כסא רחמים, והופך לכם מדת הדין למדת רחמים."

העץ יוסף, בשם הרד"ל, מסביר:

"מה שופר זה מכניס בזו ומוציא בזו — מכניס מן המצר ומוציא לרחבה."

השופר מכניס מן המקום הצר ומוציא אל המרחב.

אני הלכתי מן השיפור אל שפרה, ושפרה לקחה אותי למצרים, למקום של מיצר. הסתכלתי על צורת השופר וראיתי את התנועה ממיצר למרחב. והנה, בתוך המדרש עצמו שמחבר בין שופר לשיפור, מופיעה בדיוק אותה תנועה.

השיפור מתחיל מן המצר.

לא אחרי שהצמצום חלף. לא ברגע שבו הכול כבר נעים וברור. התנועה עצמה מתחילה שם. אנחנו מכניסים את הנשימה לפתח הצר, ומשהו אחר יכול לצאת מן הצד השני.

ואז המדרש מתאר תנועה מקבילה אצל הקב"ה. אנחנו עונים לשופר בשיפור, והקב"ה עובר מכיסא הדין לכיסא הרחמים.

יש משהו עמוק מאוד בחיבור הזה. דין מסתכל ישירות על מה שאינו בסדר ופוסק את הדין. רחמים אינם מוחקים את הטעות ואינם מבטלים אחריות, אבל הם מחזיקים את הטעות בתוך התמונה השלמה של האדם. וזה בדיוק המרחב שבו שיפור אמיתי יכול להתרחש.

כשכל חולשה הופכת לראיה נגדית במשפט, אני זקוקה מיד לעורך דין שיגן עליי. אני מסבירה, מצדיקה ומגינה על עצמי. אבל כשאני מוחזקת ברחמים, אני יכולה להישאר במקום הלא נוח עוד קצת ולהיות סקרנית. אני יכולה לשאול שאלות קשות יותר, כי התשובות כבר אינן מאיימות להרוס את כל התמונה.

למה עשיתי את זה? על מה ניסיתי להגן? מה לא ראיתי? מה אני יכולה ללמוד עכשיו?

השופר מתחיל להישמע לי פחות כמו אזעקה שנועדה להפחיד אותנו עד שנשתנה, ויותר כמו הזמנה לצורה אחרת לגמרי של מודעות. הוא קורא לנו להתעורר מבלי שנצטרך לגנות את עצמנו כדי לעשות זאת.

וזה משנה גם את האופן שבו אני שומעת את המילים שאנחנו אומרים בתפילת ראש השנה:

אהבת אותנו ורצית בנו.

אנחנו לא מגיעים לראש השנה ומנסים לשכנע את הקב"ה שאנחנו ראויים להשקעה. אהבת אותנו ורצית בנו כבר נמצא בתוך הקשר בינינו לבינו. אנחנו נכנסים לעבודת התשובה מתוך הידיעה הזאת, בדיוק כפי שכל תינוק שנולד לידיה האוהבות של שפרה התקבל כחיים רצויים, יקרים וראויים לטיפוח.

הבית כבר שלי. אני כבר אוהבת אותו.

עכשיו אני יכולה להסתכל סביבי היטב ולשאול: מה דורש תשומת לב?

הקול

אחרי כל המילים שבהן אנחנו משתמשים כדי להסביר תשובה, הקול המרכזי של ראש השנה הוא קול שאין בו מילים כלל. השופר לא מנסח כתב הגנה ולא מסביר בדיוק מה השתבש. הוא לא מציג תוכנית מסודרת ומאורגנת לשנה הקרובה. אנחנו מצמידים את הפה לפתח צר, ממלאים אותו בנשימה, וזועקים.

יש משהו עמוק ונטול בושה בזעקה הזאת. הבושה מכווצת אותנו. היא אומרת לנו לא לעשות רעש, לא לחשוף צורך, לא לתפוס יותר מדי מקום עד שנצליח להבין את עצמנו. השופר מאפשר למשהו הרבה פחות מסודר לצאת החוצה. אני יכולה לרצות יותר עוד לפני שאני יודעת בדיוק איך ה"יותר" הזה נראה. אני יכולה להרגיש את המרחק בין המקום שבו אני נמצאת לבין המקום שבו הייתי רוצה להיות עוד לפני שאני יודעת איך לסגור את המרחק. אני יכולה להביא בלבול, געגוע, חרטה, תקווה ורצון בתוך קול אחד שאין בו מילים.

ועכשיו, העובדה שהקול הזה מתחיל במיצר נשמעת לי אחרת. זו אינה רק זעקה שמבקשת לברוח מהמקום הצר. זהו תחילתו של השיפור עצמו. הצרות יכולה להחזיק בתוכה דווקא את הנשימה שתישא אותנו אל המרחב.

אני שוב חושבת על שפרה שעומדת במצרים עם תינוק שזה עתה נולד בידיה. ילד יהודי יצא עכשיו אל עולם של עבדות, סכנה וחוסר ודאות. יש דם ויש בלגן, ושפרה מטפלת בו כי שום דבר מכל זה אינו מסתיר ממנה את מה שהיא רואה.

אלה חיים יקרים.

משפרת את הולד.

השופר חייב להתחיל מן הצד הצר. השיפור לא מתחיל אחרי שכבר יצאנו מן המקומות הלא נוחים. הוא מתחיל כשאנחנו מוכנים להיכנס אליהם מבלי לבלבל בין צמצום לבין הרשעה.

השנה אני מקווה לשמוע את השופר כהזמנה להתעורר מספיק כדי לראות עוד. לשים לב למקומות שבהם אני מתכווצת, למקומות שבהם אני מתגוננת, לדברים שלא רציתי לראות. להכניס לשם את הנשימה שלי במקום לברוח, מתוך אמון שהמודעות עצמה יכולה להפוך למעשה של שיפור.

החיים אינם מוצר מוגמר. וגם אנחנו לא. תמיד יש עוד פרט לראות, עוד בחירה לעשות עם יותר כוונה, עוד חומר גלם לעבוד איתו. זה לא מפחית מערכו של מה שכבר נמצא כאן. זה בדיוק מה שאנחנו עושים עם דבר שאנחנו יודעים ששווה להשקיע בו.

שופר. שיפור.

מן המצר קראתי יה, ענני במרחב יה.

מן המקום הצר אנחנו מתעוררים, קוראים, ומתחילים לנוע אל המרחב.

תפילה לשנה החדשה

לחברים ולמשפחה היקרים שלי,

אני מאחלת לכם שתדעו לאהוב את הכלי שאתם. שתדעו שהרצון לשפר אותו הוא עדות לכך שאתם חומר גלם מופלא, ראוי לתשומת לב, למאמץ, לסקרנות ולהשקעה.

אני מאחלת לכם את האומץ להתעורר ולראות השנה עוד מעצמכם, גם את החלקים שעדיין מבולגנים ולא גמורים, מבלי להפוך את מה שאתם מגלים לפסק דין. שתהיה לכם היכולת להישאר בתוך המיצר מספיק זמן כדי לגלות מה הוא יכול ללמד אתכם, והאמונה לדעת שהצמצום עצמו יכול להיות הזמנה שפותחת פתח למרחב.

ובעיקר, אני מאחלת לכם את הנכונות לקרוא. לקרוא מתוך הבלגן, עוד לפני שמצאתם את המילים. להביא את הבקשות שעוד לא הבשילו, את הבלבול, את הדברים שאתם כבר יודעים שאתם רוצים לשנות ואת הדברים שעוד אינכם יודעים שזקוקים לשיפור. שהזעקה תוכל לבוא עוד לפני הבהירות.

הקב"ה אינו צריך שתגיעו אליו ארוזים ומסודרים.

אהבת אותנו ורצית בנו.

הוא כבר אוהב אתכם. הוא כבר רוצה בכם.

יהי רצון שהידיעה הזאת תיתן לכם את הביטחון להכניס את הנשימה אל המקומות הצרים, להתעורר בלי פחד, ולהמשיך להשקיע בחיים המופלאים שניתנו לכם.

שתהיה זו שנה של שיפור, שנה של רחמים, ושנה שבה הקריאות שמתחילות מן המצר ייפתחו, בעזרת ה', אל מרחב גדול.

כתיבה וחתימה טובה.