top of page

משה בן‑זמננו

  • Avigail Gimpel
  • 14 minutes ago
  • 8 min read


הנהגה הבונה אמונה מדור לדור


(פרשת שמות)

הקדשה

לזכר חיילינו הקדושים שנפלו על קידוש שם ה׳ ועל אדמת ארץ ישראל:

אפרים בן ליאת ושמואל, יוסף מלאכי בן דינה ודוד, אליהו משה שלמה בן שרה ושמעון, יוסף חיים בן רחל ואליהו, נתנאל בן רביטל ואלעד, יקיר בן חיה ויהושע.

יהי זכרם ברוך, ושתהא עליית נשמותיהם מביאה זכות וכוח לכל עם ישראל.

אמונה מקרוב

ברגעים השקטים של הלילות האחרונים, בכל פעם שאני עוצמת עיניים, אני מוצאת את עצמי מנהלת שוב ושוב את אותה שיחה.

רן בן שרה ורב קני הרשהורן ז'ל
רן בן שרה ורב קני הרשהורן ז'ל

אני מדברת עם בת דודתי שרה ועם בעלה קני, הוריו של רן — בן אהוב שנלקח בפתאומיות, צעיר מדי.


בחלום אני שואלת אותם:


"איך ידעתם להיות אנשים של אמונה כזו? מי לימד אתכם את הסוד הזה?"

בחלום אני ממשיכה לשאול את השאלה.

אבל במציאות, פניתי אל ילדיהם — בניסיון להבין את מה שראיתי לנגד עיניי.


כתבתי לאחד הבנים, אחרי ששמעתי על האובדן, את המילים: "זה פשוט מעבר לנורא."והוא השיב בפשטות:

"לא נורא — רק מאתגר. כל מה שה׳ עושה הוא לטובה, גם אם אנחנו לא יכולים לראות את זה."

שאלתי את ילדיהם.שאלתי את נכדיהם.

כל אחד מהם, בנפרד, ענה באותן מילים:

"יש לנו הורים טובים."

ואז, בתוך אובדן בלתי-נסבל, אני שומעת את שרה אומרת אמת פשוטה:

"אנחנו כל-כך מבורכים שניתן לנו בן כל-כך מיוחד.הוא חי הרבה ימים.אין לנו תלונות."

לצידה עומדת מרים — אשתו של רן — ומה שהיא גילמה לא היה פחות ממופלא. בשלווה, ביציבות ובלב פתוח, היא הצליחה לחגוג באהבה את החיים שחלקה עם בעלה. לא הייתה האשמה. לא כעס. לא מרירות. רק אהבה אמיתית, מציפה — שנאמרה בעדינות, בכנות, וללא העמדת פנים.

זו לא הייתה הדחקה רגשית. זו לא הייתה עקיפה רוחנית. זו הייתה עוצמה שקטה של אמונה שיש בה מקום לכאב, מבלי להישלט על-ידו.


זו אמונה שנלמדה, הוצגה בדוגמה אישית, הועברה — ונשמרה.

ואין זה מקרה שהרגע הזה — של מפגש עם אמונה יהודית חיה בדורנו — מגיע בדיוק כאשר אנו קוראים את הפרשה שבה התורה מלמדת אותנו, שלב אחר שלב, כיצד הנהגה יהודית יוצרת אמונה.

מה ששרה וקני חיים — בלי סיסמאות, בלי דרמה — איננו אמונה מקרית. זו אמונה שעוצבה מתוך דרך של הנהגה, הורות, ועמידה עם אחרים, שהתורה מגלה כבר בתחילתה. כמעט בשקט, פרשת שמות מסיטה את הווילון מעל סודות ההנהגה היהודית: כיצד אמונה נוצרת, מוגנת ומועברת — לא דרך גבורה הרואית, אלא דרך נוכחות.


זה מתחיל בציווי אחד פשוט.


"של נעליך" – הנהגה מתחילה בגובה העיניים

הציווי הראשון שה׳ נותן למשה איננו פעולה, דיבור או פקודה.

זו עמדה.

"של נעליך מעל רגליך, כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא." (שמות ג, ה)

נעליים יוצרות מרחק בין האדם לבין האדמה. הסרתן היא מעשה של ענווה, קשב ונוכחות.

לפני שמשה מורשה להנהיג, הוא לומד:

  • לא לגשת למשימה הזו מלמעלה

  • לא להתכנס לתוך הגנות וחציצות

  • לעמוד עם העם, לא מעליו

כבר כאן ההנהגה ממוסגרת כקשרית, לא כהרואית.


ויש כאן יסוד שני:


הנהגה אינה יכולה לשרוד — ואינה יכולה להישאר ישרה — אם איננה נשענת על נוכחות אלוקית.

ה׳ לא אומר: "אתה מספיק."הוא אומר: "אהיה עמך." (שמות ג, יב)

הנהגה יהודית איננה אמונה שנוצרת מעצמה.זו אמונה שנישאת דרך קשר עם ה׳.

וכאשר היסוד הזה מונח, משה מקבל שיעור נוסף, חיוני לא פחות: איך נראה כוח אלוקי כאשר הוא נכנס לעולם. לפני שהוא מתבקש לייצג את ה׳ בפני אחרים, עליו ללמוד כיצד ה׳ עצמו מנהיג.


הסנה הבוער – כוח שאינו מכלה

משה נחשף למראה שהופך לדימוי המכונן של הנהגה אלוקית:

סנה הבוער — ואיננו אוכל.

ה׳ אינו בוחר בארז אדיר או באלון רם. הוא מופיע בסנה נמוך, פגיע וקטן, ובכל זאת — חי בתוך האש. המסר עדין ועמוק.

הכוח האלוקי אינו מציף את מה שהוא נכנס אליו. הוא מצית בלי להרוס. נוכחות אינה מוחקת את הכלי שמחזיק אותה.

זה לא רק גילוי על ה׳. זו הדרכה למשה.

זהו הדגם להנהגה יהודית:

  • עוצמה שאינה שולטת

  • אש שאינה מכלה

  • כוח שמשאיר מקום לחיים, לצמיחה ולנשימה

אמונה, מלמד ה׳ את משה, אינה יכולה להיכפות על אנשים. אי אפשר להטביע אותה באמצעות פחד, לחץ או שליטה.

זה אינו שיעור רק להנהגה לאומית. זה שיעור להורים.

הורה, כמו מנהיג, נושא כוח מעצם זה שהוא נמצא בחדר. עצם הנוכחות יוצרת אווירה. מילים, ציפיות, ערכים — ואפילו אהבה עצמה — מקרינים החוצה, בין אם התכוונו לכך ובין אם לא. הסנה הבוער מלמד שהכוח הזה נועד לחמם, לא להציף.


הורים לא מתבקשים לייצר תוצאה מסוימת או לכפות מוצר מוגמר. הם מתבקשים להחזיק אש יציבה: מסרים עקביים של אמונה, דוגמה חיה, ביטחון בה׳ — שוב ושוב, בסבלנות, לאורך זמן.

ילדים צומחים לאמונה כאשר מותר להם לעבור את התהליך שלהם בתוך החום הזה. הם צריכים מרחב לשאול, להיאבק, להיכשל ולחזור — וכל זה תוך ידיעה שהאש לא כבתה. אש שדורשת תוצאות מכלה. אש שמטופלת בזהירות מעניקה אור, כיוון וחיים.

אמונה אינה נכפית.היא מוחזקת.


"מי אנכי" – הנהגה שאינה מאשרת את עצמה

כיתת-האמן בהנהגה היהודית עוברת כעת מכיצד יש להחזיק כוח אל מי רשאי להחזיק בו.

לאחר שהוא רואה דגם של הנהגה שאינה מכלה, משה פונה פנימה ושואל שאלה שכל מנהיג כן שואל בסופו של דבר:

"מי אנכי כי אלך אל פרעה?" (שמות ג, יא)

זו לא חוסר ביטחון, וזו לא ספק עצמי. זו שאלת לגיטימיות.

משה שואל: באיזו זכות אני עומד מול כוח? מי מאשר אותי לשאת שליחות קדושה ומסוכנת כל-כך?

תשובת ה׳ מפתיעה. הוא לא מרגיע את משה לגבי כישרונותיו. הוא לא אומר לו שהוא ראוי. הוא לא מצביע על גדלותו.

במקום זאת, ה׳ אומר:

"אהיה עמך."

הנהגה, מלמדת התורה כאן, אינה מאשרת את עצמה. היא לא מגיעה מביטחון, כריזמה או ודאות פנימית.

הנהגה איננה עצמאות הרואית.היא תלות קשרית בה׳.

רק כאשר מנהיג יודע שהשליחות גדולה מן ה"אני" — ושאינו נושא אותה לבדו — יכולה ההנהגה להישאר ענווה, נאמנה ואמיתית.


"הם לא יאמינו לי" – בקשה לכלים

משה אומר:

"אבל הם לא יאמינו לי." (שמות ד, א)

המשפט הזה נקרא לעיתים כביקורת על העם — ויש מפרשים השומעים בו מידה של חשד שאינו במקומו. אבל אם קוראים בזהירות, בתוך זרימת השיחה, מתרחש כאן משהו עמוק יותר.

משה למד זה עתה כיצד יש להחזיק כוח ומה מקור הסמכות. כעת הוא פונה אל העם עצמו ומנסח את אתגר ההנהגה המרכזי של הרגע:

איך מובילים עם שאמונתו נמחצה על-ידי סבל?

זה אינו דחיית השליחות. זו אחריות.


משה אומר: אם אני אמור לעמוד איתם — לא מעליהם — אני חייב להבין היכן הם נמצאים. אני צריך לדעת איזו תמיכה יידרשו כדי שיוכלו להאמין שוב.

הוא מבקש כלים.


וה׳ מתייחס לשאלה ברצינות מלאה.

ה׳ לא אומר: "הם יאמינו — אל תדאג."הוא לא מבייש את משה על כך שהוא שואל.הוא לא דורש ביטחון עיוור.


במקום זאת, ה׳ מתחיל ללמד את משה כיצד אמונה נבנית מחדש.

מה שבא לאחר מכן הוא תגובה מובנית וזהירה — תהליך מדורג, שלב אחר שלב. ה׳ מוביל את משה במסע של סקרנות, ומראה לו שהנהגה מחייבת תשומת-לב למצב הפנימי של האנשים, וחיפוש — ולעיתים גם בקשה — של הכלים הנכונים משמים כדי לפגוש אותם שם.


אמונה, מלמד ה׳ את משה, אינה חוזרת בפקודה. היא נבנית מחדש באמצעות חכמה, סבלנות, והאומץ לשאול את השאלות הנכונות.


ה׳ מלמד את משה כיצד אמונה נבנית


ה׳ מלמד את משה דרך התנסות — מאמן אותו בעבודה האיטית והזהירה של בניית אמונה מחדש.


סמכות חייבת להחזיק בזהירות

הכלי הראשון שה׳ נותן למשה הוא המטה.

על פי הוראת ה׳, המטה נזרק אל הקרקע — והוא נהפך לנחש. משה נרתע בבהלה. רק כאשר ה׳ מצווה עליו לאחוז בו, הוא חוזר להיות מטה.

סמכות, מלמד ה׳ את משה, אינה ניטרלית. כאשר משחררים אותה בלי זהירות, מנותקת ממקורה — אמונה בה׳ — היא נעשית מאיימת והרסנית. כוח בקלות נהפך טורפני כאשר הוא אינו מחובר במודע לאמת.

אי אפשר להשיב אמונה באמצעות הפחדה או כוח. מנהיג חייב ללמוד כיצד להחזיק סמכות — לא להשליך אותה — כדי שכוח ישרת את החיים ולא יאיים עליהם.


פעולה עלולה לבודד

לאחר מכן ה׳ מפנה את תשומת-לבו של משה אל ידו — כלי הפעולה.

משה מכניס את ידו אל מעילו, וכשהוא מוציא אותה — היא נגועה. כאשר הוא מחזיר אותה שוב, היא נרפאת.

פעולה, מלמד ה׳ את משה, נושאת סיכון. עשייה בלי חזרה מתמדת לקשר עם ה׳ עלולה לבודד את המנהיג מן העם. עשייה, תיקון, התערבות — גם מתוך כוונות טובות — עלולים ליצור מרחק אם אינם מעוגנים בקשר.

אמונה לא צומחת במקום שבו אנשים מרגישים שפועלים עליהם. היא צומחת במקום שבו הם מרגישים שמלווים אותם.

הנהגה אינה יכולה להיבנות על כוח בלבד. היא חייבת להיות קשרית, קשובה ומגיבה.


אמונה נבנית בהדרגה

רק לאחר מכן ה׳ מפרט את המבנה במפורש:

"אם לא יאמינו לאות הראשון… יאמינו לאות השני." (שמות ד, ח)

ה׳ מלמד את משה שאמונה אינה דרישה של הכול או כלום. היא נבנית בשלבים.

מנהיג צריך להיות מוכן להציע אות אחד, ואז אחר — הרגעה אחת, ואז הבאה אחריה — לפגוש אנשים היכן שהם נמצאים, במקום לדרוש מהם לקפוץ אל המקום שבו אנחנו רוצים שיהיו.

אמונה גדלה דרך סבלנות, חזרה ואמון. היא מעמיקה כאשר אנשים מקבלים זמן לספוג, לעבד, ולנוע קדימה בקצב אנושי.

ה׳ מלמד את משה — ובאמצעותו את כל המנהיגים הבאים — שאמונה יציבה נבנית שכבה על גבי שכבה, לא באמצעות לחץ, פחד או דרישה.

אהרן נכנס – הנהגה חייבת להיות משותפת

רק אחרי כל זאת ה׳ מציג את אהרן:

"הוא יראה אותך וישמח בלבו." (שמות ד, יד)

הרגע הזה אינו לוגיסטי. הוא מבני.

עד כאן משה למד כיצד לעמוד, כיצד להחזיק כוח, כיצד לבקש כלים, וכיצד לבנות אמונה בסבלנות. אבל יש שיעור אחרון שבלעדיו הנהגה לא יכולה להחזיק מעמד: איש אינו אמור להנהיג לבד.

ה׳ לא נותן למשה עוזר, או כפוף. הוא נותן לו שותף.

והתורה מדגישה פרט אחד מעל כולם: אהרן לא רק מקבל את תפקידו של משה — הוא שמח בו.

הנהגה שפוגעת בקשר איננה הנהגה אלוקית. אמונה לא יכולה לצמוח באווירה של יריבות, מרירות שקטה או תחרות על כבוד. שליחות קדושה כזו לא יכולה להישען על הכאב השותק של הקרובים לנו ביותר.

הנהגתו של משה משתחררת לעולם רק כאשר ברור שצמיחתו לא תקטין אחר. שמחתו של אהרן מסמנת ביטחון רגשי. היא אומרת: התפקיד שלך לא מאיים על שלי. השליחות שלך לא מוחקת את המקום שלי.

זה מה שמאפשר הנהגה משותפת.


הנהגה, מלמדת התורה, חייבת להיות:


  • משותפת — נישאת יחד ולא על כתף אחת

  • בטוחה — חופשייה מיריבות וממרירות נסתרת

  • קשרית — מתחזקת מקרבה, לא נחלשת ממנה


השיעור הזה חורג הרבה מעבר למשה ולאהרן.

כאשר שני הורים רואים זה את זה כשותפים אמיתיים — לא כמתחרים, לא כמתקנים, ולא כיריבים שקטים — ילדיהם סופגים אמונה בקלות רבה יותר. הם רואים אמון מודגם יום-יום. הם חווים עקביות ולא מתח. הם לומדים שהנהגה, כמו אמונה, יכולה להיות משותפת בלי אובדן.

בבית שבו הורים חוגגים זה את תפקידו של זה ועומדים יחד בנדיבות רוח, אין צורך לאכוף אמונה. היא נספגת. וילדים שגדלים בתוך הביטחון הזה לא רק יורשים אמונה — הם בוחרים בה, חיים אותה, ומחדשים אותה בדור הבא.


ממשה ועד היום – אמונה העוברת הלאה


מה שאנו רואים במשפחת הירשון הוא הנהגת משה בצורתה המודרנית — לא כתיאוריה, אלא כמציאות חיה.

זו הנהגה בגובה העיניים: הורים ובני זוג שאינם עומדים מעל ילדיהם או זה מעל זה, אלא איתם — נוכחים ומעוגנים גם ברגעים של כאב בלתי-נסבל.

זו הנהגה ללא ציניות: אמונה הנאמרת בכנות, בלי הכחשת האובדן, אך גם בלי מרירות או האשמה. הסבל אינו ממוזער — אך גם ה׳ אינו נדחק החוצה.

זו הנהגה נטועה בה׳: לא בהצהרות רמות, אלא באמון שקט. כיוון יציב אל ה׳ שאינו קורס מול טרגדיה, כי הוא מעולם לא נבנה על הבטחות.

זו הנהגה מרווחת לאבל: אהבה ואמונה לא משמשות להשתיק כאב, אלא להחזיק אותו. יש מקום לדמעות, לזיכרון, לגעגוע — ועדיין, להכרת תודה.

וזו הנהגה חזקה דיה להעביר אמונה הלאה. לא רק בהוראה, אלא בדוגמה שחיה יום אחרי יום.

ילדיהם לא מדברים במופשט. הם אומרים בפשטות: "יש לנו הורים טובים." נכדיהם כבר סופגים את אותה שפה של אמון ומשמעות.


זהו הנס השקט שהתורה מלמדת אותנו בפרשת שמות. כאשר הנהגה היא ענווה, קשרית, סבלנית, משותפת ונטועה בה׳ — האמונה לא מסתיימת בדור אחד.

היא נעה קדימה — נבחרת בחופשיות, נחיית באותנטיות, ומתחדשת בעוצמה בדור הבא.

זוהי תוצאת כיתת-האמן של משה.


משה לא התנגד להנהגה.

הוא דרש שהיא תיעשה בנאמנות — בענווה, בסבלנות, בשותפות, ובכבוד עמוק לעבודה השברירית של בניית אמונה מחדש.

וה׳ השיב לו.

לא בלחץ. לא בביטול. אלא בסבלנות ובכבוד — והוביל את משה צעד אחר צעד, ולימד אותו כיצד להוביל עם פצוע חזרה לאמון — בה׳, בעצמם, ובעתיד.

אנחנו עדיין חיים את השיעור הזה.

בכל פעם שהורים בוחרים נוכחות על פני שליטה, שותפות על פני יריבות, ואמונה על פני ציניות — כיתת-האמן של משה נחיית מחדש.


יהי רצון שתהא תורה זו מקור של זכות וברכה, ותעמוד כהקדשה לזכרו האוהב של רן, בנם האהוב של שרה וקני — חסר עד מאוד, זכור באהבה.


ושתהא בה חיזוק וחיבוק לאשתו מרים, לילדיו, לאחיו, ולכל הנושאים את אהבתו הלאה. חייו ממשיכים להאיר את הדורות שנגע בהם.

 
 
 

Comments


bottom of page