מה הענקים עשו שם?

מדוע כל נחלה עוברת דרך מכשול שנראה בלתי אפשרי?

מוקדש לזכרם של החיילים הגיבורים שנפלו בהגנה על עם ישראל ועל ארץ ישראל, והותירו לנו את האחריות להוקיר את הנחלה שעליה מסרו את נפשם. מאמר זה מוקדש לעילוי נשמתם של אפרים בן ליאת ושמואל, יוסף מלאכי בן דינה ודוד, אליהו משה שלמה בן שרה ושמעון, יוסף חיים בן רחל ואליהו, נתנאל בן רויטל ואלעד, ורן בן שרה וקני. יהי זכרם ברוך.

המסר של משה

ספר דברים נפתח ברגע מן המרגשים ביותר בתורה. משה רבנו עומד מול העם, רגע לפני הכניסה לארץ,

ויודע שהוא עצמו לא יזכה להיכנס איתם. זו ההזדמנות האחרונה שלו לדבר אל בני ישראל. כל מילה נשקלת בקפידה, וכל סיפור שהוא בוחר לספר מחדש נושא בתוכו מסר שהוא מבקש להעניק לא רק לדור שעומד מולו, אלא לכל הדורות שייכנסו לארץ אחריהם.

כשהתחלתי ללמוד את פרשת דברים, שאלה אחת חזרה ועלתה שוב ושוב.

מדוע משה מקדיש זמן רב כל כך לתאר את כיבושי העמים האחרים?

עוד לפני שהוא מדבר על נחלתם של בני ישראל, הוא מספר על עשו שירש את הר שעיר, על מואב שירשו את ארצם ועל בני עמון שירשו את נחלתם. ועוד יותר מפתיע – בכל אחד מן הסיפורים הללו התורה טורחת לספר מי ישב בארץ לפניהם.

על מואב נאמר:

"הָאֵמִים לְפָנִים יָשְׁבוּ בָהּ עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים."

ועל בני עמון חוזרת התורה שוב:

"עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כָּעֲנָקִים."

ועל עשו נאמר:

"וּבְנֵי עֵשָׂו יִירָשׁוּם וַיַּשְׁמִידוּם מִפְּנֵיהֶם וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם."

מדוע משה עוצר את נאום הפרידה שלו כדי ללמד אותנו את ההיסטוריה של העמים הללו? מדוע חשוב לו כל כך שנדע שהם ירשו את ארצותיהם דווקא לאחר שהתמודדו עם עמים עצומים וחזקים?

כאן פותח לנו הספורנו פתח להבנת דבריו של משה.

הנחלה כבר ניתנה

על כיבוש ארץ מואב כותב הספורנו:

"מפני שלא היו בני לוט יורשי אברהם בדין כלל הודיע שגם להם נתן ה׳ את הארץ כמו לבני עשו, והעד על זה כי שניהם כבשו את הארץ שלא כמנהג העולם."

הספורנו מסביר שבני לוט לא היו אמורים לרשת את הארץ מצד הדין. העובדה שהם הצליחו לכבוש עמים שהיו חזקים מהם לאין שיעור מלמדת שהקב"ה הוא שנתן להם את נחלתם. עצם הניצחון שלהם התרחש "שלא כמנהג העולם".

כך גם אצל בני עמון. גם הם לא היו מסוגלים לנצח בכוחות עצמם עמים גדולים כל כך. אם זכו לרשת את הארץ, הרי שזה מפני שהקב"ה הוא שאפשר להם לעשות זאת.

ופתאום מתגלה דפוס ברור.

משה מלמד אותנו כיצד נראית ירושה אמיתית.

הקב"ה נותן את הר שעיר לעשו.

הקב"ה נותן את ארץ מואב לבני לוט.

הקב"ה נותן את ארץ עמון לבני לוט.

ובכל זאת, כל אחד מן העמים הללו עדיין נדרש להיכנס אל הארץ, להילחם עליה ולהתמודד עם מכשולים שאינם ניתנים לניצחון בדרך הטבע.

הניצחון אינו יוצר את הנחלה.

הוא מגלה את מה שכבר היה קיים מלכתחילה.

הנחלה הייתה מתנתו של הקב"ה עוד לפני שהעם זכה להיכנס אליה.

העולם שייך לקב"ה

מדוע בכלל חשוב לנו לשמוע על נחלתם של העמים האחרים? האם משה לא היה יכול ללמד אותנו על תפקידו של הקב"ה בירושת הארץ דרך סיפור כניסתם של בני ישראל בלבד? לשם מה הוא מקדים ומספר לנו על עשו, על מואב ועל בני עמון?

כאן מתגלה יסוד נוסף.

הקב"ה מצווה את בני ישראל שלא להילחם בעשו, שלא להילחם במואב ושלא להילחם בבני עמון.

ובכל פעם חוזר אותו נימוק:

"כִּי... נָתַתִּי... יְרֻשָּׁה."

רש"י מעיר הערה מופלאה. אף על פי שארצות אלו היו מיושבות בעבר על ידי הרפאים, הנזכרים גם בברית בין הבתרים, משה מבהיר שאין לבני ישראל כל רשות לכבוש אותן. מדוע? משום שהקב"ה כבר נתן אותן לעשו ולבני לוט. הגבולות אינם נקבעים על פי כוח צבאי או נסיבות היסטוריות, אלא על פי רצונו של הקב"ה.

בתחילתו של ספר דברים מצטיירת תמונה רחבה הרבה יותר מן הסיפור הלאומי של עם ישראל.

העולם כולו שייך לקב"ה.

הוא זה שמעניק לכל אומה את מקומה.

הוא זה שקובע את גבולותיה.

חלק מן הבשלות הרוחנית של עם ישראל הוא ללמוד לכבד את הגבולות הללו. עוד לפני שאנו לומדים מה שייך לנו, משה מלמד אותנו להכיר בכך שיש דברים השייכים לאחרים, משום שכך קבע הקב"ה.

ורק לאחר שהוא מניח את היסוד הזה, הוא פונה לעסוק בנחלתו של עם ישראל.

אז למה דווקא ענקים?

ועדיין נותרת שאלה אחת.

אם מטרתו של משה היא ללמד אותנו שהקב"ה הוא שנותן לכל אומה את נחלתה, מדוע הוא שב ומתאר את יושבי הארץ הקודמים כענקים? לכאורה די היה לומר שהארץ החליפה ידיים.

אבל התורה מתעקשת להדגיש פרט אחד.

הם היו עם גדול ורב ורם.

פעם אחר פעם משה מתאר עמים שלא היה כל סיכוי טבעי לגבור עליהם.

וזו בדיוק הנקודה שעליה עומד הספורנו.

כאשר עם מצליח להתגבר על מכשול הגדול ממנו, הניצחון כבר אינו יכול להיות מוסבר בכוחו בלבד.

הענקים הופכים לחלק מן המסר.

עצם קיומם מונע מן האדם לומר:

"כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה."

ככל שהמכשול גדול יותר, כך מתברר יותר שהנחלה אינה תוצאה של כוחו של האדם.

היא מתנה שהקב"ה כבר העניק.

והכיבוש הוא הדרך שבה אותה מתנה מתגלה במציאות.

לקבל את מה שכבר ניתן

נדמה לי שזהו המסר שמשה מבקש להנחיל לבני ישראל רגע לפני שהם חוצים את הירדן.

ארץ ישראל כבר ניתנה להם.

כעת מוטל עליהם לרשת אותה.

כדי לעשות זאת הם יצטרכו לחצות את הירדן, להילחם מלחמות קשות ולהתמודד עם מכשולים הנראים גדולים מהם בהרבה. המאבק אינו יוצר את הנחלה. המאבק הוא הדרך שבה נכנסים אל המתנה שכבר הוכנה עבורם.

התבנית הזו אינה שייכת רק לכיבוש הארץ.

הקב"ה מעניק לכל אחד מאתנו נחלה. הוא מייעד לכל אדם שליחות, הזדמנויות ומתנות הייחודיות לו. כמו בני ישראל העומדים על שפת הירדן, גם אנחנו מוזמנים לצעוד אל מה שכבר הוכן עבורנו. המכשולים שאנו פוגשים בדרך אינם הוכחה לכך שהנחלה אינה שלנו; הם חלק מתהליך הירושה שלה.

משה פותח את ספר דברים בתזכורת שהעולם כולו שייך לקב"ה, שהוא הקובע את נחלתה של כל אומה, ושהוא גם זה המעניק לנו את נחלתנו. הענקים העומדים בינינו לבין אותה נחלה אינם המציאות הסופית. הנחלה קדמה להם. המתנה קדמה להם. תפקידנו הוא להמשיך לצעוד באמונה ובאומץ עד שהמתנה שכבר ניתנה לנו תתגלה במלואה.