לך־לך: המסע פנימה

הקדשה: אני רוצה להקדיש את השיעור הזה לעילוי נשמת חיילינו הקדושים: אפרים בן ליאת ושמואל, יוסף מלאכי בן דינה ודוד, אליהו משה שלמה בן שרה ושמעון, יוסף חיים בן רחל ואליהו, נתנאל בן רביטל ואלעד, יקיר בן חיה ויהושע.השם יקום דמם, יחד עם כל החיילים הצדיקים שנפלו במלחמה בהגנת עם ישראל.יהי זכרם ברוך, ותורתנו תעלה נשמתם ותיתן כוח למשפחותיהם.

ישבתי בבית הכנסת, שקועה בקריאת פרשת נח. המילים המוכרות זרמו, מקצב ששמעתי כל כך הרבה פעמים. אבל כשנשלמה קריאת הפרשה – עצרתי במקום. קטע שלם נראה לא שייך.

‎"וַיִּקַּח תֶּרַח אֶת־אַבְרָם בְּנוֹ… וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן; וַיָּבֹאוּ עַד־חָרָן, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם." (בראשית י"א:ל"א)

‎תרח.

למה בכלל צריך לשמוע עליו?

התורה עומדת להציג את אברהם – נקודת המפנה בהיסטוריה, לידת האומה – ובכל זאת היא עוצרת לספר לנו על אביו, על המסע שלו, ועל המקום שבו נעצר

‎המחשבה על תרח הזכירה לי מדרש שלמדתי כילדה. הדמיון הילדותי שלי זכר את אברהם הגיבור: שובר הפסלים, נזרק אל כבשן האש בידי נמרוד, ויוצא ממנו בחיים בנס

‎אבל היה פרט שלא שמתי לב אליו. אביו של אברהם – ביודעו שבנו ימות בוודאות – מסר אותו לנמרוד

‎איך אבא יכול לעשות דבר כזה? איך אידיאולוגיה יכולה לגבור על אהבה? איך פחד, אמונה או רצון לשרוד ?כולים לנתק את הקשר הבסיסי ביותר – קשר בין הורה לילד

‎תרח, עובד האלילים, לא נסחף סתם עם הדור שלו. התורה עצמה אומרת

‎"וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל־כָּל־הָעָם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹקי יִשְׂרָאֵל: בְּעֵבֶר הַנָּהָר יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם — תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר, וַיַּעַבְדוּ אֱלֹקים אֲחֵרִים." (יהושע כ"ד:ב')

‎המדרש מוסיף: תרח היה יוצר פסלים – האיש שייצר את הכלים עצמם לעבודת האלילים

‎וכאן התחלתי לחקור: מה יש בעבודה זרה שיכול להביא אדם לבגוד בבנו

‎הגמרא עונה במקום אחד:‎"לא היו ישראל עובדים עבודה זרה אלא להתיר להם עריות בפרהסיא." (סנהדרין סג:)‎כלומר, עבודה זרה איננה באמת אמונה באלים אחרים. היא דרך להתיר את התאוות. היא מאפשרת לי להכשיר את רצונותיי, לקרוא להם קדושה

‎במקום אחר חז"ל מלמדים:‎"תחילתן לא עבדו אלא לשמש וללבנה ולכוכבים ולמזלות." (עבודה זרה נה:)‎כאן אנו רואים שעבודה זרה היא פולחן כוח. אנשים השתחוו לכל כוח שעמד מולם – נהר גואה, שמש בוערת – ובלבלו בין חלקי הבריאה לבין השלם

‎ויש עוד סכנה עדינה יותר. המדרש אומר:‎"כָּךְ הָיְתָה עֲבוֹדָה זָרָה מִתְקַשֶּׁטֶת בְּכָל מִינֵי הֶיתֵרִים." (קהלת רבה ז', כה)‎עבודה זרה מפתה כי היא לעולם אינה אומרת "לא". היא ממוססת גבולות. כל מה שאני רוצה, כל מה שאני חפץ – הופך מותר. וכאשר הגבולות מתמוססים, גם הקשרים מתמוטטים

‎עבודה זרה, אם כן, איננה באמת על אלים. היא על העצמי. היא עבודת האגו. הרצונות שלי, הפחדים שלי, הדחפים שלי – כולם עטופים בשפה של קדושה. וברגע שהאגו יושב על הכס, אפשר להקריב הכול – אפילו ילד. כך יכול היה תרח למסור את אברהם לנמרוד

‎עכשיו המבנה של התורה מובן. הסיפור של תרח בסוף פרשת נח הוא מבוא הכרחי ל"לך־לך". אברהם לא יכול להתחיל את מסעו עד שיעזוב לא רק את ארצו ומולדתו, אלא גם את בית אביך – הבית השבור של אביו, שבו אידיאולוגיה כיסתה על האגו והאהבה יכלה להישבר. ורק אחרי הפרידה הזו מופיע הקב"ה ואומר: "לך־לך" – צא פנימה, צא אל עצמך

‎אבל כאן עולה שאלה חדשה. דברי ה' נשמעים דומים להפליא למה שעבודה זרה עצמה דורשת: "לך אל עצמך". האם לא זו בדיוק הבעיה? האם עבודה זרה איננה גם כן לשים את העצמי במרכז?

‎כאן טמון ההבדל בין אגו למהות. עבודה זרה היא עבודת האגו. היא אומרת: נפח את עצמך, כפוף את העולם לרצונותיך, קרא לזה קדושה. הדרך הזו מובילה רק לפירוד – של העצמי, של המשפחות, של כל קשר טבעי. כך יכול היה תרח לבגוד בבנו

‎אבל קריאתו של ה' – "לך־לך" – איננה קריאה לאגו. היא קריאה למהות.

‎הזוהר מסביר:‎"לך לדעת עצמך, לדעת מי אתה ומי חלקך בעולם."

‎לדעת את עצמך כצלם אלוקים פירושו לראות שאתה ישות שלמה. לא שבור, לא מקוטע, לא חלק מאגו של מישהו אחר. שלם. הכרחי. שאין לך תחליף.

‎חז"ל מלמדים:‎"כל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא." (סנהדרין ל"ז:)

‎והמדרש מוסיף: המשכן לא היה שלם עד שכל חלקיו היו במקומם. כך גם העולם אינו שלם עד שאתה במקומך

‎זה מה שאברהם הוזמן לראות: שהוא אינו מוגדר על פי בית תרח או אש נמרוד. הוא שלם, עם כוחות ייחודיים, והעולם זקוק לו

‎והפסיכולוגיה מהדהדת אמת זו. הרב ד"ר אברהם טווערסקי אמר לא פעם שאנשים פונים להתמכרויות או להתנהגויות הרסניות מפני שהם חשים מקוטעים, פחות משלמים. הם מבקשים בחוץ משום שאינם רואים את ערכם הפנימי. הוא היה מזכיר את הביטוי הפשוט אך העוצמתי: "God doesn’t make junk" – אלוקים לא יוצר זבל. אם איננו מאמינים בזה, נחפש תמיד אלילים חיצוניים שימלאו את הריק הפנימי

‎וכאן התורה נוגעת בנו בעומק. כשאנו מתעלמים מהעצמי האמיתי שלנו, כשאנחנו משתיקים את צרכינו או פוגמים במהותנו – נוצרת טינה. הטינה הזו מפצלת אותנו. והיא מתפרצת ככעס – האגו צועק: "זה לא אמור להיות כך!" כאילו שכחנו שהתוצאה אינה תלויה בנו. התוצאה תלויה בה', והיא תמיד התוצאה שנועדה לנו. התפקיד היחיד שלנו הוא להיות נאמנים לעצמנו. זו הבחירה שלנו – לצעוד עם ה'

‎עבודה זרה היא הדרישה שהיקום ייכנע לרצוני. ההליכה עם ה' היא הבחירה להיות נאמן לעצמי – למהותי, לחלקי בעולם – ולבטוח בה' שינהל את התוצאה

‎זהו התיקון של "לך־לך". ה' לא רק שולח את אברהם מארץ, מולדת ובית אב. הוא מראה לו איך להיות שלם. "לך־לך" פירושו: דע את עצמך, אהוב את עצמך, היה נאמן לעצמך. השלמות של אברהם הייתה תנאי לשליחותו – להביא את אמונת הייחוד לעולם. מקוטע, לא היה יכול. שלם – הפך לאבי האמונה

‎וכאן סיפורו של אברהם הופך להיות שלנו. רבים מאתנו נפגעו מפירוד – מהישענות יתר על האגו, או מהיותנו מקוטעים בתוך האגו של אחרים. כולנו מכירים את הנתק הזה

‎אבל הריפוי מתחיל כשאנחנו עושים את מסע אברהם. כשאנחנו פונים פנימה – לא לאגו, אלא למהות. כשאנחנו מעזים לגלות מחדש את העצמי: מה אני צריך, מה אני אוהב, במה אני טוב, מה עושה אותי שלם

‎זו הקריאה של "לך־לך". לך אל עצמך. דע שאתה צלם אלוקים. ראה שאתה שלם, הכרחי, קשור. וכשאנחנו מתחברים מחדש אל עצמנו והופכים שלמים – אז, ורק אז – אפשר להתחיל את המסע

‎