מי נוהג במסע הזה?

כשהפחד תופס את ההגה, ומי שנוסעים איתנו משלמים את המחיר

פרשת לך לך

מוקדש לעילוי נשמתם של חיילינו הקדושים שנפלו בהגנה על עם ישראל וארץ ישראל:

אפרים בן ליאת ושמואל, יוסף מלאכי בן דינה ודוד, אליהו משה שלמה בן שרה ושמעון, יוסף חיים בן רחל ואליהו, נתנאל בן רויטל ואלעד, יקיר בן חיה ויהושע, רן בן שרה וקני, הראל בן יונת ושלמה, ותומר בן עדינה ואייזיק.

יהי זכרם ברוך, תהא נשמתם צרורה בצרור החיים, ויהי רצון שמשפחותיהם ימצאו נחמה וכוחות להמשיך הלאה.

אברהם, באמת?!

לא היה לי מושג שמסתתרת בתוכי פמיניסטית זועמת, אבל מתברר שכל מה שהיה צריך כדי להעיר אותה היה לקרוא קצת יותר לעומק את הסיפור של אברהם אבינו.

כי באמת, אברהם, מה חשבת לעצמך?!

זה האיש שמסכן את חייו כדי להציל את לוט מארבעה מלכים חזקים, עומד מול הקב"ה ומתחנן על אנשי סדום הרשעים, ומקדיש את חייו לחסד.

אבל כשהוא מתקרב למצרים עם אשתו היפהפייה, הוא אומר לה:

אִמְרִי נָא אֲחֹתִי אָתְּ לְמַעַן יִיטַב לִי בַעֲבוּרֵךְ וְחָיְתָה נַפְשִׁי בִּגְלָלֵךְ

איך זה יכול להיות?

אברהם חושש שהמצרים יהרגו אותו כדי לקחת את שרה, ולכן הפתרון שלו הוא להסתתר מאחוריה ולהסתיר את העובדה שהם נשואים. הוא יישאר בחיים, בזמן שהיא תהיה חשופה לרצונותיהם של גברים בעלי כוח.

מה בדיוק הוא חושב שיקרה לה? פרעה הרי לא מזמין אותה לארוחת צהריים.

ואכן, שרה נלקחת לבית פרעה. התורה לא מספרת לנו מה היא עוברת שם, אבל הסכנה לפגיעה מינית ממשית ומחרידה. ובינתיים, פרעה מעניק לאברהם צאן, בקר, עבדים וגמלים.

אשתו נלקחה ממנו, והוא מתעשר!

הקב"ה מתערב, שרה מוחזרת, ואנחנו יכולים לומר לעצמנו שאברהם עשה טעות איומה, למד את הלקח והמשיך הלאה.

אלא שהוא עושה את זה שוב.

שנים לאחר מכן, בגרר, אברהם שוב מציג את שרה כאחותו. שוב מלך לוקח אותה. ושוב הקב"ה צריך להתערב.

פעמיים, אברהם?!

לוט זוכה למבצע חילוץ צבאי. אנשי סדום זוכים לכך שאברהם מתווכח עם הקב"ה למענם. אבל שרה, אשתו שלו, נחשפת לסכנה פעמיים, והתורה לא מתארת שום ניסיון של אברהם להציל אותה.

משהו כאן פשוט לא מסתדר.

גם הרמב"ן לא מוכן לעבור על כך בשתיקה. בפירושו למעשה במצרים (בראשית י"ב, י') הוא כותב:

ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו

הרמב"ן קובע שאברהם חטא חטא גדול, גם אם בשגגה, בכך שהעמיד את אשתו הצדקת בסכנת עבירה מתוך פחד שיהרגו אותו.

הרמב"ן טוען שאברהם היה צריך לבטוח בקב"ה שיגן עליהם, ואף קושר את טעויותיו לגלות מצרים שתבוא בהמשך.

אז אם ההתנהגות של אברהם גורמת לנו אי־נוחות, אנחנו בהחלט בחברה טובה.

למען הפשטות, אקרא לשני הנוסעים שלנו אברהם ושרה לאורך המאמר, אף שבשלב הזה בתורה הם עדיין אברם ושרי.

רגע, אז זאת הייתה התוכנית שלהם?!

בבראשית פרק כ', אברהם אומר לאבימלך משהו שמשנה את התמונה:

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר הִתְעוּ אֹתִי אֱלֹהִים מִבֵּית אָבִי וָאֹמַר לָהּ זֶה חַסְדֵּךְ אֲשֶׁר תַּעֲשִׂי עִמָּדִי ... אִמְרִי לִי אָחִי הוּא

אברהם מסביר שכאשר יצאו מבית אביו, הוא ביקש משרה לעשות איתו חסד: בכל מקום שאליו יגיעו, היא תאמר שהוא אחיה.

וואו, אז זאת הייתה התוכנית שלהם?! זה לא היה רעיון נואש שעלה לאברהם ברגע האחרון, כשהגיעו לגבול מצרים? לפי דבריו, הם סיכמו על כך כבר בתחילת המסע.

פעם יצאתי לטיול באזור עין גדי עם אחי ואחותי, וקבוצת בדואים ניגשה לאחי והציעה לקנות את שתינו תמורת עשרה גמלים.

עשרה גמלים! תמורת שתי אחיות!

אני בהחלט מקווה שאחי מעריך עד היום איזה אחיות יקרות יש לו. למרבה המזל, הוא החליט לא למכור אותנו.

החוויה הזאת נתנה לי הצצה לסוג המשא ומתן שאברהם אולי ציפה לו באזור הזה לפני אלפי שנים. אם שרה מוצגת כאחותו, גברים שמעוניינים לשאת אותה לאישה יפנו אליו. הוא יוכל לנהל משא ומתן, למשוך זמן או לסרב. אבל אם היא מוצגת כאשתו, אברהם חושש שהם פשוט יהרגו אותו וייקחו אותה.

פתאום אפשר להבין את ההיגיון שמאחורי התוכנית. ייתכן שהיא נועדה להגן על שניהם.

אבל במצרים, אנשי פרעה לא מנהלים משא ומתן. הם פשוט לוקחים את שרה, וכל התוכנית קורסת.

אז למה לחזור עליה שוב בגרר?

כשאבימלך מתעמת איתו, אברהם מסביר:

כִּי אָמַרְתִּי רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי

הרמב"ן, בפירושו לבראשית כ', י"ב, אינו מקבל את ההסבר של אברהם כהצדקה. גם אם שרה באמת הייתה אחותו, האמת הטכנית הזאת לא הצדיקה את ההטעיה שגרמה לאחרים לחשוב שהיא פנויה.

אברהם מבין היטב את הסכנה שבחיים בין אנשים שאין בהם יראת אלוקים. הוא חושש ממה שהם עלולים לעשות כאשר שום דבר גדול יותר מהרצונות שלהם עצמם אינו מנחה את התנהגותם.

אבל מה קורה כשאברהם עצמו מפחד?

מי אחראי על העתיד?

הפחד של אברהם נאמר במפורש. לפני הכניסה למצרים הוא אומר לשרה:

וְהָרְגוּ אֹתִי וְאֹתָךְ יְחַיּוּ

אבל מה המשמעות של מותו עבור השליחות העצומה שהקב"ה הטיל עליו?

הקב"ה הבטיח לאברהם שיהפוך אותו לגוי גדול, יברך אותו ויגדל את שמו. אם אברהם ימות, מה יהיה על ההבטחה הזאת?

אנחנו לא יכולים לדעת אם אברהם חשב על הדברים במודע בצורה הזאת, אבל כדאי לשאול אם בעיניו, השמירה על חייו כבר הפכה לחלק בלתי נפרד מהאחריות לשמור על השליחות האלוקית.

עכשיו נחזור לציווי הראשון שאברהם מקבל:

לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָ

שמתם לב מה הקב"ה לא אומר לו?

לאן הוא הולך!

הקב"ה אומר לאברהם לעזוב את כל מה שמוכר לו, מבטיח לו עתיד יוצא דופן, ואפילו לא מגלה לו מה היעד.

איזה מין סידורי נסיעה אלה?!

יכול להיות שזה בדיוק השיעור הראשון של פרשת לך לך. הקב"ה נותן לאברהם מסע, אבל משאיר את היעד בידיים שלו.

התפקיד שלך, אברהם, הוא לצאת לדרך, לפעול באומץ, לקחת אחריות על האנשים שנוסעים איתך, וללכת ביראת אלוקים. לאן המסע הזה יוביל, ואיך ההבטחות שלי יתגשמו — זה כבר בידיים שלי.

התורה מלאה בתיאורי התנועה של אברהם: וַיֵּלֶךְ, וַיַּעֲבֹר, וַיִּסַּע, וַיֵּרֶד, וַיַּעַל. הוא הולך, עובר, נוסע, יורד ועולה. הוא כל הזמן בתנועה, מגיב למציאות ובוחר כיצד לפעול.

תכנון הוא דבר חיוני. הוא חלק מההשתדלות שלנו. אבל איפשהו בדרך אנחנו עלולים לבלבל בין האחריות שלנו על ההחלטות שאנחנו מקבלים לבין האחריות על התוצאה.

אנחנו משתכנעים שאם הקב"ה הפקיד בידינו משהו יקר כל כך, אנחנו חייבים להבטיח שהוא יצליח. השליחות חשובה מכדי להיכשל. העתיד יקר מכדי לקחת סיכון.

ופתאום, בלי שהתכוונו, אנחנו מנסים לקחת בעלות על היעד.

הפחד עלול להכשיל אותנו ולהוביל אותנו לטעויות קשות, דווקא בשם הרצון להגן על השליחות שהקב"ה נתן לנו.

כאן הביקורת של הרמב"ן מקבלת משמעות עמוקה במיוחד. הפחד של אברהם היה אמיתי, אבל הוא לא הצדיק את הסכנה שאליה הכניס את שרה.

ייתכן שהתוכנית שלו התחילה כהשתדלות אחראית, אבל כשהיא נכשלה, שרה הייתה זו ששילמה את המחיר.

דווקא האישה שדרכה עתידה הייתה ההבטחה האלוקית להתגשם.

כשהפחד הופך לבוס

אם נהיה כנים עם עצמנו, כנראה שכולנו נפלנו לא פעם למלכודת הפחד במסע ההורות שלנו.

תארו לעצמכם ילד בן חמש שנכנס להתקף זעם מפואר במיוחד כי הוא רוצה לנהוג במכונית. הוא צורח, בועט, דואג שכל השכנים ישמעו, ואתם כבר נואשים שזה ייגמר.

אז מה, תיתנו לו את המפתחות?!

ברור שלא! הוא בן חמש! הוא לא יודע לנהוג!

אנחנו יכולים לשרוד את התקף הזעם הזה. הילד לא יכול לשרוד את האחריות שאנחנו עלולים להניח בידיים שלו כשהוא ממש לא בשל לשאת אותה.

ובכל זאת, כמה פעמים אנחנו נכנעים לדרישות של הילדים שלנו פשוט כי אנחנו מפחדים מהתגובה שלהם? אנחנו מספרים לעצמנו שאנחנו שומרים על שלום בית, כשבעצם אנחנו רק רוצים שהאי־נוחות שלנו תיעלם.

ויש גם את הצד השני של המטבע. אנחנו מתים מפחד ממה שהשכנים יחשבו. מה הקהילה תגיד? איך ישפטו אותי? ופתאום אנחנו מהדקים את כל הברגים, דורשים שלמות ומגיבים בחומרה מוגזמת כלפי ילד שעדיין לומד איך להיות בן אדם.

יש הורה שמפחד מהילד, ויש הורה שמפחד מהקהילה. רובנו כבר הצלחנו לעשות את שניהם, לפעמים עוד לפני ארוחת הבוקר.

בשני המקרים, אנחנו כל כך עסוקים בניסיון להבטיח תוצאה מסוימת, עד שאנחנו מאבדים קשר עם המסע שהילד שלנו באמת עובר.

והילד משלם את המחיר.

יראת אלוקים מחזירה אותנו אל הילד שעומד מולנו עכשיו. לפעמים זה אומר להחזיק גבול גם מול התקף זעם מרשים במיוחד. לפעמים זה אומר לעמוד לצד הילד שלנו בזמן שהשכנים מרימים גבה. אנחנו עדיין מתכננים ומקבלים החלטות קשות, אבל אנחנו לא יכולים להבטיח את העתיד.

אברהם הבין היטב את הסכנה שבחיים בין אנשים שאין בהם יראת אלוקים. ובכל זאת, המסע שלו עצמו מגלה לנו עד כמה הפחד עלול לערפל את שיקול הדעת אפילו של אדם שמאמין בקב"ה בכל ליבו.

שנים אחרי מצרים, כששרה מרגישה מושפלת על ידי הגר, היא פונה לאברהם במילים חֲמָסִי עָלֶיךָ. רש"י מבין שחלק מהטענה שלה כלפיו הוא שלא הגן עליה כשהגר זלזלה בה. שוב, האיש שיודע לעמוד לצידם של זרים מתקשה להגן על אשתו שלו.

האם זה מה שעלול לקרות כשהפחד משתלט עלינו? האם אנחנו כל כך עסוקים במה שעלול לקרות מחר, עד שאנחנו כבר לא רואים במי אנחנו פוגעים היום?

בסוף מסעו של אברהם, הקב"ה מחזיר אותו אל יראת האלוקים — אותה תכונה שאברהם עצמו זיהה כחסרה בגרר.

המסע האחרון

סיפור העקדה מתחיל במילים שכבר שמענו:

וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה

לֶךְ לְךָ.

אותן מילים שפתחו את המסע של אברהם חוזרות במבחן האחרון שלו.

בפעם הראשונה הקב"ה ביקש ממנו לעזוב את כל מה שמוכר לו וללכת אל יעד שעדיין לא גילה לו. עכשיו הוא מבקש ממנו לקחת את הבן שדרכו אמור להתגשם כל העתיד המובטח, וללכת אל הר שהקב"ה יראה לו.

שוב אברהם יוצא למסע בלי לקבל את כל התשובות.

אבל הפעם, מה שמונח על הכף כמעט בלתי נתפס.

הקב"ה הבטיח שהברית תימשך דרך יצחק. אם יצחק ימות, מה יהיה על העם, על הצאצאים, על השליחות כולה?

אברהם השקיע את חייו בניסיון לשמור על העתיד שהקב"ה הבטיח לו. ועכשיו הוא עומד מול ציווי שנראה כאילו הוא מאיים על כל העתיד הזה.

ובכל זאת, אברהם קם והולך.

וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים

בהמשך, כשאברהם ויצחק הולכים יחד אל ההר, התורה חוזרת ואומרת:

וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו

אברהם עדיין הולך. עדיין מתקדם צעד אחר צעד, בלי לדעת איך הסיפור יסתיים.

בתחילת המסע שלו, אברהם פחד שמותו יביא לקיצה של ההבטחה האלוקית, והניסיון שלו למנוע את התוצאה הזאת העמיד את שרה בסכנה נוראה.

עכשיו הוא עומד מול עתיד שאין לו שום דרך להבטיח באמצעות התוכניות שלו. הוא מקיים את הציווי המפורש של הקב"ה ומפקיד בידיו את התגשמות ההבטחה.

ואז, ברגע המכריע, המלאך קורא אליו:

אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה

יְרֵא אֱלֹהִים.

הנה שוב אותן מילים.

בגרר, אברהם הסביר את התנהגותו בכך שאין יראת אלוקים במקום הזה. הוא פחד ממה שאנשים אחרים עלולים לעשות לו.

ועכשיו, בשיאו של המסע, דווקא הוא מוכרז כאדם ירא אלוקים.

הרמב"ן מסביר בבראשית כ"ב, י"ב:

מתחילה היתה יראתו בכח לא יצא לפועל במעשה הגדול הזה ועתה נודעה במעשה

יראת האלוקים של אברהם הייתה קיימת בו כל הזמן, אבל עד עכשיו היא הייתה בכוח. העקדה הביאה אותה לידי ביטוי במעשה, במלוא עוצמתה.

חשוב לזכור שהעקדה היא ציווי אלוקי מפורש וחד־פעמי, והקב"ה עצמו עוצר את הקרבת יצחק. אי אפשר להשתמש בסיפור הזה כהצדקה לסכן ילדים בשם שליחות דתית. הרי הציווי האחרון ברור לחלוטין: אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר.

הקב"ה שומר על יצחק, ואיתו על העתיד שאברהם לעולם לא היה יכול להבטיח בכוחות עצמו.

האיש שהתחיל את מסעו בלי לדעת מה היעד שלו הגיע למקום שבו הוא מסוגל לשחרר את האחריות על התוצאה.

הוא עדיין צריך ללכת, לבחור ולקחת אחריות על הצעדים שלו.

אבל העתיד שייך לקב"ה.

הוא תמיד היה שייך לו.

המסעות שאנחנו יוצאים אליהם בכל יום

רבים מאיתנו הלכו בעקבות אברהם ושרה, עזבו בית ועולם מוכר כדי לבנות חיים בארץ ישראל, בלי לדעת באמת מה מחכה לנו כאן. רבים מאיתנו שולחים את ילדינו אל עולם מלא חוסר ודאות, ורואים אותם יוצאים למסעות שאין לנו שום אפשרות לנווט במקומם. אחרים עדיין לא יצאו למסע הגדול של אברהם, אבל מתמודדים בכל יום עם הלא נודע בזוגיות, בהורות, בעבודה ובכל האתגרים שהחיים מזמנים לנו.

אנחנו מכירים את הפחד הזה. אנחנו יודעים כמה אנחנו רוצים להגן על האנשים שאנחנו אוהבים, כמה חשוב לנו שהכול יסתדר, וכמה בקלות הפחד הזה יכול להתחיל לנהל את ההחלטות שלנו. לפעמים, דווקא מתוך הרצון להגן על העתיד שלהם, אנחנו פוגעים באנשים שהולכים איתנו בדרך.

התפילה שלנו היא שנלמד, כמו אברהם בעקדה, להכיר בפחד האמיתי הזה ולהפוך אותו ליראת אלוקים. שנמצא את האומץ לעשות את הצעד הבא, לקחת אחריות על הבחירות שלנו, ולהתייחס לאנשים שהולכים איתנו ברוך ובכבוד שהם ראויים להם, מתוך אמונה שהיעד נמצא בידיו של הקב"ה.

יהי רצון שנזכה ללכת במסעות חיינו באומץ, בחמלה ובידיעה העמוקה שהצעדים הם שלנו, אבל היעד היה תמיד בידיים של הקב"ה.