מקצה השמים

לגלות עד כמה התשובה באמת קרובה

מוקדש לעילוי נשמת חיילינו שנפלו בהגנה על עם ישראל וארץ ישראל: אפרים בן ליאת ושמואל, יוסף מלאכי בן דינה ודוד, אליהו משה שלמה בן שרה ושמעון, יוסף חיים בן רחל ואליהו, נתנאל בן רויטל ואלעד, יקיר בן חיה ויהושע, רון בן שרה וקני, והראל בן יונת ושלמה. יהי זכרם ברוך, ויהי רצון שהחיים שהם מסרו למען עם ישראל ימשיכו לעורר בנו השראה לחיות את חיינו באומץ, בשליחות ובאהבה.

ויום הולדת שמח במיוחד לשתי נשים יקרות שממשיכות לעורר בי השראה להיות גרסה טובה יותר של עצמי: אחותי, שרה אשר, וחברתי, ליאת יכמן. יהי רצון שהקב"ה יברך את שתיכן בשנה של בריאות, שמחה, כוחות והמשך צמיחה. שתמיד תדעו לראות את הטוב העצום שאתן מביאות לחייהם של האנשים שסביבכן, ושכל האהבה, החכמה, הנדיבות והאור שאתן מעניקות בנדיבות רבה כל כך יחזרו אליכן פי כמה וכמה. שהשנה החדשה בחייכן תקרב אתכן עוד יותר אל הקב"ה, אל האנשים שאתן אוהבות, ואל הגרסה האמיתית והיפה ביותר של עצמכן. עד מאה ועשרים, עם עוד שנים רבות של נחת, משמעות, צחוק וברכה.

עד השמים ובחזרה

כשהילדים שלי היו קטנים, הייתי אומרת להם: "אני אוהבת אתכם עד השמים ובחזרה."

זה היה מסוג הדברים שאמא אומרת כשהמילים הרגילות פשוט לא מספיק גדולות.

כמה אני אוהבת אתכם?

עד סוף העולם?

יותר.

עד השמים ובחזרה.

מתחתי את הדמיון שלהם הכי רחוק שאפשר. ובזמן שתיארתי את המרחק העצום הזה, החזקתי אותם קרוב ללב.

נזכרתי בשיחות האלה כשקראתי את דבריו של משה בפרשת ניצבים.

גם הוא מותח את הדמיון שלנו:

אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם, מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה׳ אֱלֹקֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ.דברים ל, ד

בקצה השמים.

המקום הרחוק ביותר שהדמיון מסוגל להגיע אליו.

ואז, רק כמה פסוקים אחר כך, משה מתחיל לנוע בכיוון ההפוך:

לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא... וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא.דברים ל, יב–יג

עד שלבסוף:

כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ.דברים ל, יד

מקצה השמים אל לבו של האדם.

ואז שמתי לב לעוד משהו.

משה יכול היה לומר: קרוב אליך הדבר.

היינו מבינים.

אבל הוא מוסיף מילה אחת קטנה:

מְאֹד.

אותו משה שמותח את המרחק עד קצה השמים, מותח גם את הקרבה.

לא רק קרוב.

קרוב מאוד.

זה כמעט נשמע כמו השפה של הורה שמנסה לגרום לילד להרגיש משהו שמילים רגילות פשוט לא מצליחות להכיל.

אז מה משה כל כך רוצה שנרגיש?

למה כל כך חשוב לו שאדע שזה לא רק קרוב, אלא קרוב מאוד?

מה כל כך קרוב?

לפני שאפשר לענות על השאלה הזאת, צריך להבין מהו אותו דבר שמשה אומר שהוא כל כך קרוב.

הרמב"ן מבין שהמצוה הזאת היא מצוות התשובה:

המצוה הזאת על התשובה הנזכרת.רמב"ן על דברים ל, יא

מה שמשה מכנה קרוב מאוד הוא התשובה.

הרמב"ן מוסיף שהתשובה אפשרית בכל עת ובכל מקום.

יש משהו עוצמתי מאוד באמירה הזאת בתוך פרק שזה עתה לקח אותנו עד קצה השמים. משה לא מתכחש לכך שהבחירות שלנו יכולות לקחת אותנו רחוק. הוא אומר שגם משם, הדרך חזרה נשארת קרובה.

והוא כבר הראה לנו איפה היא מתחילה.

השיבה הראשונה

לפני שמשה אומר:

וְשַׁבְתָּ עַד ה׳ אֱלֹקֶיךָדברים ל, ב

הוא אומר:

וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ.דברים ל, א

קודם הלב.

הנצי"ב מסביר:

בשום לב לראות מה לעשות.העמק דבר, דברים ל, א

התשובה מתחילה בהתבוננות כנה. מה קרה? מה עשיתי? מה צריך להשתנות? מה מוטל עליי לתקן?

אבל אם משה שולח אותי פנימה לפני שהוא שולח אותי אל הקב"ה, אני תוהה מה עוד אני אמורה לגלות שם.

מה נשאר

השפת אמת נותן תשובה מופלאה:

יש בכל איש ישראל נקודה מקודשת אליו ית׳ והיא נשמת חיים.שפת אמת, ניצבים תרל"ה

החטא יכול להסתיר את הנקודה הקדושה הזאת, אבל השפת אמת אומר:

החטא רק במקרה.שפת אמת, ניצבים תרל"ה

המעשים שלי אמיתיים. ההשלכות שלהם אמיתיות. וגם האחריות שלי עליהם אמיתית. אבל הם אינם הופכים למהות שלי.

בעל התניא לוקח אותנו אל אותו מרחב פנימי. כשהוא מסביר את קרוב אליך הדבר מאוד, הוא מדבר על אהבה מסותרת להקב"ה שכבר קיימת בתוך הנשמה היהודית.

נסתרת אינה נעלמת. היא עדיין נגישה.

הנשמה נשארת מחוברת למקור שלה.

ועכשיו קרוב מאוד מתחיל לקבל משמעות אחרת. תשובה אינה דורשת ממני ליצור את החיבור הזה מאפס. אני חוזרת אל משהו שכבר נמצא שם.

אז למה החזרה עדיין יכולה להרגיש כל כך רחוקה?

מה גורם לקרוב להרגיש רחוק?

אני חושבת שחלק מהתשובה נמצא במה שקורה כשאנחנו מבלבלים בין מה שעשינו לבין מי שאנחנו.

נכשלתי, ולכן אני כישלון. התנהגתי לא בסדר, ולכן אני לא בסדר. אכזבתי מישהו, ולכן אני אכזבה.

זה הרגע שבו אחריות הופכת לבושה.

השפת אמת קורא לחטא מקרה — דבר שקרה לאדם, דבר שנכנס אל חייו. הבושה הופכת אותו למהות.

ובעומק, הבושה טוענת טענה מדהימה:

הגרסה שלי לגבי מי שאני מדויקת יותר מהגרסה של הקב"ה לגבי מי שאני.

הקב"ה אומר לי שיש בתוכי נקודה קדושה, ואני מחליטה שהכישלון שלי מספר את האמת העמוקה יותר.

זו אינה הבהירות שהתשובה דורשת. להפך, היא מרחיקה אותנו עוד יותר.

וכאן אני חוזרת אל המילה מאוד.

הענווה של "מאוד"

החיד"א מוצא רמז בתוך המילה:

מ — משה, א — אברהם, ד — דוד.חיד"א, חומת אנך, דברים ל, יד

הוא מחבר את שלוש הדמויות האלה לענווה ולתשובה.

ומיד עולה בדעתי "מאוד" נוסף:

וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד.במדבר יב, ג

החיד"א אינו מחבר במפורש בין שני הפסוקים, אבל ההקבלה בולטת:

ענו מאוד. קרוב מאוד.

אותו "מאוד".

הענווה של משה בוודאי לא התבטאה בכך שחשב שהוא חסר יכולת או חסר חשיבות. הוא ידע היטב אילו מתנות הקב"ה נתן לו ומה גודל האחריות שהוטלה עליו. והוא גם ידע מה המקור שלהן.

כך אני מבינה ענווה: האומץ לראות את עצמי באמת.

להתמודד עם מה שעשיתי בלי תירוצים, ובו בזמן לא לתת לכישלונות שלי למחוק את הנשמה שהקב"ה נתן בי. המתנות שלי באות מהקב"ה. הבחירות שלי שייכות לי. הטעויות שלי דורשות תיקון. אף אחת מן האמיתות האלה אינה צריכה לבטל את האחרות.

זוהי בעיניי בהירות עצמית עמוקה ואמיצה.

וזה מה שאני שומעת בדבריו של משה.

אולי משום כך והשבות אל לבבך חייב לבוא קודם. אני צריכה לראות בבהירות לפני שאוכל לשוב.

משם

ואז מילה קטנה נוספת בדבריו של משה מקבלת משמעות חדשה:

מִשָּׁם.

אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם, מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה׳ אֱלֹקֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ.דברים ל, ד

משם.

אני לא צריכה להעמיד פנים שאני במקום אחר כדי להתחיל בתשובה. אני מתחילה במקום שבו אני באמת נמצאת.

ואז משה מתאר משהו שמרגיש ממש כמו שותפות:

וְשַׁבְתָּ עַד ה׳ אֱלֹקֶיךָ.דברים ל, ב

ואחר כך:

וְשָׁב ה׳ אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ.דברים ל, ג

אפילו הלב שמתחיל את התהליך הזה מקבל בסופו של דבר את עזרתו:

וּמָל ה׳ אֱלֹקֶיךָ אֶת לְבָבְךָ.דברים ל, ו

האחריות להתחיל היא שלי. מעולם לא התבקשתי להשלים את כל הדרך לבד.

קרוב מאוד

אחרי שהלכתי בעקבות דבריו של משה לאורך הפרשה, נשארתי עם תמונה אחרת לגמרי של תשובה.

השנה אני מקווה שיהיה לי האומץ ללכת בעקבותיה.

להביט פנימה בכנות, לקחת אחריות על מה ששייך לי, ולהחזיק במספיק ענווה כדי לא לבלבל בין הטעויות שלי לבין מי שאני. ואז, מהמקום שבו אני באמת נמצאת, לפנות אל הקב"ה.

נדמה לי שזה מה שקרוב מאוד התחיל לומר לי.

לא את כל הדרך הביתה אני צריכה לעבור לבד.

משה מבקש ממני את ההתחלה.

והקב"ה מבטיח את ההמשך:

מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה׳ אֱלֹקֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ.דברים ל, ד

גם אם הגעתי עד קצה השמים, אני יכולה להתחיל ממש כאן.

הקב"ה קרוב מאוד.

והוא מחכה להביא אותי הביתה.