האמונה ששורדת את המבול

מלהיות נישאים בזרועותיו של הקב״ה ועד למציאת הקול שלנו בקשר איתו

מוקדש לעילוי נשמתם של חיילינו שנפלו: אפרים בן ליאת ושמואל, יוסף מלאכי בן דינה ודוד, אליהו משה שלמה בן שרה ושמעון, יוסף חיים בן רחל ואליהו, נתנאל בן רויטל ואלעד, יקיר בן חיה ויהושע, רן בן שרה וקני, הראל בן יונת ושלמה, ותומר בן עדינה ואייזיק.

יהי זכרם ברוך, ויהי רצון שמשפחותיהם ימצאו כוח ונחמה.

לא יכולתי לשאת את זה עוד רגע. הרגשתי שהלב שלי נשבר, בקושי הצלחתי לנשום, וניסיתי בכל כוחי לעצור את הבכי שעלה מתוכי. ישבתי בעוד בית, מול עוד אמא שזה עתה קברה את בנה היקר.

זו הייתה רחל, חברה שלי מקרוספיט, שבנה יוסף חיים נהרג בידי חייל אחר, חבר שלו, שהתמודד עם פוסט־טראומה. לא זכיתי להכיר את יוסף חיים, אבל כששמעתי את רחל מספרת עליו, התחלתי להבין איזה בחור מיוחד הוא היה. נסיבות מותו הפכו את האסון לכפול. חייו של בחור צעיר אחד נגדעו, וחייו של בחור צעיר אחר נהרסו בעקבות המעשה הנורא שעשה.

רחל ישבה שם כמו מלכה, סיפרה על בנה היקר, פניה מלאות אהבה וחיוך עצוב. האמונה שלה בקב״ה פשוט קרנה ממנה, גם בתוך הכאב הבלתי נתפס של השבעה.

לא הצלחתי להבין את מה שראיתי. איך היא מסוגלת לדבר על הקב״ה בכל כך הרבה אהבה מול אובדן כזה?

בסופו של דבר הייתי חייבת לצאת. הגעתי איכשהו לרכב, וכל מה שהחזקתי בתוכי התפרץ. צרחתי ובכיתי כל הדרך הביתה. עד היום אני אסירת תודה שהגעתי הביתה בשלום, ושגם כל מי שהיה איתי על הכביש באותו יום הגיע לביתו ללא פגע.

פתחתי חומש כי לא ידעתי לאן עוד לפנות. זה היה השבוע שבין פרשת בראשית לפרשת נח, ומצאתי את עצמי קוראת על עולם מלא חמס, אלימות והשחתה. המילה ״חמס״ הדהדה באוזניי את שמו של ארגון הטרור חמאס, את הרוע שנלחמנו בו ושסבלנו ממנו כל כך.

חיפשתי בתוך מילות הפרשה, בתקווה למצוא איזה פתח קטן לתקשורת עם הקב״ה, איזו משמעות בתוך מציאות שלא הצלחתי להבין.

באותו שבוע, מתוך לב שבור, כתבתי את דבר התורה הראשון שלי.

שנה לאחר מכן, כשאנחנו חוזרים לפרשת נח ומתקרבים לאזכרה של יוסף חיים, אני מוצאת את עצמי חוזרת לאותה שאלה שהביאה אותי לפתוח את החומש באותו יום. מה קורה לקשר שלנו עם הקב״ה כשהעולם שלנו מתמוטט? איך ממשיכים להושיט אליו יד כשאנחנו לא מצליחים להבין את מה שקרה?

אני חושבת הרבה על הדרך שבה הקשרים שלנו מתפתחים. אנחנו מתחילים את החיים כשנושאים אותנו על הידיים. כילדים, אנחנו לומדים להישמע להוראות הרבה לפני שאנחנו מסוגלים להבין כל החלטה שמתקבלת עבורנו. בהדרגה אנחנו מוצאים דרכים לבטא את עצמנו, עד שאנחנו מסוגלים לשאול, לערער ולהיות שותפים בשיחה.

אני תוהה אם הפרשות הראשונות בתורה מגלות לנו משהו דומה על הדרכים שבהן אנחנו יוצרים קשר עם הקב״ה.

ה״לך״ הראשון

התורה מציגה את נח במילים:

״נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו״.

אנחנו רגילים לקרוא את המילה ״בדורותיו״ כמדד לצדקותו של נח. אבל בואו נחשוב על משמעות נוספת: זה היה הדור שלו, האנשים שלו, העולם שלו. נח עמד לראות את חורבנם של כמעט כל האנשים שהכיר מימיו.

הקב״ה אומר לו:

״עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי גֹפֶר״.

המילה ״לך״ תפסה את תשומת ליבי. הרבה לפני שאברהם שומע ״לך לך״, נח שומע את המילה ״לך״ שלוש פעמים. הוא מצווה לבנות לעצמו תיבה, לאסוף לעצמו מזון ולקחת לעצמו מן הבהמות הטהורות.

המילה ״לך״ יכולה לרמוז גם על משהו שנעשה לטובתך.

איזו מילה מדהימה להשתמש בה דווקא ברגע שבו עולמו של אדם עומד להיחרב! איך ייתכן שכל זה לטובתו של נח?

ברור שהתיבה תציל את חייו. אבל משהו יכול להיות הכרחי, אפילו מציל חיים, ובו בזמן להיות כואב עד מאוד ובלתי ניתן להבנה.

יש כאן משהו מוכר לכל מי שגידל ילדים קטנים. לפעמים ילד אחד מסרב להיכנס למיטה, ילד אחר משוכנע שלבישת מעיל היא פגיעה חמורה בזכויות האדם שלו, והשלישי עסוק בהתלהבות בלהרביץ לאחיו. מפרידים בין הניצים, מכניסים את כולם לרכב, ומקווים שזכרנו לקחת את מספר הילדים הנכון.

הילדים שלנו לא תמיד מסוגלים להבין את ההחלטות שלנו. לפעמים גם אין לנו אפשרות לעצור ולהסביר. אנחנו פועלים לטובתם, כי זה מה שנדרש מאיתנו, גם כשהם חווים את המעשים שלנו בצורה שונה לגמרי מזו שהתכוונו אליה.

הקב״ה אינו הורה אנושי שטועה, אבל החוויה של הצורך לתת אמון גם כשאיננו מבינים מוכרת לנו היטב.

נח מקבל הוראות שיצילו את משפחתו ואת עתידה של האנושות. בשלב הזה, הוא פשוט מקיים אותן.

האמונה של מי שנישא על פני המים

נח בונה את התיבה, אוסף מזון ונושא באחריות למשפחתו ולבעלי החיים שהופקדו בידיו. ובכל זאת,

התורה אינה מתארת שום דרך שבה הוא יכול לנווט את התיבה. המים מרימים אותה ונושאים אותה לאן שהם נושאים.

יש לו אחריות עצומה, אבל כמעט שאין לו שליטה.

בואו נחזור לרגע לתחילת ספר בראשית:

״וְרוּחַ אֱלֹקִים מְרַחֶפֶת עַל־פְּנֵי הַמָּיִם״.

לפני שהבריאה מקבלת צורה, יש חושך, מים ונוכחות אלוקית המרחפת מעליהם.

כך גם אנחנו מתחילים את חיינו, כשמישהו נושא אותנו, הרבה לפני שאנחנו מסוגלים לשאת את עצמנו. גם כשאנחנו גדלים, הצורך הזה לעולם אינו נעלם לגמרי.

נח חייב להמשיך לדאוג לכל מי שנמצא בתיבה, ובו בזמן להפקיד את עצם הישרדותו בידי הקב״ה.

יש רגעים שבהם זה כל מה שאנחנו יכולים לצפות מעצמנו. אנחנו נושאים באחריות שמוטלת עלינו, ובשקט מבקשים מהקב״ה שיישא אותנו.

ניחוחה של האמונה

בסופו של דבר המים יורדים. נח ממתין עד שהקב״ה אומר לו:

״צֵא מִן הַתֵּבָה״.

וכשהוא סוף סוף יוצא, נח עושה משהו שהקב״ה לא ציווה עליו.

״וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה׳״.

נח בונה מזבח לה׳.

לאורך המבול, הקב״ה נתן הוראות ונח קיים אותן. עכשיו, לראשונה בסיפור הזה, נח יוזם מעצמו ומביא קרבן.

אין בתורה מילים של נח שמסבירות את מה שעבר עליו. הוא לא שואל, לא מתווכח ואפילו לא מתפלל בקול. במקום זאת, הוא מביא קרבן.

והתורה מספרת לנו:

״וַיָּרַח ה׳ אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ״.

לחוש הריח יש יכולת מופלאה לגעת בנו מעבר למילים. ריח מוכר יכול לעורר זיכרון או רגש עוד לפני שאנחנו בכלל מזהים מה אנחנו מרגישים. גם במסורת היהודית יש התייחסות לחוש הריח כחוש בעל טוהר מיוחד, החוש שלא היה מעורב ישירות בחטא עץ הדעת.

זה פשוט מדהים אותי! אחרי חורבנו של עולם שלם, נח מושיט יד אל הקב״ה בלי מילים, דרך הריח. הוא לא מפנה עורף, הוא פונה אליו. והקב״ה מקבל את הקרבן שלו.

אני שומעת בתוך הקרבן הזה משהו כמו: ״אני עדיין כאן, ה׳. אני לא מסוגל להסביר את מה שקרה, אבל אני עדיין מושיט אליך יד״.

זה מזכיר לי ילד שעדיין אינו מסוגל לבטא משהו כואב, אבל פונה אל ההורה דרך מחווה, מתנה או חיבוק, בתקווה שיבינו אותו.

נח כבר לא רק מקיים הוראות. הוא מצא דרך ליזום קשר בעצמו.

ואז מגיע פרט מרתק:

״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל לִבּוֹ״.

הקב״ה מדבר אל ליבו.

בתגובה לקרבן, הקב״ה מחליט שלא להביא שוב מבול שיחריב את העולם. הוא כורת ברית ונותן את הקשת כאות לברית הזאת.

אבל שימו לב: הקב״ה מדבר אל ליבו. הוא מקבל החלטה, מעניק ביטחון ויוצר מציאות של המשכיות, בלי לשתף את נח במחשבותיו.

שמרו את הפרט הזה. אצל אברהם נפגוש משהו שונה לחלוטין.

האיש שנטע כרם

המבול הסתיים, אבל סיפורו של נח עדיין לא נגמר.

האיש שהוצג בתחילת הפרשה כ״איש צדיק״ נקרא כעת ״איש האדמה״. הוא נוטע כרם, שותה מן היין ומשתכר עד שהוא מתגלה באוהלו.

אני תוהה מה קרה לתפיסה העצמית של נח אחרי המבול. הוא שרד, אבל כל הדור שלו נעלם. האם ייתכן שהביט לאחור ושאל את עצמו אם היה יכול לעשות יותר? אם היה יכול להשפיע על שכניו, להציל עוד משפחה או לשנות בדרך כלשהי את מה שקרה?

יש כאב מיוחד שיכול להתלוות לעצם ההישרדות. אנחנו עלולים להרגיש אשמה על מה שעשינו או לא עשינו, גם כשהנסיבות היו הרבה מעבר לשליטתנו. לפעמים האשמה הופכת לבושה, ובמקום לשאול שאלות על המעשים שלנו, אנחנו מתחילים לפקפק במי שאנחנו.

נח הוגדר כאיש צדיק. האם הוא עדיין הצליח לראות את עצמו כך אחרי כל מה שעבר?

התורה אינה מספרת לנו מדוע נח שתה. איננו יכולים לדעת אם היו שם אשמה, בושה, אבל או משהו אחר. אבל כדאי לחשוב על האפשרות שאדם יכול לצאת מחוויה יוצאת דופן של אמונה, ובכל זאת להמשיך לשאת בתוכו כאב עצום.

ואז מגיע חם.

הוא רואה את אביו במערומיו ומספר על כך לאחיו. איננו יודעים בדיוק מה עבר בראשו של חם, אבל הניגוד בינו לבין אחיו בולט מאוד. במקום שבו חם חושף את פגיעותו של אביו, שם ויפת בוחרים לכסות אותו.

יש משהו מוכר באי־הנוחות שאנחנו חווים כשאנחנו רואים הורה במצב פגיע. ילדים גדלים כשהם נשענים על ההורים שלהם שיהיו חזקים, מסוגלים ומגוננים. הגילוי שגם הורה יכול לפחד, להתבייש, להתבלבל או להתקשות עלול לערער אותנו מאוד. לפעמים אי־הנוחות הזאת הופכת לדחייה או לשיפוטיות. אנחנו מתרחקים מחולשתו של ההורה במקום להתמודד עם המשמעות שלה עבורנו.

שם ויפת מציעים אפשרות אחרת. הם לא מעמידים פנים שהכול בסדר עם אביהם, אבל גם לא חושפים אותו עוד יותר. הם פשוט שומרים על כבודו.

ככל שילדים גדלים, הם עשויים להבין את ההתמודדויות של הוריהם בדרכים שלא היו אפשריות כשהיו קטנים. ההבנה הזאת יכולה לפתוח פתח לחמלה ולקשר כן יותר. אבל העובדה שילד מבין את הכאב של ההורה שלו אינה הופכת אותו לאחראי לרפא אותו.

הבנים של נח יכולים לכסות אותו, אבל הם אינם יכולים לחיות את חייו במקומו או לעבור במקומו את תהליך ההחלמה שלו.

ומה שהכי נוגע לליבי הוא שנח נשאר נח. הוא עדיין האבא שנשא את משפחתו דרך המבול, עדיין האיש שבנה את התיבה, עדיין האיש שהושיט יד אל הקב״ה דרך הקרבן שלו.

רגע הפגיעות שלו לא מוחק דבר מכל אלה.

גם זה חלק מההתפתחות של האמונה: ההבנה שהקשר שלנו עם הקב״ה, והמקום שלנו בתוך המשפחה, אינם נעלמים ברגע שאנחנו כבר לא הגרסה החזקה ביותר של עצמנו.

כשהקב״ה מזמין אותנו לשיחה

עכשיו נחזור לארבע המילים האלה:

״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל לִבּוֹ״.

הקב״ה מדבר אל ליבו.

כשאנחנו מגיעים לאברהם ולחורבן הצפוי של סדום, אנחנו פוגשים ניגוד מדהים. הקב״ה שואל:

״הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה״.

האם אסתיר מאברהם את מה שאני עומד לעשות?

אצל נח, הקב״ה מדבר אל ליבו. אצל אברהם, הקב״ה בוחר לשתף אותו במחשבותיו.

ואברהם עונה:

״הֲשֹׁפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט״.

אברהם שואל, מערער ומנסה ללמד זכות. הקב״ה משיב לו. הם מנהלים שיחה.

איזו התפתחות מופלאה בדרך שבה התורה מתארת את הקשר שלנו עם הקב״ה!

אני חושבת על הקשרים שלנו עם הילדים שלנו. כשהם קטנים, אנחנו מקבלים החלטות עבורם, לא תמיד עם היכולת להסביר הכול. כשהם גדלים והופכים למתבגרים ולמבוגרים, משהו חייב להשתנות. אנחנו מתחילים לשתף אותם במחשבות שלנו, להזמין את דעתם ולהקשיב לשאלות שבעבר יכולנו לענות עליהן רק בהוראות.

השלב החדש הזה גם מאפשר לנו לחזור אל העבר. החלטות שהיו הכרחיות, לא מושלמות או כואבות יכולות סוף סוף להפוך לנושא לשיחה, מתוך בגרות שלא הייתה לא להורה ולא לילד באותו זמן. לפעמים יש צורך בתיקון עמוק יותר, אבל פעמים רבות נפתחת פשוט האפשרות להבין זה את זה.

ההורה שפעם שמר כל כך הרבה בתוכו פותח עכשיו את השיחה.

אינני טוענת שהקב״ה היה צריך להשתנות, או שנח לא היה מסוגל לשאול שאלות. אבל המפגשים האלה מציעים לנו דרך יפה לחשוב על האפשרויות השונות שקיימות בתוך קשר.

בבראשית יש ״מרחפת״, החוויה של להיות מוחזקים. אצל נח יש ״לך״, ההוראה לתת אמון וללכת בעקבותיה. אחר כך מגיע הקרבן, הושטת היד ללא מילים.

אצל אברהם אנחנו פוגשים את האפשרות של דיאלוג.

אנחנו מתחילים כשנושאים אותנו, לומדים ללכת בעקבות ההנחיות, מגלים את הדרכים שלנו להושיט יד, ובסופו של דבר מוצאים את הקול שלנו.

אבל אלה אינם שלבים שאנחנו פשוט משאירים מאחור. גם כמבוגרים יש רגעים שבהם אנחנו זקוקים לכך שהקב״ה יישא אותנו, רגעים שבהם אנחנו מסוגלים רק להושיט אליו יד בלי מילים, ורגעים שבהם אנחנו מוכנים לשאול אותו שאלות.

אני חוזרת במחשבותיי לרחל, היושבת שבעה על יוסף חיים, פניה מלאות אהבה לבנה ואמונה יוצאת דופן בקב״ה.

אני עדיין לא מצליחה לתפוס את העוצמה שראיתי באותו יום, ואת גילויי האמונה הדומים שפגשתי בכל אחת מהשבעות על בנינו שנפלו. אבל אני מתחילה להבין שאמונה ואבל יכולים לחיות יחד באותו לב.

נח יכול להקריב לקב״ה קרבן של ״ריח ניחוח״, ובו בזמן להמשיך לחפש נחמה.

העולם יכול להינצל בזמן שהאנשים שחיים בו עדיין שבורים, ולב שבור יכול להמשיך לשאת בתוכו אמונה.

לרחל וליוסף חיים

רחל, כשאנחנו מתקרבים לאזכרה של יוסף חיים, אני חוזרת לאותו אחר צהריים בביתך. לא יכולת לדעת

מה התחולל בתוכי כשישבתי והקשבתי לך מספרת על בנך היקר. האהבה שלך אליו והאמונה שלך בקב״ה נשארו איתי, והן ממשיכות לעצב את השאלות שאני מביאה איתי אל התורה.

שנה לאחר מכן, אני עדיין מחפשת, ואני אסירת תודה עמוקה על מה שלימדת אותי בלי שבכלל ידעת שאת מלמדת.

יהי רצון שהקב״ה יחזיק אותך ואת כל משפחתך ברוך וברחמים. שזכרו של יוסף חיים יהיה תמיד מקור לברכה, לאהבה ולאור, ושתהיו מוקפים באנשים שיוכלו לשבת לצידכם גם באמונה וגם בכאב.

שנזכה כולנו לאומץ להמשיך להושיט יד אל הקב״ה, בין אם אנחנו באים אליו עם אמון, עם שאלות, עם הודיה או עם לב שבור מכדי למצוא מילים.

יהי זכרו של יוסף חיים ברוך.