אָמֵן

מילה אחת. שני הרים. חיים שלמים של בחירה.

פרשת כי תבוא

דבר התורה הזה מוקדש לעילוי נשמותיהם של חיילינו שנפלו:

אפרים בן ליאת ושמואליוסף מלאכי בן דינה ודודאליהו משה שלמה בן שרה ושמעוןיוסף חיים בן רחל ואליהונתנאל בן רויטל ואלעדיקיר  ימין בן חיה ויהושערון בן שרה וקניהראל בן יונת ושלמה

יהי זכרם ברוך, ויהיו דברי התורה הנלמדים לזכרם לעילוי נשמותיהם הקדושות.

ארץ שדורשת ממני למצוא את הקול שלי

פרשת כי תבוא מביאה אותנו אל ארץ זבת חלב ודבש. הביטוי היפהפה הזה, שנדמה שעולה שוב ושוב

מעומק ליבו של משה, חוזר בפרשה. זו הארץ שהובטחה לאבותינו, הארץ שאליה התורה כולה הולכת ומתקרבת.

כשמשה מכין את העם להיכנס אל ארץ השפע הזאת, הוא מבקש מהם לדבר.

כשאדם מביא את הביכורים שלו, את הפירות הראשונים שצמחו באדמתו, הוא חייב לומר:

וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹקֶיךָ: אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי...

הוא חייב לספר את הסיפור שלו.

ורק אז:

וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה.

דע מאין באת.

בהמשך, אחרי שהאדם מסיים לתת את המעשרות, התורה שוב דורשת ממנו לדבר:

וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹקֶיךָ... עָשִׂיתִי כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתָנִי.

דע מה עשית.

ואז האדם מבקש:

הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשְׁךָ... וּבָרֵךְ אֶת עַמְּךָ אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֵת הָאֲדָמָה.

דע מה אתה מבקש.

אחרי שעם ישראל יעבור את הירדן, העם יעמוד על שני הרים — הר גריזים והר עיבל. הלויים יכריזו את תנאי הברית, ופעם אחר פעם העם כולו יענה:

אָמֵן.

משה נותן לעם ישראל שפה.

מאין באתי?

מה עשיתי?

מה אני צריך?

מאחורי מה אני מוכן לעמוד?

מדוע הכניסה אל ארץ זבת חלב ודבש דורשת מעם ישראל, שוב ושוב, למצוא את הקול שלו?

מה בעצם אומרת המילה "אמן"?

הגמרא במסכת שבועות מעניקה למילה הקטנה הזאת משקל עצום:

אָמֵן — בּוֹ שְׁבוּעָה, בּוֹ קַבָּלַת דְּבָרִים, בּוֹ הַאֲמָנַת דְּבָרִים.

באמן יש שבועה, יש קבלה, ויש אמונה ואישור של הדברים.

וכשהגמרא מחפשת מקור לקבלת דברים, היא מביאה דווקא את ה"אמן" של פרשת כי תבוא:

וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן.

כלומר: שמעתי את הדברים. אני מקבלת אותם. אני מכניסה את עצמי לתוכם.

וזה הופך את המילה "אמן" למילה של אינטגרציה — חיבור פנימי.

יש כאב עצום בלחיות מפוצלים מעצמנו. אנחנו אומרים את מה שירצה אחרים, מעצבים את המילים שלנו לפי הדרך שבה אנחנו רוצים שיראו אותנו, ולפעמים מציגים כלפי חוץ גרסה מסוימת של עצמנו, בזמן שאמת אחרת נשארת כלואה בשקט בפנים.

המילה אמן חיה באותו עולם לשוני של המילה נאמן.

תהיי נאמנה לעצמך.

תני למילים שיוצאות מהפה שלך להיות נאמנות למי שאת.

אין כמעט דבר מרפא יותר מהרגע שבו האמת הפנימית שלי, המילים שאני אומרת והדרך שבה אני חיה מתחילות להיות שייכות לאותו אדם.

אמן.

אבל איפה אדם לומד נאמנות כזאת? איך אנחנו הופכים לאנשים נאמנים — אנשים שאפילו אנחנו בעצמנו יכולים לסמוך על המילים שלהם?

לפני אָמֵן היה אֹמֵן

ארבעים שנה קודם לכן, משה משתמש בדימוי יוצא דופן כדי לתאר את מערכת היחסים שלו עם עם ישראל.

כשהוא קורס תחת כובד האחריות של נשיאת העם, הוא זועק אל הקב"ה:

הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כָּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק.

עם ישראל הוא היונק — התינוק שעדיין זקוק למי שיישא אותו.

משה הוא האֹמֵן — הדמות המטפלת, הנאמנה, שנושאת את הילד.

לפני שאנחנו מסוגלים להיות נאמנים, אנחנו צריכים לחוות נאמנות.

מישהו מחזיק אותנו, מזין אותנו, שומע אותנו.

המילים והמעשים של מישהו מוכיחים את עצמם כאמינים.

ילד חווה את העקביות הזאת שוב ושוב, עד שמשהו שהיה פעם כולו מחוץ לו מתחיל להשתרש בתוכו:

אמונה.

הנאמנות הופכת למשהו פנימי.

האֹמֵן נושא את היונק, כדי שיום אחד היונק יוכל לעמוד על רגליו ולדבר בעצמו.

ואז תפקידו של האֹמֵן חייב להשתנות.

משה לא ייכנס לארץ ישראל. אחרי ארבעים שנה שבהן נשא את העם הזה, הוא מקדיש את ספר התורה האחרון להכנת עם ישראל לחיים בלעדיו.

משה יכול ללמד את עם ישראל את המילים, אבל הוא לא יכול לומר אותן במקומם.

הוא מתאר להם את המעמד בהר גריזים ובהר עיבל, אבל הוא עצמו לעולם לא יעמוד שם איתם. יהושע, המנהיג של עם שכבר נדרש לעמוד על רגליו, הוא שיוביל אותם עכשיו.

האֹמֵן עוזב לפני שהעם אומר אָמֵן.

הקשר הלשוני בין המילים קיים; הקשר ההתפתחותי הוא הפרשנות שלי. ובכל זאת, קשה להתעלם מהתמונה.

המטפל שנשא את התינוק הביא אותו עד המקום שאליו הוא יכול — וצריך — להביא אותו.

עכשיו עם ישראל חייב לחצות את הירדן.

מי נהיה כשהקול שנשא אותנו במשך ארבעים שנה משתתק, ואנחנו נדרשים סוף סוף לענות בעצמנו?

שני הרים

עם ישראל חוצה את הירדן ונכנס פנימה, אל לב הארץ. שם, עם יהושע, העם עומד על שני הרים:

הר גריזים.

הר עיבל.

במבט ראשון, החלוקה הזאת יכולה להטריד. הר אחד מזוהה עם ברכה, והשני עם קללה. למה שמישהו יצטרך לעמוד על ההר "הלא נכון"?

אבל כולם משתתפים.

כולם עונים.

התורה יוצרת כאן נוף פיזי של תקשורת ושל ברית.

יש שני הרים כי מערכת יחסים בוגרת מכילה מורכבות. יש בה מתיקות ואחריות, שפע ותוצאות.

יש רגעים שבהם ארץ זבת חלב ודבש ממש זוהרת מול עינינו. ויש רגעים שבהם ההר השני נראה חשוך וממשי מאוד.

התורה מציבה את שני ההרים עמוק בתוך הארץ — בדיוק במקום שבו הצד שלנו בדיאלוג, המילים שלנו וההסכמה שלנו, הופכים להיות חיוניים.

ואז העם צועק:

אמן.

הילד שפעם נישא בידי האֹמֵן עומד עכשיו בתוך הארץ ועונה בעצמו.

איזו מילה יכולה להכיל שני הרים בעת ובעונה אחת, בלי לפצל את מערכת היחסים — ובלי לפצל אותנו — לשניים?

אמן היא אינטגרציה

זה הכוח יוצא הדופן של אמן.

אמן מחזיקה את מערכת היחסים כולה.

אני מאשרת.

אני מקבלת.

אני מתחייבת.

אני אהיה נאמנה למילים שאמרתי.

המסורת הקבלית מוסיפה כאן רובד נוסף.

הערך המספרי של אמן הוא 91.

שם הוי"ה — י־ה־ו־ה — בגימטרייה 26.

שם אדנ־י — בגימטרייה 65.

ביחד: 91.

אמן הופכת בכך למילה של ייחוד — חיבור בין ממדים שונים של המציאות האלוקית.

שני השמות מבטאים שני ממדים במערכת היחסים שלנו עם הקב"ה. שם י־ה־ו־ה מפנה אותנו אל מי שהיה, הווה ויהיה — אל הקב"ה שמחזיק את רצף הזמן כולו, את העבר שלנו, את ההווה ואת העתיד. שם אדנ־י מפנה אותנו אל נוכחותו ומעורבותו של הקב"ה בתוך העולם הממשי, אל האלוקים שאליו אנחנו פונים מתוך נסיבות החיים עצמם.

אמן מחברת בין הממדים האלה.

היא מאפשרת לי לעמוד בתוך ההיסטוריה שלי ובתוך העתיד שלי, ובו בזמן לדבר עם הקב"ה כאן, עכשיו, בתוך העולם שבו אני באמת חיה.

אני יודעת מאין באתי ולאן אני הולכת, ואני יודעת שאני נמצאת בתקשורת יומיומית עם בוראי.

אמן אוספת את מה שעלול להתפצל:

המילה של הקב"ה והתשובה שלי.

העבר, ההווה והעתיד שלי.

האמת הפנימית שלי והמילים שאני מוציאה מהפה.

שמים וארץ.

אמן היא שפה של אינטגרציה.

הקב"ה דיבר. משה לימד.

עכשיו אני עונה.

אמן.

האם ייתכן שזוהי היכולת הפנימית שנדרשת מאיתנו כדי באמת לחוות ארץ זבת חלב ודבש?

ללמוד לראות חלב ודבש

פרשת כי תבוא חוזרת וקוראת למקום הזה:

ארץ זבת חלב ודבש.

התורה מתעקשת על הטוב שבה.

במצוות הביכורים, אחרי שהאדם זכר את ההיסטוריה שלו, הכיר במתנה והביא את הפרי הראשון, התורה אומרת:

וְשָׂמַחְתָּ בְכָל הַטּוֹב אֲשֶׁר נָתַן לְךָ ה׳ אֱלֹקֶיךָ.

בהמשך, בתוך התוכחה, מופיע אחד הפסוקים הכואבים ביותר בפרשה:

תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל.

מרוב כל.

השפע היה שם.

אבל שפע והיכולת לחוות ברכה אינם אותו דבר.

כי תבוא שואלת האם אנחנו יכולים להיות מספיק מחוברים, מספיק שלמים בתוכנו, כדי לזהות את הטוב שכבר ניתן לנו.

אולי שם מתחילה שמחה.

ואם היכולת לזהות ברכה דורשת מערכת יחסים מתמשכת עם החיים שניתנו לנו, האם "אמן" אחת שנצעק משני הרים באמת יכולה להספיק?

היום

אני חושבת על זה בכל פעם שאני מדברת עם הנכד שלי, טוב־רועי.

אני אומרת לו:

"סבתא אוהבת אותך היום!"

אני רוצה שהוא ידע שאני בוחרת בו היום. שאני מחדשת את האהבה שלי אליו בכל יום.

היום הוא כבר יודע בדיוק מה מגיע.

אני אומרת לו שסבתא אוהבת אותו, והוא צועק בחזרה:

"היום!"

יש משהו שאני מנסה לבנות בתוכו:

היום המילים שלי אמינות.

היום אתה אהוב.

היום אתה נבחר.

מחר אני אגיד לך שוב.

אולי כך אֹמֵן בונה אמונה בתוך ילד.

דרך חוויות חוזרות של נאמנות, משהו מתחיל להתיישב עמוק בתוכו:

אפשר לסמוך על אהבה.

בתפילת שחרית אנחנו מתארים את הקב"ה באופן דומה:

הַמְחַדֵּשׁ בְּטוּבוֹ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית.

בכל יום תמיד.

היום.

ושוב מחר.

אם הבריאה עצמה מתחדשת היום, מה המשמעות של לחדש גם את ה"אמן" שלי היום?

האמן היומיומי שלי

אני מרגישה ענווה עמוקה מול הזכות לחיות בארץ ישראל, ובתוך הכרת הטוב הזאת אני מרגישה יותר ויותר גם את האחריות של אמן.

הימים הרגילים שלי מתרחשים בתוך הארץ שמשה קרא לה ארץ זבת חלב ודבש.

החיים כאן מבקשים ממני לראות את הטוב, להכיר תודה, לקחת אחריות, להיות נאמנה לעצמי, למילים שלי, לארץ הזאת ולקב"ה — ולהישאר בתקשורת יומיומית עם בוראי.

יש ימים של הר גריזים, שבהם ה"אמן" יוצא ממני בקלות.

ויש ימים של הר עיבל, שבהם הוא דורש ממני הרבה יותר.

שני ההרים נשארים חלק מהנוף.

ודווקא משום כך אמן כל כך חשובה.

אני מאמינה שה"אמן" הלאומי שלנו לא נועד להישאר קפוא בזמן, בין שני הרים עתיקים. כל מערכת יחסים עמוקה מבקשת מאיתנו, בסופו של דבר, לבחור בה שוב בהווה.

איפה בחיים שלי אני נקראת להיות נאמנה יותר למילים שאני אומרת?

איזה טוב כבר נמצא כאן, ואני נקראת לראות אותו?

וכשאני עומדת בין הר גריזים להר עיבל הפרטיים שלי, מה המשמעות של לענות מתוך מודעות, הכרת הטוב ונאמנות: אמן?

אולי התשובה הזאת צריכה להתחדש:

בכל יום תמיד.

בדיוק כפי שהנכד שלי מזכיר לי:

היום.

אמן.