קודם כול, נאספים

למצוא את הדרך חזרה לשמחה אחרי השבעה באוקטובר

דברי התורה השבוע מוקדשים לעילוי נשמת גיבורינו שנפלו:

אפרים בן ליאת ושמואל • יוסף מלאכי בן דינה ודוד • אליהו משה שלמה בן שרה ושמעון • יוסף חיים בן רחל ואליהונתנאל בן רביטל ואלעד • יקיר בן חיה ויהושע • רון בן שרה וקני • הראל בן יונת ושלמה

יהי רצון שנשמותיהם תעלינה מעלה מעלה, שמשפחותיהם ימצאו נחמה וכוח בתוך כלל ישראל, שזכות מסירות נפשם תעמוד לעם ישראל, ושלא נדע עוד צער ואובדן.

הסוכה שתמיד אהבתי

סוכות תמיד היה החג האהוב על המשפחה שלנו. אנחנו לא רק אוכלים בסוכה. אנחנו עוברים לגור בה. אוכלים שם, ישנים שם, שרים שם, רוקדים שם, וממלאים אותה במשפחה, חברים, שכנים וכל מי שבמקרה עובר דרך הווילונות בכניסה. אני תמיד צוחקת שהדבר היחיד שחסר לנו הוא שירותים ניידים, ואז באמת לא היינו צריכים להיכנס הביתה במשך כל השבוע.

ויש עוד חלק בסוכות שתמיד היה אהוב עליי במיוחד.

במשך כל השנה אני עקרת הבית במובן הכי מילולי של המילה. אני יוצרת את המסגרת. אני חושבת על האוכל, על השולחן, על האווירה. אני זו שהופכת את הבית לבית.

ואז מגיע סוכות...

בזמן שאני בפנים ומבשלת כמויות מופרכות של אוכל, בעלי והילדים בחוץ ובונים לנו בית חדש לגמרי. אני שומעת את המוזיקה, את הדפיקות ואת הקולות מבחוץ, אבל כמעט לא שותפה לכל התהליך. ואז, איכשהו, המבנה הקסום הזה פשוט מופיע.

אני יוצאת החוצה — והנה היא. הבית היפהפה שלנו תחת כיפת השמים, בנוי, מקושט, מרוהט ומחכה לי.

למשך שבוע אחד אני מרגישה כמו מלכה. מישהו אחר בנה את הבית, ואני פשוט זוכה להיכנס אליו.

אני בטוחה שזה חלק מהסיבה שהסוכה שלנו תמיד גרמה לי להרגיש כל כך בטוחה. לא אני הייתי זו שמחזיקה את הכול. הזמינו אותי להיכנס למשהו שכבר נבנה בשבילי. יכולתי לשבת, להסתכל סביב על האנשים שאני אוהבת, ולהרשות לעצמי להיות מוחזקת.

במשך שנים כך הבנתי את המסר של הסוכה. אנחנו יוצאים מהקירות היציבים של הבית כדי להזכיר לעצמנו שמעולם לא היו אלה הקירות שבאמת שמרו עלינו. הביטחון האמיתי מגיע מהקב"ה. אנחנו יכולים קצת להרפות מהאחיזה, להישען עליו, ולהרשות לעצמנו להיות שמורים.

זו הייתה מחשבה יפה.

לפני השבעה באוקטובר יכולתי לומר אותה בקלילות, באמונה יפה ותמימה שאני כל כך מתגעגעת אליה היום.

סוכות אחרי השבעה באוקטובר

אני כבר לא יכולה לומר את זה בקלילות.

השנה, כשבעלי ואחד הבנים שלי בונים את הסוכה בזמן שהבנים האחרים שלי מגינים על גבולותינו בעזה ובלבנון, אני שומעת שוב את המוזיקה ואת הדפיקות המוכרות מבחוץ — ומרגישה קשר בבטן.

גם אז בנינו סוכות.

בישלנו, קישטנו, קנינו ארבעת המינים והתכוננו ל"זמן שמחתנו".

לא היה לנו מושג מה עומד להגיע.

במשך שנים, הארעיות וחוסר הביטחון של הסוכה היו בשבילי מטאפורה יפה. היום אנחנו יודעים יותר מדי על כמה החיים באמת פגיעים. וכשאני מזכירה לעצמי שהקירות שלנו לא באמת יכולים להגן עלינו באופן מוחלט, משהו בתוכי עונה: אני יודעת. ואני לא רוצה לדעת.

אני רוצה קירות שמגינים עלינו. אני רוצה גבולות שמגינים עלינו. אני רוצה שהחיילים שלנו והילדים שלנו יהיו בטוחים. אני רוצה שמשפחות יהודיות יוכלו לישון בבטחה במיטות שלהן.

אני כבר לא רוצה לחגוג חוסר ביטחון.

אבל אני גם לא רוצה שהשבעה באוקטובר ייקח ממני — מאיתנו — את סוכות. אני לא רוצה רק לעבור את החג. אני רוצה לצמוח לצד כל מה שעברנו.

האם יש משהו שסוכות יכול ללמד עם שלם שחווה טראומה עמוקה כל כך סביב תחושת הביטחון שלו?

חג האסיף

התורה קוראת לסוכות חַג הָאָסִף.

בסוף השנה החקלאית, החקלאי סוף סוף מסיים חודשים ארוכים של עבודה:

"בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה."

רש"י מסביר את המילה באופן מעשי מאוד. התבואה נמצאת בחוץ, בשדה, ועכשיו, לפני שהגשמים מגיעים, אוספים אותה אל הבית.

זהו אסיף.

משהו היה בחוץ, חשוף ומפוזר. עכשיו מכניסים אותו פנימה.

ובתוך משמעות המילה אסיף מצאתי התחלה של תשובה.

התורה מתחילה בביטחון מהסוג הכי מעשי שיש. אסוף את היבול. הכנס הביתה את עבודתה של שנה שלמה. שמור את המזון ואת הפרנסה שיחזיקו את המשפחה שלך במהלך החורף המתקרב.

ואז מגיע היפוך מרתק.

התבואה נמצאת בבטחה בתוך הבית — והקב"ה אומר לנו לצאת החוצה.

אנחנו עוזבים את הבית ונכנסים למבנה ארעי.

אבל אנחנו לא יוצאים לבד.

להפוך את מה שאספנו להתאספות

כשהתורה מתארת את השמחה של סוכות, היא מספרת לנו מי אמור להיות שם:

"וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ... וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה."

היבול נאסף אל הבית.

עכשיו האנשים נאספים.

אנחנו לוקחים את מה שאספנו — והופכים אותו להתאספות.

התבואה במחסן נותנת ביטחון, אבל התורה מכוונת את השפע הזה החוצה. תביא את הילדים שלך, את בני הבית, את מי שאין לו משפחה, את מי שאין לו שדה משלו ולא קצר תבואה משלו.

תכניס את כולם פנימה ותשמחו יחד.

וזה החזיר אותי לסוכה שלי.

אולי במשך כל השנים האלה לא הבנתי לגמרי מה גרם לי להרגיש שם כל כך בטוחה.

אולי מה שהרגשתי בעצם היה חיבור.

בעלי היה שם. הילדים שלי היו שם. חברים נכנסו דרך הדלת. תמיד היה צריך למצוא עוד כיסא למישהו. אוכל היה בכל מקום, תחרות שירה עם השכנים שגם הם הזמינו חצי יישוב לסוכה שלהם, דיבורים, צחוק, שינה, אנשים נכנסים ויוצאים.

האנשים שלי היו אסופים סביבי.

ברור שהרגשתי בטוחה.

אבל אולי הביטחון לא היה היעד. אולי הוא היה התחושה שנוצרה מתוך השייכות.

על מה אנחנו בעצם שומרים?

הדור שלנו מדבר בלי סוף על ביטחון: מרחב בטוח, שיחה בטוחה, מערכת יחסים בטוחה, אנשים בטוחים. וביטחון חשוב. אחרי השבעה באוקטובר, אף אחד מאיתנו לא צריך שיסבירו לו את זה.

אבל על מה אנחנו עובדים כל כך קשה לשמור?

על המשפחות שלנו. על מערכות היחסים שלנו. על הקהילות שלנו. על החיים שלנו זה עם זה.

כל מה שאנחנו מבקשים להגן עליו מוביל בסופו של דבר בחזרה לחיבור.

וחיבור דורש גם פגיעוּת. לאהוב את הילדים שלנו פירושו להחזיק משהו יקר לנו באופן שאי אפשר לתאר — ושלעולם לא נוכל לשלוט בו לחלוטין. להשתייך לעם ישראל פירושו לגלות עד כמה אנשים שמעולם לא פגשנו יכולים לחיות עמוק בתוך הלב שלנו.

למדנו את שני הצדדים של האמת הזאת.

וסוכות מחזיר אותנו אל האסיפה.

ואז אנחנו לוקחים

ממש באמצע חג האסיף הזה, התורה נותנת לנו מצווה גופנית נוספת:

"וּלְקַחְתֶּם לָכֶם."

קחו אתרוג, לולב, הדסים וערבות. שימו אותם בידיים. הביאו את הדברים החיים והשונים האלה יחד והחזיקו בהם.

ספר החינוך קושר את המצווה הזאת ישירות לשמחת האסיף. התבואה והפירות נאספו אל הבתים, וזה באופן טבעי זמן של שמחה. התורה נותנת לנו את המינים האלה לקחת בידיים ולכוון את השמחה הזאת אל הקב"ה.

תראו את התנועה שהתורה יוצרת:

בְּאָסְפְּכֶם — אוספים.

וּלְקַחְתֶּם — לוקחים.

וּשְׂמַחְתֶּם — שמחים.

הסדר הזה לא יוצא לי מהראש, כי השנה הופתעתי מכמה שקשה לי להרגיש את ההתקרבות של "זמן שמחתנו". אני מוצאת את עצמי חושבת בכאב: איפה השמחה שלי?

אולי ביקשתי להגיע לסוף לפני שעברתי דרך ההתחלה.

קודם בא האסיף.

קודם כול, נאספים

אנחנו כבר לא אותו עם שהיינו לפני אותו שמחת תורה. אנחנו יודעים יותר על פגיעוּת ועל אובדן. אבל למדנו גם עד כמה עמוק החיבור בינינו.

ראינו ישראלים פותחים את בתיהם לזרים. בישלנו לאנשים שמעולם לא פגשנו. התייצבנו לצד משפחות שלא הכרנו. עמדנו בהלוויות של אנשים שאת שמותיהם למדנו רק ימים ספורים קודם לכן. התפללנו על חיילים שאיכשהו הפכו לילדים של כולנו.

למדנו כמה מעם ישראל לב אחד יכול להכיל.

אז אולי המשימה שלנו איננה לחזור לסוכות שהיה לנו לפני השבעה באוקטובר. עכשיו אנחנו מאותגרים — ומוזמנים — לצמוח אל תוך הסוכות הזה.

אנחנו יכולים להיכנס לסוכה כשאנחנו נושאים איתנו את כל מה שלמדנו, ולעשות את מה שיהודים תמיד ידעו לעשות.

להיאסף.

אולי אנחנו לא צריכים להכריח את השמחה להגיע. אולי השמחה אינה נקודת ההתחלה של סוכות השנה.

קודם כול, נאספים. מתקרבים. אוחזים.

ובתוך האסיפה הזאת, אנחנו מפנים מקום לשמחה למצוא אותנו שוב.

ובנימה הזאת — אם אתם נמצאים איפשהו ליד הסוכה שלנו השנה, תיכנסו!

באמת.

יהיה הרבה יותר מדי אוכל, כנראה לא מספיק כיסאות, המון אנשים שידברו בבת אחת, הרבה צחוק, ואם ההיסטוריה מלמדת משהו — גם תחרות שירה עם השכנים. תמיד יש מקום לעוד יהודי אחד בסוכה שלנו.

זה האסיף שעליו אני מתפללת השנה.

שהקב"ה יאסוף את כל עם ישראל יחד — לא רק תחת סוכה אחת, אלא לתוך אחדות אמיתית; אחדות שיש בה מקום להבדלים בינינו, ובכל זאת יודעת שאנחנו שייכים זה לזה.

שתהיה זו שנה של אהבת חינם — יותר דלתות פתוחות, יותר שולחנות פתוחים, יותר לבבות פתוחים. שנדע לאסוף זה את זה קרוב גם ברגעי שמחה, ולא רק ברגעי כאב.

ושחג האסיף הזה יביא איתו את האסיף הגדול מכולם: שכל עם ישראל יהיה בטוח ושלם, אסוף יחד באהבה.

חג שמח. תבואו רעבים.