מי באמת הבין מהי אמונה?
שלוש דרכים לקשר עם הקב״ה, כוחה של המשפחה והמתנה המיוחדת שבזיהוי נוכחותו בחיינו
פרשת ויצא
דבר התורה מוקדש לעילוי נשמת חיילינו הגיבורים שנפלו בהגנה על עם ישראל וארץ ישראל: אפרים בן ליאת ושמואל, יוסף מלאכי בן דינה ודוד, אליהו משה שלמה בן שרה ושמעון, יוסף חיים בן רחל ואליהו, נתנאל בן רויטל ואלעד, יקיר בן חיה ויהושע, רון בן שרה וקני, הראל בן יונת ושלמה, ותומר בן עדינה ואיציק. גבורתם ומסירות נפשם יהיו לעד חלק מסיפורו של עמנו.
לפעמים רק במבט לאחור אנחנו מבינים

אני נמצאת עכשיו בארצות הברית, מתגעגעת מאוד הביתה, אבל גם זוכה לבלות זמן יקר עם בני משפחה שאני כל כך אוהבת. אני אסירת תודה על ההזדמנות להיות יחד, ויש משהו בביקור אצל המשפחה, במיוחד כשגרים כל כך רחוק זה מזה, שגורם לי להעריך עוד יותר את הקשרים האלה.
הזמן שאני מבלה עם האחים והאחיות הצעירים שלי החזיר אותי לתקופה קשה במיוחד בחיינו. באותם ימים הרגשתי שאני חייבת להיות חזקה בשבילם, ודווקא מפני שהם היו זקוקים לי, הייתי נחושה להיות שם עבורם. אבל כשאני מסתכלת לאחור, אני מבינה משהו שלא הבנתי אז. חשבתי שאני זו שמחזיקה אותם, אבל במובנים רבים כל כך, הם היו אלה שהחזיקו אותי. העובדה שהם היו זקוקים לי, האהבה שלי אליהם והקשר בינינו הם שנתנו לי את הכוח להמשיך.
מעניין איך לפעמים רק כשאנחנו מסתכלים לאחור אנחנו מזהים מה בעצם החזיק אותנו לאורך הדרך.
אני חושבת שגם הקשר שלנו עם הקב״ה יכול להיות כזה. אנחנו מאמינים שהוא תמיד נמצא איתנו, שיש לו תוכנית, אבל הזכות לזהות ממש את טביעות האצבע שלו בתוך חיינו היא מתנה יוצאת דופן. לפעמים אנחנו מזהים אותן מיד, לפעמים רק אחרי שנים, ולפעמים אנחנו כלל לא זוכים לבהירות הזאת.

אז מה אנחנו עושים בינתיים? איך אנחנו שומרים על קשר עם הקב״ה לאורך כל העליות והמורדות של החיים, גם כשאנחנו מרגישים את נוכחותו וגם כשאנחנו לא?
אני חושבת שפרשת ויצא מציעה לנו תשובה מרתקת. דווקא כשהמשפחה היהודית הראשונה הולכת ונבנית, אנחנו פוגשים שלוש דמויות יוצאות דופן — יעקב, לאה ורחל — שכל אחת מהן מוצאת דרך אחרת לבנות ולטפח את הקשר שלה עם הקב״ה.
וזה מעלה שאלה מעניינת: מי מהם באמת הבין מהי אמונה?
שלושה אנשים, שלושה מסעות שונים לגמרי
במבט ראשון נראה שליעקב יש יתרון עצום, משום שהקב״ה מדבר אליו ישירות ומבטיח לשמור עליו, ללוות אותו לכל מקום שאליו ילך, ובסופו של דבר גם להשיב אותו הביתה. לאה ורחל אינן זוכות להבטחה ישירה כזאת בסיפורים שלפנינו, ובכל זאת הן מצליחות לבנות קשר עמוק ומשמעותי לא פחות עם הקב״ה.
יעקב מגיב למפגשים יוצאי הדופן שלו באמצעות נדרים, הקמת מצבות ויצירת מחויבויות. לאה, לעומתו, נראית כמי שפונה פנימה, מזהה את רגשותיה העמוקים ביותר ונותנת שוב ושוב ביטוי למה שהיא חווה. רחל פונה דווקא החוצה, יוזמת, מקבלת החלטות ומנסה להשפיע על נסיבות חייה.
אז איזו דרך היא הנכונה? האם אמונה פירושה להיאחז ברגעים של קרבת אלוקים, לבטא את הרגשות העמוקים שלנו באמצעות תפילה, או אולי לקום ולעשות מעשה?
ייתכן שהתורה מבקשת ללמד אותנו שזאת בכלל לא השאלה הנכונה. שלוש הדמויות האלה אינן מתחרות ביניהן על הדרך הטובה ביותר להאמין, אלא מראות לנו שלוש דרכים שונות לשמור על קשר עם הקב״ה בתוך כל המורכבות של החיים האנושיים.
ואיפה מתאים יותר ללמד אותנו את השיעור הזה מאשר בסיפורה של המשפחה שממנה כולנו באנו?
יעקב: לתת להשראה עוגן
יעקב יוצא לדרכו כשהוא בורח מהבית, בודד וחסר ודאות לגבי עתידו. הוא עוצר ללינת לילה, מניח אבן למראשותיו וחולם על סולם שמוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, ומלאכים עולים ויורדים בו. הקב״ה מבטיח ללוות אותו, לשמור עליו ולהשיב אותו הביתה.
כאשר יעקב מתעורר, הוא אומר:
״אָכֵן יֵשׁ ה׳ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי״ (בראשית כח, טז).
אני כל כך אוהבת את הפסוק הזה, משום שיעקב לא מתאר מצב שבו הקב״ה הופיע פתאום במקום שלא היה בו קודם. הוא מבין שהקב״ה היה שם כל הזמן, עוד לפני שהוא עצמו היה מודע לנוכחותו.
ההבנה הזאת מעניקה לו כוח אדיר. התורה מספרת לנו: ״וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו״, ורש״י מסביר שלאחר שקיבל את הבטחתו של הקב״ה, ״נשא לבו את רגליו״. אף שנסיבות חייו לא השתנו, הידיעה שהקב״ה מלווה אותו משנה את האופן שבו הוא ממשיך בדרכו.
אבל יעקב עושה עוד משהו שמרתק אותי. הוא לוקח את האבן, מקים אותה למצבה, יוצק עליה שמן ונודר נדר. כך הוא נותן לחוויה הרוחנית שלו ביטוי מוחשי, משהו שיוכל להישאר איתו גם אחרי שהרגע המיוחד יחלוף.
מעט לאחר מכן יעקב פוגש את רחל ליד הבאר, גולל לבדו את האבן הכבדה מעל פיה ומתאהב בה. הוא מתחייב לעבוד שבע שנים כדי לשאת אותה לאישה, והתורה מספרת שהשנים האלה היו בעיניו כימים אחדים מרוב אהבתו אליה.
בהמשך, בפרשת וישלח, יעקב נאבק במשך הלילה עם דמות מסתורית ומסרב לשחרר אותה לפני שיקבל ברכה. הוא יוצא מהמאבק עם שם חדש, ישראל, ועם צליעה שתלווה אותו גם לאחר מכן.
המפגשים האלה בהחלט אינם זהים, אבל יש חוט מעניין שמחבר ביניהם. התעוררות רוחנית הופכת למצבה ולנדר, אהבה הופכת לשנים של עבודה ומחויבות, ומאבק מותיר את יעקב עם ברכה, שם חדש ותזכורת גופנית לחוויה שעבר.
יעקב לוקח שוב ושוב חוויות עוצמתיות ונותן להן מקום קבוע ומתמשך בחייו.
אני חושבת שכולנו יכולים להזדהות עם זה. לכולנו היו רגעים של השראה, שבהם הרגשנו קרובים במיוחד לקב״ה, הבנו משהו בבהירות יוצאת דופן או התמלאנו רצון עז לעשות שינוי. אבל התחושות האלה לא נמשכות לנצח, ונראה שיעקב מבין כמה חשוב ליצור משהו שיוכל לשמר את הקשר גם אחרי שההתרגשות הראשונית תדעך.
תחשבו כמה מהחיים היהודיים שלנו בנויים סביב תזכורות מוחשיות ומחויבויות שחוזרות על עצמן. מזוזות, תפילין, ציצית, שבת ותפילות יומיומיות מעניקות לנו הזדמנויות לחזור אל הקשר שלנו עם הקב״ה גם בימים שבהם אנחנו לא מרגישים השראה מיוחדת.
מה שמעניין במיוחד הוא שהמפגש הישיר של יעקב עם הקב״ה אינו חוסך ממנו קשיים. לבן ירמה אותו, הוא יעבור שנים של עבודה מתישה, יתמודד עם משברים משפחתיים קשים, ובסופו של דבר אף יתאר את שנות חייו כ״מְעַט וְרָעִים״ (בראשית מז, ט).
הדרך של יעקב מלמדת אותנו שהבטחה אלוקית אינה מבטיחה חיים קלים, אבל רגעים של קרבת אלוקים יכולים להפוך למחויבויות מתמשכות שיסייעו לנו גם בתקופות הקשות.
לאה: להביא את מי שאנחנו באמת אל תוך הקשר
המסע הרוחני של לאה שונה מאוד, משום שבניגוד ליעקב, היא אינה מקבלת הבטחה ישירה מהקב״ה.
על פי הגמרא בבבא בתרא (קכג ע״א), לאה גדלה מתוך חשש שהיא עתידה להינשא לעשו. היא שומעת על אופיו, נחרדת מן האפשרות הזאת ובוכה ומתפללת. חז״ל קושרים את עיניה הרכות לדמעות הללו.
מה שמרתק אותי אצל לאה הוא הנכונות שלה להתבונן פנימה, לזהות ממה היא מפחדת ולמה היא משתוקקת, ולהביא את הרגשות האלה אל תוך הקשר שלה עם הקב״ה.
כאשר היא נישאת ליעקב, מציאות חייה נותרת מורכבת. יעקב אוהב את רחל, ולאה חיה עם הכאב של מי שאינה האישה האהובה.
התורה מספרת לנו:
״וַיַּרְא ה׳ כִּי שְׂנוּאָה לֵאָה״ (בראשית כט, לא).
אבל בניגוד ליעקב, לאה אינה שומעת ישירות מהקב״ה שהוא רואה את סבלה. במקום זאת, אנחנו שומעים את קולה שלה כאשר היא מעניקה שמות לילדיה, ומבטאת שוב ושוב את חוויותיה דרך האופן שבו היא מבינה את מעורבותו של הקב״ה בחייה.
כאשר ראובן נולד, היא אומרת: ״כִּי רָאָה ה׳ בְּעָנְיִי״. עם לידת שמעון היא אומרת: ״כִּי שָׁמַע ה׳ כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי״. כאשר לוי נולד, היא מקווה שכעת בעלה ייקשר אליה, ועם לידת יהודה היא מכריזה: ״הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה׳״.
מה שמרגש אותי במיוחד הוא שההודיה של לאה אינה מוחקת את הכמיהה שלה. בהמשך, כאשר זבולון נולד, היא שוב מביעה תקווה שיעקב יכבד אותה, ואני לא חושבת שזה הופך את ההודיה הקודמת שלה לפחות אמיתית.
אנחנו יכולים להיות אסירי תודה על הילדים שלנו, ובו בזמן להיות מותשים מההורות. אנחנו יכולים לאהוב את המשפחה שלנו ועדיין להרגיש בודדים, בדיוק כפי שאנחנו יכולים לזהות ברכות עצומות בחיינו ובכל זאת להמשיך לכאוב על משהו שלא הסתדר כפי שקיווינו.
לאה אינה מעמידה פנים שרגש אחד מבטל רגש אחר. היא נשארת מחוברת למה שהיא באמת חווה ונותנת לחוויות האלה מילים, בין אם בתפילה, בהודיה, בכמיהה או בביטוי כן של אכזבה.
היא גם ממש לא פסיבית. היא מתעמתת עם רחל, מנהלת משא ומתן ומקבלת החלטות שמשפיעות על משפחתה. אבל מה שבולט אצלה במיוחד הוא הנכונות להבין את עולמה הפנימי ולהביא את האמת הזאת אל תוך מערכות היחסים שלה, כולל הקשר שלה עם הקב״ה.
לאה מלמדת אותנו שאנחנו לא צריכים להרגיש נפלא כדי להיות קרובים לקב״ה; אנחנו יכולים להביא אל תוך הקשר את מי שאנחנו באמת.
אנחנו יכולים לשתף את הקב״ה בהודיה שלנו לצד הכאב, הבלבול, האכזבות והפחדים, בלי שנצטרך להבין הכול לפני שאנחנו מתחילים לדבר איתו. האמונה יוצאת הדופן של לאה מתבטאת בנכונות שלה להמשיך את השיחה הזאת, גם בלי ההבטחה הישירה שיעקב זכה לקבל.
רחל: אמונה שמתבטאת בעשייה
המסע של רחל מציע לנו דרך נוספת. אף שיעקב אוהב אותה מאוד, היא מתמודדת עם כאב עצום סביב העקרות שלה, וכמו לאה, גם היא אינה מקבלת הבטחה אלוקית ישירה שהכול יסתדר.
מה שבולט אצל רחל הוא הנחישות שלה לפעול.
על פי המדרש, רחל מוסרת ללאה את הסימנים שקבעה עם יעקב, וכך חוסכת מאחותה השפלה נוראה בליל חתונתה. זהו מעשה יוצא דופן של נדיבות, במיוחד כשחושבים על מה שרחל עצמה עלולה להפסיד בעקבותיו.
בהמשך, כאשר היא מתמודדת עם העקרות שלה, היא פונה אל יעקב בדרישה נואשת, מציעה את בלהה כדרך לבנות משפחה ומנהלת משא ומתן עם לאה על הדודאים. כאשר המשפחה מתכוננת לעזוב את בית לבן, היא לוקחת את התרפים של אביה, מעשה שהפרשנים נחלקו לגבי מניעיו.
רחל מתמודדת באופן פעיל עם נסיבות חייה, מחפשת אפשרויות ומקבלת החלטות במקום פשוט להמתין ולראות מה יקרה. אין פירוש הדבר שכל החלטה שלה בהכרח נכונה, או שהיא אינה מתפללת, חווה רגשות עזים או מזהה את מעורבותו של הקב״ה בחייה.
אבל בעוד שלאורך הסיפור לאה פונה שוב ושוב פנימה ונותנת מילים לחוויותיה, רחל נראית כמי שנוטה במיוחד להסתכל על העולם שסביבה ולשאול: מה אני יכולה לעשות?
וכאן הסיפור שלה מלמד אותנו משהו חשוב: אנחנו יכולים לפעול ולעשות דברים משמעותיים, גם כשאין לנו שליטה על התוצאה.
רחל יכולה לקבל החלטות, לחפש פתרונות ולפעול באומץ ובנחישות, אבל היא אינה יכולה לגרום לעצמה להרות.
בסופו של דבר התורה מספרת לנו:
״וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ״ (בראשית ל, כב).
המילה ״ויזכור״ משמעותית במיוחד. הקב״ה הרי לא שכח את רחל; התורה משתמשת בלשון זכירה כדי לתאר רגע של התערבות אלוקית. רש״י קושר את הזכירה הזאת למעשה החסד הקודם של רחל, כאשר מסרה ללאה את הסימנים, ומלמד אותנו שמעשה של נדיבות שנעשה שנים קודם לכן לא נשכח.
כמובן, הסיפור של רחל אינו מבטיח לנו שאם רק נפעל מספיק, נתפלל מספיק או נעשה מספיק מעשים טובים, הקב״ה ייתן לנו בדיוק את מה שאנחנו רוצים. החיים אינם פועלים כך, ואמונה אינה מעניקה לנו שליטה על החלטותיו של הקב״ה.
מה שרחל כן מלמדת אותנו הוא שאנחנו שותפים פעילים בחיינו. אנחנו יכולים לקבל החלטות, לעזור לאחרים, לבנות קשרים ולפעול בצורה משמעותית גם כשאין לנו מושג איך הדברים יתפתחו.
הדרך של רחל מזכירה לנו שעשייה מתוך כוונה ומשמעות יכולה להיות בעצמה ביטוי של אמונה, לא מפני שאנחנו יודעים מה הקב״ה עומד לעשות, אלא מפני שאנחנו בוחרים לקחת חלק פעיל בעולם שהוא נתן לנו.
שלוש דרכים, קשר אחד
אני לא רוצה להפוך את שלוש הדמויות יוצאות הדופן האלה לשלושה טיפוסי אישיות, משום שיעקב אינו היחיד שיוצר מחויבויות, לאה אינה היחידה שמתפללת, ורחל אינה היחידה שפועלת.
שלושתם משתמשים בכל שלוש הדרכים. יעקב עובד, נאבק, מתפלל ומקבל החלטות; לאה יוזמת ומשפיעה באופן פעיל על נסיבות חייה; ורחל מבטאת את רגשותיה, מדברת על הקב״ה ומתפללת.
אלו דרכים שונות, לא קטגוריות נפרדות, וכל אחת מהן זמינה לכל אחד ואחת מאיתנו.
לפעמים אנחנו זקוקים ליכולת של יעקב לקחת רגע של בהירות ולהפוך אותו למחויבות. בפעמים אחרות אנחנו זקוקים לנכונות של לאה להתבונן פנימה ולבטא בכנות את מה שאנחנו חווים, או לנחישות של רחל לקום ולעשות מעשה גם כשאנחנו לא יודעים אם הוא יצליח. יכול להיות שנזדקק לכל שלוש הדרכים עוד לפני ארוחת הצהריים!
מה שמרשים אותי במיוחד הוא שלאֵה ורחל בונות קשרים עמוקים כל כך עם הקב״ה בלי לקבל את ההבטחה הישירה שיעקב מקבל. הן צריכות לטפח את הקשר הזה מתוך החיים שהן חיות, והקשר שלהן עם הקב״ה אינו פחות משמעותי בשל כך.
אולי זה היופי בשלוש הדרכים האלה: כל אחת מציעה דרך אחרת להתקרב לאותו הקב״ה, ואף אחת מהן אינה חשובה יותר מהאחרות.
לזהות את טביעות האצבע של הקב״ה
יש עוד קשר יפהפה שעובר כחוט השני בין שלושת הסיפורים.
ליעקב הקב״ה אומר: ״וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ״ (כח, טו).
על לאה התורה מספרת: ״וַיַּרְא ה׳״ (כט, לא).
ועל רחל נאמר: ״וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים״ (ל, כב).
הקב״ה מלווה את יעקב, רואה את סבלה של לאה וזוכר את רחל, אבל יש הבדל חשוב בין מה שהתורה מגלה לנו לבין מה שהאנשים שחיים בתוך הסיפורים האלה יודעים בעצמם.
יעקב מקבל הבטחה ישירה, בעוד שלאֵה ורחל אינן זוכות לכך, וגם יעקב, למרות ההבטחה שקיבל, ממשיך לחוות שנים של חוסר ודאות וקשיים.
כקוראים, יש לנו זכות מיוחדת לראות את התמונה הרחבה ולזהות את מעורבותו של הקב״ה לאורך שנים ודורות. אבל כשאנחנו חיים את הסיפור של עצמנו, בדרך כלל אין לנו את נקודת המבט הזאת, משום שאנחנו מסוגלים לראות רק את הפרק שבו אנחנו נמצאים כרגע.
לפעמים, כעבור שנים, אנחנו מסתכלים לאחור ומבינים שמערכת יחסים שחשבנו שאנחנו אלה שמחזיקים אותה הייתה למעשה גם זו שהחזיקה אותנו, או שאחריות שהרגשנו שמכבידה עלינו הייתה גם זו שנתנה לנו תחושת משמעות ומטרה.
ולפעמים אנחנו זוכים לזהות בתוך התגליות האלה את טביעות האצבע של הקב״ה.
אבל אנחנו יכולים גם להאמין בכל ליבנו שלקב״ה יש תוכנית, בלי להבין אי פעם מדוע חוויה מסוימת התרחשה כפי שהתרחשה. אמונה אינה דורשת מאיתנו להעמיד פנים שהסבל אינו כואב, או שכל חוויה קשה תקבל בסופו של דבר הסבר שיניח את דעתנו.
היא מזמינה אותנו להמשיך לבנות את הקשר גם כשאיננו מסוגלים לראות את התמונה כולה, ויעקב, לאה ורחל מציעים לנו כל אחד דרך לעשות זאת.
המשפחה שממנה באנו
כשאני יושבת כאן בארצות הברית, אסירת תודה על כל רגע עם המשפחה שלי ובו בזמן מתגעגעת למשפחתי ולבית שלי בישראל, אני חוזרת שוב ושוב למשמעות יוצאת הדופן של הפרשה הזאת.
אנחנו עדים להיווצרותה של המשפחה היהודית הראשונה, משפחה שיש בה אהבה, קנאה, כאב לב, אכזבות, נדיבות, אומץ ומערכות יחסים מורכבות. ואיכשהו, דווקא מתוך כל החוויות האנושיות האלה, הולכים ונבנים היסודות של עם ישראל.
יש בזה משהו שמעניק לי נחמה גדולה, משום שאבותינו ואימותינו לא הורישו לנו מודל של אמונה שמתאים רק לתקופות שבהן הכול הולך טוב. הם הראו לנו כיצד אפשר לשמור על קשר עם הקב״ה בתוך כל קשת החוויות האנושיות.
יעקב מלמד אותנו לעגן רגעים של קרבת אלוקים במחויבויות שמחזיקות מעמד לאורך זמן. לאה מלמדת אותנו להתבונן פנימה, לזהות את מה שאנחנו חווים ולהביא את מי שאנחנו באמת אל תוך השיחה עם הקב״ה. רחל מלמדת אותנו לפעול, לקבל החלטות ולהיות שותפים פעילים בחיים גם כשאין לנו שליטה על התוצאה.
ואולי זה חלק ממה שהופך את המשפחה למתנה יוצאת דופן כל כך. אנחנו לא יורשים רק סיפורים, מסורות וזיכרונות, אלא גם דרכים לחיות, לאהוב ולמצוא כוח.
הביקור הזה מזכיר לי עד כמה אני אסירת תודה על המשפחה שממנה באתי ועל הקשרים שעיצבו אותי, כולל אלה שלא הבנתי עד הסוף את משמעותם בזמן שחייתי אותם.
אולי בגלל זה המילים של יעקב מדברות אליי בעוצמה מיוחדת דווקא השבוע:
״אָכֵן יֵשׁ ה׳ בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי״.
הקב״ה היה שם עוד לפני שיעקב זיהה את נוכחותו, והמתנה יוצאת הדופן הייתה עצם היכולת לראות זאת.
לא תמיד נזכה למתנה הזאת של בהירות, אבל ירשנו שלוש דרכים נפלאות להמשיך ולחפש את קרבתו של הקב״ה: אנחנו יכולים ליצור מחויבות כמו יעקב, לדבר ולשתף כמו לאה, ולפעול כמו רחל, ולבחור בכל פעם את הדרך שאנחנו זקוקים לה בהתאם לנסיבות חיינו.
ואולי הירושה הגדולה ביותר שקיבלנו מהמשפחה היהודית הראשונה היא ההבנה שאמונה אינה היכולת להרגיש את נוכחותו של הקב״ה בכל רגע, אלא היכולת לבנות איתו קשר שילווה אותנו לאורך חיים שלמים.
.webp)


Comments