לראות את הבלתי נראה

כוח העל המסתתר לעיני כול

פרשת ואתחנן

מוקדש באהבה ובהכרת תודה לזכרם של אפרים בן ליאת ושמואל הי"ד, יוסף מלאכי בן דינה ודוד הי"ד, אליהו משה שלמה בן שרה ושמעון הי"ד, יוסף חיים בן רחל ואליהו הי"ד, נתנאל בן רויטל ואלעד הי"ד, יקיר בן חיה ויהושע הי"ד, ורון בן שרה וקני הי"ד. יהי זכרם ברוך, ותהא גבורתם חקוקה בליבנו לעד.

לראות מבעד לאבק

אמש, בליל תשעה באב, הצטרפתי יחד עם משפחתי למאות אנשים שהתכנסו בהרודיון – ארמון־המבצר שבנה

הורדוס, הצופה אל הרי יהודה – כדי לשמוע את קריאת מגילת איכה.

הערב היה חם, ורוח חזקה נשבה על ראש ההר והעלתה ענני אבק. לרגעים היה קשה לראות מבעד לערפל האבק, אך ככל שעיניי התרגלו, הלכה ונחשפה לפניי תמונה אחרת.

משפחות מילאו את שרידי המבצר העתיק. תינוקות נחו בזרועות אימותיהם. אבות ישבו מוקפים בילדיהם. קבוצות של בני נוער התאספו יחד. חיילים עמדו בדממה בין הקהל. כמעט כולם היו יחפים או נעלו נעלי בד פשוטות – כמנהג האבלות של תשעה באב.

ואז החלה הקריאה.

בעל הקורא החזיק על ברכיו את בנו הקטן, ילד כבן חמש. במשך כל הקריאה נשען הילד על אביו, כרך את זרועותיו סביבו והניח את ראשו על חזהו. בעוד האב קורא את דברי החורבן והגלות של ירמיהו, ליטפה ידו בעדינות את לחיו של בנו. מסביבנו התנועעו האנשים לקול הניגון העתיק של איכה. היו דמעות – אבל היו גם חיים.

כשהבטתי סביבי, הבנתי שאני צופה בשתי תמונות שונות לחלוטין – באותו הזמן.

האחת הייתה עם המתאבל על חורבן בית המקדש.

השנייה הייתה עם ששב הביתה.

אותו הר, שהיה עד בעברו לחורבן, היה מלא כעת במשפחות יהודיות, בילדים, בחיילים ובתקווה. מילות הגלות הדהדו מעל נוף השב ומתמלא חיים.

איזו מן התמונות האלה באמת ראיתי?

התשובה תלויה פחות במה שהעיניים מסוגלות לראות, ויותר בשאלה האם למדנו כיצד לראות.

נדמה לי שזו אחת השאלות המרכזיות של פרשת ואתחנן.

חזונו האחרון של משה

פרשת ואתחנן רצופה בלשון של ראייה.

משה מתחנן להיכנס אל הארץ. בקשתו נדחית, והוא יודע שלא יזכה לחצות את הירדן. ובכל זאת, הקב"ה מעניק לו מתנה אחרונה.

עֲלֵה רֹאשׁ הַפִּסְגָּה וְשָׂא עֵינֶיךָ יָמָּה וְצָפֹנָה וְתֵימָנָה וּמִזְרָחָה וּרְאֵה בְעֵינֶיךָ...

מדוע חשוב כל כך שמשה יראה את הארץ, אם ממילא לא יזכה להיכנס אליה?

ככל שממשיכים לקרוא בפרשה, השאלה רק מתעצמת.

רַק הִשָּׁמֶר לְךָ... פֶּן־תִּשְׁכַּח אֶת־הַדְּבָרִים אֲשֶׁר־רָאוּ עֵינֶיךָ

אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת

שוב ושוב חוזר משה אל הראייה.

מדוע?

מפני שהכניסה לארץ אינה מתחילה בצעד הראשון מעבר לירדן. היא מתחילה בדרך שבה לומדים לראות את הארץ.

מתברר שהראייה איננה רק תוצאה של הכניסה לארץ; היא תנאי לכניסה אליה.

עיניו של רועה

לא במקרה רבים ממנהיגיה הגדולים של התורה החלו את דרכם כרועי צאן.

אברהם.

יצחק.

יעקב.

משה.

דוד.

הרעייה מחנכת את האדם להתבוננות. רועה מבלה שעות ארוכות עם עדרו, לומד להבחין בשינויים קטנים אך משמעותיים – כבשה שסטתה מן העדר, בעל חיים שמתחיל לצלוע, שינוי במזג האוויר או סימני סכנה באופק. אלו חיים המפתחים סבלנות, קשב ויכולת להבחין במה שאחרים אינם רואים.

אין אלו רק כישורים מעשיים; זוהי גם ההכשרה העמוקה ביותר למנהיגות. לפני שאדם יכול להוביל אנשים, עליו ללמוד לראות אותם.

כאשר משה נתקל בסנה הבוער, הוא אינו מתעלם ממנו ואינו ממשיך בדרכו. שנים של התבוננות רגועה ומדויקת לימדו אותו לעצור, להביט פעם נוספת, ולהבין שלעיתים דווקא הדבר שנראה שגרתי מסתיר בתוכו מציאות עמוקה הרבה יותר.

רק מי שלמד לראות כך מסוגל גם לשמוע את קולו של ה'.

לראות בלי להניח מראש

משה מבחין בסנה הבוער שאיננו אוכל.

רבים מן הקוראים מתמקדים בנס עצמו, אך התורה מבקשת שנשים לב דווקא לתגובתו של משה.

אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת־הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה

משה אינו ממהר להסביר את מה שהוא רואה. הוא עוצר, משנה את נקודת המבט שלו ומתקרב מתוך סקרנות, משום שהוא מבין שייתכן שיש כאן יותר מכפי שנראה במבט ראשון.

ורק אז ה' פונה אליו.

גם הציווי הראשון שהוא שומע מפתיע.

שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת־קֹדֶשׁ הוּא

לפני כל דבר אחר, משה מתבקש לעצור ולהכיר במקום שבו הוא עומד. עוד לפני שהוא מנסה להבין את משמעות המראה, הוא נדרש להבין שהקרקע שמתחת לרגליו קדושה.

השיעור הראשון בראייה אינו מתחיל בפרשנות אלא בהתבוננות. הוא דורש ענווה, סקרנות, ונכונות להשהות את השיפוט, כדי לאפשר למציאות לחשוף את עומקה.

לראות בלי להבין

התורה שבה ומזהירה אותנו מפני אחת הטעויות האנושיות הנפוצות ביותר: הנטייה להסיק מסקנות מהר מדי. אנחנו רואים משהו, משוכנעים שהבנו אותו, וממשיכים הלאה – מבלי לעצור, לבחון מחדש או להעמיק.

כך היה אצל חוה. היא ראתה שהפרי טוב למאכל, תאווה לעיניים ונחמד להשכיל. כל אחת מן ההבחנות הללו הייתה נכונה במידה מסוימת, אך היא לא עצרה לשקול אותן מול הציווי האלוקי. הראייה שלה הייתה חלקית, ומתוך אותה ראייה חלקית באה פעולה שלא ראתה את התמונה כולה.

כך היה גם אצל המרגלים. הם ראו ארץ טובה, פירות משובחים וערים בצורות. הדיווח שלהם לא היה שקרי, אך הפרשנות שלהם נבעה מפחד. הם לא הצליחו להחזיק יחד את גודל האתגר ואת גודל ההבטחה, ולכן הגיעו למסקנה שהארץ אינה בת השגה.

וכך היה גם בבעל פעור. העם ראה את הפיתוי, את התרבות שסביבו ואת המשיכה המיידית שבה, אך לא עצר לחשוב לאן הדרך הזו מובילה. הרושם הראשוני השתלט על שיקול הדעת.

פעם אחר פעם מלמדת התורה שהטרגדיה אינה מתחילה במה שאדם רואה, אלא במה שהוא בטוח שכבר הבין. הבעיה איננה בראייה עצמה, אלא במחשבה שהמבט הראשון כבר מגלה את כל האמת.

לכן התורה מלמדת אותנו שראייה איננה רגע, אלא תהליך. היא דורשת מאיתנו להתעכב, לשאול שאלות, לשוב ולהתבונן, ולאפשר לענווה ולזמן לחדד את ההבנה שלנו. רק כך הראייה מתבגרת והופכת לחכמה.

לראות את הבלתי נראה

במעמד הר סיני מלמדת התורה על סוג אחר לגמרי של ראייה.

וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל

דווקא ההתגלות הגדולה ביותר בהיסטוריה מתוארת באמצעות מה שלא נראה. אין תמונה, אין דמות ואין מראה. את נוכחותו של הקב"ה אי אפשר לצמצם למה שהעין קולטת, ואת הקדושה אי אפשר ללכוד באמצעות החושים בלבד.

בהמשך חוזרת התורה אל אותו רעיון.

רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם...

אבל מה בעצם אנחנו מתבקשים לראות?

ברכה.

חיים.

הבטחה.

עתיד.

אף אחד מאלה אינו נראה לעין. את כולם אפשר לראות רק בעיני השכל, הלב והנשמה.

זו הייתה הראייה של רבי עקיבא. כאשר חבריו ראו שועלים יוצאים מבין חורבות בית המקדש, הם ראו רק חורבן. רבי עקיבא ראה גם את הגאולה. הוא הבין שאם נבואות החורבן מתקיימות לנגד עיניו, הרי שגם נבואות הנחמה עתידות להתקיים.

זוהי הראייה שהתורה מבקשת לטפח בנו – היכולת לראות לא רק את מה שנמצא מול העיניים, אלא גם את המשמעות, את הכיוון ואת התקווה הטמונים בתוכו.

הפסגה של הראייה

חייו של משה נחתמים כפי שהחלו – בראייה.

מפסגת ההר הוא משקיף אל הארץ שאליה לא יזכה להיכנס.

חז"ל (ספרי דברים שנ"ז; מדרש תנחומא, ואתחנן ו') מלמדים שראייתו האחרונה של משה הוארה באור הגנוז – אותו אור קדום שנברא בראשית הבריאה ונגנז לצדיקים.

בין אם נבין את הדברים כפשוטם ובין אם נראה בהם משל, המסר נותר זהה.

משה אינו רואה רק הרים, עמקים ונחלים. הוא רואה את ההבטחה, את הברית, את הדורות שעתידים לצמוח בארץ הזאת ואת תהליך הגאולה כולו. אור הגנוז אינו משנה את הנוף; הוא מגלה את משמעותו. הוא מאפשר לראות את המציאות כפי שהיא בעיני הקב"ה – לא כרגע בודד בזמן, אלא כחלק מסיפור שלם המתפרש על פני דורות.

המרגלים ומשה הביטו באותה ארץ, באותן עיניים ממש. ההבדל לא היה במה שראו, אלא באופן שבו ראו. אותם הרים, אותם ענקים ואותן ערים הולידו אצלם מסקנות הפוכות, משום שכל אחד מהם התבונן במציאות דרך עדשה אחרת.

ללמוד לראות גאולה

כשישבתי אמש בהרודיון והקשבתי לקריאת מגילת איכה, הבנתי שגם אני ניצבתי מול שתי מציאויות בעת ובעונה אחת.

ראיתי אבל.

ראיתי יהודים יושבים יחפים על הארץ וקוראים את מגילת החורבן.

ובאותה שעה ממש ראיתי אבות מחבקים את ילדיהם, אימהות אוחזות בתינוקותיהן, בני נוער, חיילים, ומאות משפחות יהודיות המתכנסות על הר שהיה עד לחורבן וכיום שוקק חיים יהודיים.

שתי התמונות היו אמיתיות.

האבל היה אמיתי.

הגאולה הייתה אמיתית.

ההבדל לא היה בנוף שנשקף לעיניי, אלא בדרך שבה בחרתי להביט בו.

זו אולי משמעות המעבר מתשעה באב אל שבת נחמו.

ישעיהו הנביא אינו מבקש מאיתנו לשכוח את החורבן. הוא מזמין אותנו ללמוד לראות מעבר לו.

נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹקֵיכֶם

הנחמה מתחילה כאשר אנחנו לומדים לראות את נוכחותו של הקב"ה גם במקום שבו איננו רואים דמות, את הברית גם כשהדרך רצופה מכשולים, ואת ניצני הגאולה גם כשהם עדיין סמויים מן העין.

מי ייתן ונזכה לטפח את הראייה שמשה עמל לרכוש במשך כל חייו – ראייה של ענווה, סקרנות, סבלנות, אמונה ותקווה.

מי ייתן ונלמד לראות זה את זה כפי שמשה למד לראות: לזהות את צלם האלוקים החבוי בכל אדם, למהר פחות לשפוט, להעמיק יותר להקשיב, ולעמוד – כבמשה בסנה – ביראה מול הקדושה הטמונה באדם שמולנו.

ומתוך אותה ראייה מתוקנת, נזכה לראות את גאולת ישראל השלמה, במהרה בימינו. אמן.