יצירת המופת של משה

להכין אומה הראויה לחיות בארץ חיה

פרשת מטות–מסעי

מוקדש לעילוי נשמתם של אפרים בן ליאת ושמואל, יוסף מלאכי בן דינה ודוד, אליהו משה שלמה בן שרה ושמעון, יוסף חיים בן רחל ואליהו, נתנאל בן רויטל ואלעד, יקיר בן חיה ויהושע, ורון בן שרה וקני הי"ד. יהי זכרם ברוך, ויהי זכרם מקור השראה עבורנו לבנות חברה הראויה למסירות נפשם.

השיעור האחרון של הורה

אילו ידעתם שהזמן שנותר לכם עם ילדיכם הולך ואוזל, מהו השיעור האחרון שהייתם רוצים להשאיר להם?

השיעורים החשובים ביותר כמעט אף פעם אינם נאמרים בשיחה אחת. הם נבנים לאורך שנים, כשהילדים מתבוננים בנו. הם לומדים איך אנחנו נושאים באחריות, איך אנחנו מדברים, איך אנחנו מגיבים ברגעי קושי, והאם החיים שלנו באמת משקפים את הערכים שאנחנו מבקשים להעביר להם. המורשת הגדולה ביותר שהורה משאיר אחריו היא האדם שילדיו ראו מול עיניהם.

פרשת מטות נפתחת דווקא בנושא שנראה, במבט ראשון, כמעט טכני: דיני נדרים.

עוד לפני היציאה למלחמה, ועוד לפני הכניסה לארץ, משה מכנס את העם ומלמד אותם על קדושת הדיבור. הדיבור אינו קדוש בפני עצמו. הוא קדוש מפני שהאדם המדבר הוא קדוש. אומה שמסוגלת לעמוד בדיבורה היא אומה שמסוגלת לבנות אמון, ברית וצדק.

מיד לאחר מכן מעניק הקב"ה למשה את שליחותו האחרונה.

נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל־עַמֶּיךָ.(במדבר ל"א, ב')

משה מבין היטב את משמעות הדברים. זו תהיה המשימה האחרונה של חייו.

במשך ארבעים שנה הוא הנהיג דור שנולד אל תוך העבדות, והכין אותו לרשת את הארץ שהובטחה לאברהם. בעוד זמן קצר בני ישראל יחצו את הירדן בלעדיו. לפני שהם נכנסים לארץ, הקב"ה מעניק להם הזדמנות אחרונה להתבונן ברבם.

כדי להבין מדוע דווקא המשימה הזאת חותמת את חייו של משה, עלינו לחזור אל תחילת הסיפור.

יצירתו של שותף

חז"ל מלמדים שמשה רבנו נולד כשהוא כבר מהול.

עוד לפני שאמר את מילתו הראשונה, גופו נשא את אות הברית. מאז ימי אברהם אבינו, ברית המילה מבטאת את הזמנתו של הקב"ה את האדם להיות שותף במעשה הבריאה. העולם נברא בכוונה כשהוא חסר, כדי שהאדם ייקרא להשלים אותו יחד עם בוראו.

אלא שכאשר התורה מציגה את משה כמנהיג, היא מפנה את תשומת ליבנו דווקא אל המקום שבו הוא מתקשה.

"הן ערל שפתיים אנוכי."

המקום שממנו מנהיגים רבים שואבים את כוחם – כוח הדיבור – הוא דווקא המקום שבו משה חווה מגבלה.

התורה אינה מסבירה כיצד מתחברים יחד ברית המילה וערלות השפתיים. היא פשוט מזמינה אותנו להתבונן בחייו.

שנה אחר שנה, משה בוחר באחריות על פני הכרה. הוא מתפלל עבור עם ששוב ושוב דוחה אותו. הוא מתחנן על העם לאחר חטא העגל. הוא מקבל את החלטותיו של הקב"ה גם כשהן כואבות לו באופן אישי. וכשמגיע הרגע למנות את יהושע, כל בקשתו היא שלעם ישראל יהיה רועה שימשיך להנהיג אותם.

רק לאחר עשרות שנים של התבוננות בחייו מעניקה לנו התורה את המילים שמאירות את כל הדרך שעבר.

וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.(במדבר י"ב, ג')

חייו של משה מעניקים למושג ענווה משמעות עמוקה הרבה יותר.

ענווה איננה הקטנת עצמך.

ענווה היא היכולת לעמוד בשלמות בתוך המקום שהקב"ה הפקיד בידיך.

זו הידיעה היכן מתחילה האחריות שלי והיכן היא מסתיימת.

אדם שיודע את מקומו אינו זקוק להשתלט על מקומו של אדם אחר. הוא אינו זקוק למניפולציות, להשוואות או לשליטה. הוא חי את שליחותו ביושר ובשלמות, ומשאיר מקום גם לקב"ה וגם לכל אדם אחר לחיות את שליחותו שלו.

כעת התורה מציבה מולו נביא נוסף.

שני נביאים, שתי תפיסות עולם

כעת מציבה התורה את משה מול אחת הדמויות המרתקות ביותר בתנ"ך.

כמו משה, גם בלעם מדבר ישירות עם הקב"ה.

שניהם זוכים לנבואה.

שניהם מקבלים מילים שיש בכוחן לעצב את ההיסטוריה.

אבל כל אחד מהם בונה עולם אחר לגמרי.

בלעם מבין שאת המלחמות הגדולות באמת מנצחים הרבה לפני ששדה הקרב מתמלא בחיילים. די לשנות את האופן שבו בני אדם מתייחסים זה לזה, ואומה שלמה תתחיל להתפורר מבפנים. כאשר הוא מגלה שאינו יכול לקלל את ישראל, הוא מעניק למדיין אסטרטגיה אחרת. התורה עצמה מגלה לנו שישראל נפלו "בִּדְבַר בִּלְעָם."

הֵן־הֵנָּה הָיוּ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל בִּדְבַר בִּלְעָם לִמְסָר־מַעַל בַּה' עַל־דְּבַר פְּעוֹר...(במדבר ל"א, ט"ז)

העצה של בלעם משנה את עצם משמעותם של יחסים בין בני אדם. חולשתו של האחר הופכת להזדמנות. השפעה חשובה יותר מיושרה. האדם מפסיק להיות נשמה שנבראה בצלם אלוקים והופך לאמצעי להשגת מטרות.

משה חי את ההפך הגמור.

מערכת היחסים שלו עם הקב"ה מחזירה אותו פעם אחר פעם אל השליחות שלו, אל האחריות שלו ואל מקומו. הוא אינו זקוק לכך שאדם אחר יהיה קטן יותר כדי שהוא יהיה גדול יותר. הוא פשוט חי בנאמנות מלאה את המקום שהקב"ה הפקיד בידיו.

אלו שתי דרכי חיים שונות לחלוטין.

האחת פונה החוצה.

היא ניזונה מהשוואות, מהכרה, מהשפעה ומהצורך לעצב את האחר.

השנייה פונה פנימה.

היא נבנית מתוך קשר עם הקב"ה, ומתוך יושר פנימי שממנו צומחים כל שאר מערכות היחסים.

רק עכשיו אפשר להבין מדוע דווקא מדיין הופכת למשימתו האחרונה של משה.

החברה שישראל לא יכלו להרשות לעצמם להפוך להיות

המלחמה במדיין היא מן הפרשיות הקשות ביותר בתורה.

וכך גם ראוי שתהיה.

התורה אינה מהללת מלחמות. היא מבקשת מאיתנו לשאול איזו חברה יכולה להצמיח קדושה, ואיזו חברה מכלה אותה מבפנים.

בלעם העניק למדיין הרבה יותר מעצה.

הוא העניק לה תפיסת עולם.

תפיסה שבה חולשתו של האחר היא הזדמנות.

השפעה חשובה יותר מיושרה.

מערכות יחסים הופכות לכלי להשגת מטרות.

אדם נמדד לפי התועלת שהוא יכול להביא, ולא לפי קדושתו.

חברה שנבנית על יסודות כאלה מאבדת בהדרגה את היכולת לחיות בברית.

הנישואין הופכים למשא ומתן.

חברות הופכת לתועלת.

מנהיגות הופכת לכוח.

אחווה הופכת לתחרות.

האמון הולך ונשחק, משום שכל מערכת יחסים עלולה להפוך לזירת השפעה ושליטה.

בסופו של דבר כבר מפסיקים לראות את צלם האלוקים שבאדם, ורואים רק את מה שאפשר להפיק ממנו.

מאז השבעה באוקטובר אני כבר לא מסוגלת לקרוא את הפרשה הזאת באותו אופן.

ראינו במו עינינו אידאולוגיה שמקדשת אכזריות, שמחנכת לשנאה, ושמודדת ניצחון לפי מידת הסבל של האחר.

לכן, רגע לפני הכניסה לארץ, התורה מציבה את מדיין מול ישראל.

המלחמה הזאת מגינה על הרבה יותר מן העתיד הצבאי של העם.

היא מגינה על היסודות המוסריים של החברה שעתידה להיכנס לארץ.

ההדגמה האחרונה של משה

כעת מקבלת מצוותו האחרונה של משה משמעות עמוקה יותר.

רבי חיים בן עטר, בעל ה"אור החיים", מעיר הערה מופלאה. הקב"ה מודיע למשה שלאחר המלחמה במדיין ייאסף אל עמיו. אילו רצה, יכול היה לדחות את היציאה למלחמה ולהאריך את חייו.

אבל משה אינו מתעכב.

הוא מגייס את העם ויוצא מיד למלא את שליחותו.

אחרי כל מה שלמדנו על חייו, קשה לדמיין תגובה אחרת.

התינוק שנולד כשהוא נושא את אות הברית, המנהיג שהציג את עצמו כ"ערל שפתיים", והאדם שהתורה מעידה עליו שהוא "עניו מאוד מכל האדם", מגיב כפי שחי תמיד.

מערכת היחסים שלו עם הקב"ה מחזירה אותו פעם אחר פעם אל מה שהופקד בידיו.

חייו עצמם אינם שייכים לו.

גם הם הופקדו בידיו.

כמה זמן יחיה – זו בחירתו של הקב"ה.

כיצד יחיה – זו בחירתו של משה.

כשהקב"ה מצווה, משה פועל.

כשהקב"ה מבטיח, משה בוטח.

זוהי שלמותה של הענווה.

במשך ארבעים שנה עם ישראל צפה במשה מקבל החלטה אחר החלטה מתוך אותו מקום פנימי של יושר, בהירות ואחריות.

גם ההחלטה האחרונה שלו איננה יוצאת דופן.

היא פשוט משלימה חיים שלמים שנחיו כך.

בלי נאום נוסף, ובלי להוסיף עוד מצווה, משה מעניק לעם את השיעור האחרון שלו.

חברה קדושה נבנית מאנשים שחיים בנאמנות בתוך המרחב שהקב"ה הפקיד בידיהם, ומשאירים מקום גם לקב"ה וגם לזולתם.

ארץ חיה

פרשת מסעי מסתיימת עוד לפני שבני ישראל חוצים את הירדן.

התורה משאירה אותנו על שפת הנהר.

משימתו של משה הסתיימה.

משימתו של העם עומדת להתחיל.

ארץ ישראל איננה עוד ארץ.

היא ארץ חיה.

היא מגיבה לאופן שבו חיים בתוכה.

היא דורשת צדק.

היא מבקשת קדושה.

היא אינה יכולה לשאת חברה שמבוססת על ניצול, על שליטה ועל מחיקת גבולות.

היא מזמינה לחיות בשותפות.

שותפות עם הקב"ה.

ושותפות עם עם ה'.

זו הסיבה שמשה הקדיש ארבעים שנה להכנת העם.

לא די להיכנס אל הארץ.

צריך להיות ראויים לחיות בה.

במבט לאחור, מפתיע לראות כמה מן הבריתות שבתורה מסומנות דווקא באמצעות גבולות.

ברית המילה מקדשת את הגוף.

הנדרים מקדשים את הדיבור.

הנישואין מקדשים את מערכת היחסים.

ארץ ישראל מקדשת את החיים הלאומיים.

וגם הפרוכת, המבדילה בין הקודש לבין קודש הקודשים, מלמדת שקדושה נוצרת כאשר ברור לנו היכן מסתיימת עבודת האדם והיכן מתחיל מקומו של הקב"ה.

בלעם ביקש לטשטש את הגבולות האלה.

משה הקדיש את חייו לבנות אותם.

ביום רביעי האחרון זכינו, בחסדי ה', להכניס את נכדנו החדש, ארגמן, בבריתו של אברהם אבינו.

שמו, ארגמן, הזכיר לי את חוטי הארגמן השזורים בפרוכת.

מצידה האחד נמצאת עבודת האדם.

שם הכוהנים מדליקים את המנורה, מסדרים את לחם הפנים ועובדים את עבודת המקדש.

ומעבר לפרוכת נמצא קודש הקודשים – המקום ששייך כולו לריבונו של עולם.

הפרוכת איננה רק מחיצה.

היא שיעור.

עלינו להכין את המרחב שהופקד בידינו – ביושר, בענווה, באהבה ובצדק.

את השאר אנחנו משאירים לקב"ה.

זוהי תפילתי לארגמן.

וזוהי תפילתי לכולנו.

שנזכה להכיר את המקום שהקב"ה הפקיד בידינו.

שנבנה מערכות יחסים של אמון, ענווה ויושר.

שנזכה לבנות חברה שבה אחים ואחיות שומרים זה על זה, שבה הצדק והחסד חיים יחד, ושבה השכינה יכולה לשרות מפני שהכנו לה מקום.

אולי זו הייתה יצירת המופת של משה.

הוא לא רק הוציא עם ממצרים.

הוא בנה עם הראוי להיות שותפו של הקב"ה בארץ חיה.