כשהצור יולד

מה לימדה אותי פרשת האזינו על הכוח שמחזיק אותנו ומאפשר לנו לצמוח

דברי התורה השבוע מוקדשים לעילוי נשמתם של אפרים בן ליאת ושמואל, יוסף מלאכי בן דינה ודוד, אליהו משה שלמה בן שרה ושמעון, יוסף חיים בן רחל ואליהו, נתנאל בן רויטל ואלעד, יקיר בן חיה ויהושע, רון בן שרה וקני, והראל בן יונת ושלמה, שמסרו את נפשם בהגנה על עם ישראל. יהי זכרם ברוך, והלוואי שהקב״ה יעטוף את משפחותיהם היקרות בכוחות, בנחמה ובאהבה.

לקראת יום הכיפורים, אני מאחלת למשפחות חללינו, שנושאות משא כבד מנשוא, ולכל כלל ישראל גמר חתימה טובה. שניחתם לשנה של חיים, רפואה, שמירה, שלום וברכה גלויה, ושכל עם ישראל יתבשר רק בבשורות טובות.

אהההה, האזינו.

מה אני אמורה לעשות עם השירה הזאת?

הכתיבה על פרשת השבוע הפכה השנה לסוג של תרפיה בשבילי. בכל שבוע אני פותחת את הפרשה, מתחילה לחטט קצת, מוצאת משהו שמפריע לי או מסקרן אותי, נכנסת בעקבותיו לכמה מחילות ארנב, ובסוף משהו מתחיל להתגבש. התאהבתי בדיאלוג הפתוח והזורם הזה עם המילים של הקב״ה. וכשהתקרבתי לפרשות האחרונות, שמתי לב שכבר נכנסתי לאיזה קצב נוח. פותחת את הפרשה, מתחילה לשאול שאלות, ורואה לאן הן לוקחות אותי. איפשהו בדרך אפילו התפתחה בי תחושה קטנה ושקטה של: יש לי את זה.

ואז הגעתי להאזינו, והכול התערער לי.

שירה. שירה ארוכה מאוד, צפופה, שנראית כאילו היא כתובה בקוד.

אני זוכרת שעזרתי לבת שלי, עליזה, לשנן את האזינו לפני שנים, וכבר אז הרגשתי מוצפת ממנה. השמים מקשיבים. התורה היא גשם. יש נשר וקן, דבש שיוצא מסלע, עם שמשמין ובועט, חצים, דם, הנקה, לידה. הדימויים מתחלפים כל כך מהר, שבכל פעם שנדמה לי שהצלחתי לתפוס אחד מהם, משה כבר עבר לבא.

וזה השאיר אותי עם שאלה.

משה יודע שהוא עומד למות. העם שהוא נשא במשך ארבעים שנה עומד לחצות את הירדן בלעדיו. זו אחת ההזדמנויות האחרונות שלו ללמד אותם איך לחיות בארץ כעם ה'. ובכל זאת, את רוב מה שהוא אומר להם בהאזינו הוא כבר אמר להם.

הם ישגשגו. הם עלולים לשכוח מאיפה הגיעה הברכה. הם יקבלו החלטות שיהיו להן השלכות. יהיו זמנים של קרבה וזמנים שבהם פניו של הקב״ה ירגישו מוסתרות. משה הקדיש חלק גדול מספר דברים להכין אותם בדיוק לזה.

אז למה לקחת את כל המסרים המוכרים האלה ולהכניס אותם לתוך שירה כל כך מרובדת, שאלפי שנים אחר כך אני יושבת כאן וחושבת: משה, תעזור לי פה קצת?

ולמה בכלל שירה?

הקב״ה הרי ציווה את משה במפורש:

וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת... שִׂימָהּ בְּפִיהֶם

(דברים לא, יט)

המילים האלה נועדו ללכת איתנו. ללמוד אותן, לחזור עליהן, לשיר אותן, לשאת אותן בפה הרבה אחרי שמשה כבר לא יהיה כאן כדי להסביר אותן.

אז צללתי שוב לתוך השירה, אני מודה שעם קצת חשש, וניסיתי להבין מה משה מנסה להשאיר לנו כשאנחנו חוצים את הירדן בלעדיו.

ומילה אחת המשיכה להופיע.

צור.

השם האחרון שמשה נותן לקב״ה

לאורך האזינו, משה משתמש שוב ושוב בכינוי לקב״ה שכמעט לא השתמש בו כך לאורך התורה:

צור.

אבן עזרא מתאר את הדימוי בפשטות וביופי:

עומד תמיד כצור

אני חושבת הרבה על ההבדל בין לחוות את החיים כשיש קרקע מוצקה מתחת לרגליים, לבין לחוות אותם מתוך רפסודה קטנטנה בלב ים סוער. על הרפסודה, כל גל דורש הישרדות. כשיש קרקע מוצקה מתחתינו, יש לנו מרחב לעבד, לחשוב, ללמוד ולצמוח.

משה שולח עם שלם אל עתיד בלתי צפוי, ונותן להם קרקע מוצקה. האירועים ישתנו, הם ישתנו, אבל הקרקע שמתחת למערכת היחסים נשארת.

אבל האם זה כל מה שצור אומר? אם יש מישהו שיכול ללמד אותנו על העומק של המילה הזאת, זה משה, כי הוא כבר עמד על צור.

הצור שמשה הכיר

בתחילת המסע של עם ישראל, כשהעם צמא למים בחורב, הקב״ה אומר למשה:

הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב

(שמות יז, ו)

ואז הוא אומר לו:

וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם

משה מכה, והמים זורמים. מה שנראה קשה ואטום יכול להכיל בתוכו מים. מה שעומד איתן יכול גם להפוך למקור של הזנה.

רבנו בחיי מסביר שהסלע בחורב נקרא צור משום שהשכינה התגלתה שם. משה פגש באותו מקום כוח, נוכחות ומים.

ארבעים שנה אחר כך הוא יפגוש שוב סלע, אבל הפעם הקב״ה בוחר במילה אחרת:

וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע

(במדבר כ, ח)

חז״ל מתארים את השינוי דרך דימוי של ילד שגדל. כשהילד קטן, המלמד עשוי ללמד אותו באמצעות הכוונה פיזית; כשהילד מתבגר, מערכת היחסים מתפתחת לדיבור.

המדרש מחיל את הדימוי הזה ישירות על הסלע:

כשהיה סלע זה קטן הכית אותו... אבל עכשיו ודברתם אל הסלע

ואז מגיע משפט יוצא דופן:

שנה עליו פרק אחד והוא מוציא מים

תלמד אותו תורה, והמים יזרמו. התורה עצמה נמשלת כל כך הרבה פעמים למים — היא נותנת חיים, יורדת למקומות הנמוכים ומגיעה אל מי שצמא. כאן מערכת היחסים כבר התבגרה עד לנקודה שבה אפשר להוציא את המים באמצעות דיבור, באמצעות דברי תורה.

משה מכה בסלע, והמים יוצאים. אבל הקב״ה ביקש ממנו לגלות משהו אחר לדור שעומד להיכנס לארץ: כוח שמסוגל להוציא חיים באמצעות דיבור ומערכת יחסים.

משה יישא את ההשלכות של אותו רגע. הוא יביא את העם שלו עד לקצה הארץ, ויישאר בצדו השני של הירדן.

הקשיבו. אני אדבר.

משה פותח את השירה האחרונה שלו:

הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה

(דברים לב, א)

האזינו — תקשיבו. ואדברה — אני אדבר. משה מתחיל את השירה האחרונה שלו בדיבור, בדיוק הדבר שהקב״ה ביקש ממנו לעשות מול הסלע. ואז הוא מספר לנו למה הוא מקווה שהמילים שלו יהפכו:

יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִיתִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי

(דברים לב, ב)

בסלע, משה התבקש לדבר כדי שהמים יזרמו. כאן משה מדבר, והתורה עצמה הופכת למים — הלקח שלו יורד כגשם, והמילים שלו נוזלות כטל.

רק שני פסוקים אחר כך, הוא קורא לקב״ה:

הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ

(דברים לב, ד)

צור, דיבור ומים — אותם דימויים שליוו את משה במדבר נמצאים שוב יחד, ממש בפתיחת השירה האחרונה שלו.

לא הצלחתי להפסיק לחזור לרצף הזה. פעם משה התבקש לדבר אל סלע ולהוציא ממנו מים. עכשיו, בסוף חייו, הוא מדבר תורה ומתאר את המילים שלו עצמן כמים. וכמעט מיד אחר כך הוא קורא לקב״ה צור.

הצור חזר. המים חזרו. והפעם מצטרפות אליהם המילים שמשה מדבר.

מהו צור?

סלע נותן לנו חלק אחד של הדימוי: יציבות, קביעות, משהו שאפשר להישען עליו. הרמב״ם מוסיף ממד נוסף. הוא מסביר שצור יכול להיות גם המקום שממנו חוצבים אבן, ומכאן המילה מתרחבת למשמעות של מקור או התחלה. הקב״ה הוא צור משום שהוא המקור שממנו נובעת המציאות כולה.

ומתוך זה, אחד הביטויים המוזרים בהאזינו מתחיל להתבהר:

צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי

(דברים לב, יח)

בהתחלה, צור שיולד מרגיש כמו עוד אחד מהדימויים הבלתי אפשריים של האזינו. אבל אם צור פירושו גם מקור, המילים מתחילות להתיישב. הקב״ה הוא גם הקרקע שמחזיקה אותנו וגם המקור שממנו באנו.

ואז התחלתי לשים לב כמה מהדימויים סביב הצור עוסקים דווקא ביצירת חיים ובהזנה. משה אומר:

וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר

(דברים לב, יג)

ובאותו פסוק הוא מתאר את הקב״ה כמיניק את ישראל:

וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע

השפה נעשית הורית יותר ויותר. הקב״ה מוצא את ישראל במדבר ושומר עליהם כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ. ואז משה מדמה את הקב״ה לנשר:

כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹעַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף

(דברים לב, יא)

רש״י מתאר את הנשר כנוגע ואינו נוגע — קרוב מספיק כדי להגן על הגוזלים שלו, אבל גם נותן להם מרחב. הוא פורש את כנפיו, אוסף אותם ונושא אותם.

עד שמשה אומר צור ילדך, הדימוי כבר לא מרגיש כל כך מוזר. מה שהתחיל אצלי כדימוי כמעט גברי — סלע, יציבות, כוח — הפך למשהו הרבה יותר שלם. הצור מחזיק בתוכו את היציבות ואת הציפיות שאנחנו נוטים לקשר לאב, יחד עם הלידה, ההזנה והרוך המגן שאנחנו מקשרים לאם.

ואיכשהו, אף אחד מהם לא מחליש את השני.

האזינו מלאה בהשלכות, באחריות ובדין. אותו הקב״ה שיולד את ישראל ומזין אותם גם מצפה מהם. הבחירות שלהם חשובות דווקא משום שמערכת היחסים חזקה מספיק כדי לשאת את הציפיות האלה.

האר״י נותן לממד האימהי הזה של הצור זהות מפתיעה.

רחל והצור

כשהאר״י מדבר על הצור בחורב, הוא כותב:

הצור הוא מלכות, שהוא רחל

הצור, שהתחיל עבורי כדימוי של יציבות וקביעות, מתחבר אצל האר״י לרחל, האם שנשארת על הדרך בזמן שילדיה ממשיכים בלעדיה.

דורות אחר כך, כשילדיה מוגלים מן הארץ, ירמיהו מתאר את רחל בוכה עליהם:

קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע...רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ

(ירמיהו לא, יד)

מה שנוגע בי בדימוי הזה הוא שהגלות לא משנה את מערכת היחסים. ירמיהו עדיין קורא להם בניה. הם אולי רחוקים מהבית, אבל הם לא הפסיקו להיות שייכים לה. והקב״ה עונה לרחל:

וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם

(ירמיהו לא, טז)

רחל לא יכולה ללכת את הדרך במקומם או לבטל את ההשלכות שהביאו אותם לגלות. היא נשארת קשורה אליהם גם בתוכה, והנוכחות שלה על הדרך משמרת את הידיעה שיש להם לאן לחזור.

אתם שומעים גם את משה בתוך הדימוי הזה? הוא עומד לשלוח את העם שהוא נשא במשך ארבעים שנה אל מעבר לירדן בלעדיו. כמו רחל, הוא לא יכול ללוות אותם אל הפרק הבא בסיפור שלהם או להגן עליהם מכל טעות ומכל תוצאה. מה שהוא כן יכול לתת להם הוא דרך להבין את מערכת היחסים שנשארת מתחת לכל זה.

מערכת יחסים יכולה להיות חזקה מספיק כדי להכיל מרחק, אחריות ואפילו כישלון בלי לאבד את היסודות שלה. ילדיה של רחל נשארים ילדיה, והעם שמשה שולח קדימה נשאר נטוע במקור שממנו בא.

משה יישאר מאחור, אבל הצור ילך איתם.

שירה לעם

אולי בגלל זה האזינו הייתה חייבת להיות שירה.

הקב״ה אומר למשה:

שִׂימָהּ בְּפִיהֶם

(דברים לא, יט)

ובהמשך:

כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ

(דברים לא, כא)

שירה יכולה ללכת למקום שהמורה שלה לא יכול להגיע אליו. עם ישראל עומד להיכנס לארץ ולהתחיל את העבודה המורכבת של לחיות כעם ה'. הם יעבדו את האדמה ויבנו, ינהיגו ויילחמו, יגדלו ילדים, יצברו עושר ויחזיקו בכוח. הם יחוו הצלחה וכישלון, קרבה וריחוק, וילמדו לשאת באחריות בלי שמשה עומד לצדם.

עכשיו ההוראה של הקב״ה לשים את השירה הזאת "בפיהם" מתחילה להיות מובנת לי. משה לא יכול ללכת איתם, אבל המילים שלו יכולות. ובתוך המילים האלה הוא נותן להם צור: אלוקים שנשאר יציב בזמן שהם גדלים ומשתנים, שהוא המקור שלהם, שמזין אותם וגם מצפה מהם.

לפני שנים עזרתי לבת שלי לשנן את השירה הזאת. באותו זמן הייתי כל כך עסוקה בלנסות להכניס לה לפה את כל המילים הקשות האלה, שבוודאי לא חשבתי למה הקב״ה ביקש ממשה לשים אותן שם מלכתחילה. עכשיו אני תוהה אם זה חלק ממה ששירה יכולה לעשות. אנחנו יכולים לשאת את המילים שלה הרבה לפני שאנחנו מבינים מה יש להן ללמד אותנו.

יהיו חלקים בתורה שעדיין לא נצליח לפענח, בדיוק כפי שיהיו אירועים בחיים שלנו ובהיסטוריה המשותפת שלנו שעדיין לא נבין את משמעותם. משה מדבר אל אנשים שלא יודעים מה יביאו איתם החיים בארץ, והוא נותן להם מילים שנועדו להישאר איתם בתוך כל מה שעוד יבוא.

התחלתי את האזינו כשאני לגמרי לא מאוזנת, מנסה להבין שירה שנעה מהר מדי בשבילי. אני לא עד כדי כך חיה בסרט שאני חושבת שפענחתי את כל האזינו. ממש לא. אבל המעקב אחרי הצור לאורך חייו של משה ובתוך השירה הזאת שינה את הדרך שבה אני שומעת אותה. סוף סוף יש לי משהו להיאחז בו.

משה לא יכול לתת לעם שלו ודאות לגבי מה שמחכה להם, והוא לא יכול לחצות את הירדן כדי לעזור להם לנווט את הדרך. הוא יכול להזכיר להם מאיפה הם באו, מה מחזיק אותם, ולאן הם עדיין שייכים גם כשהחיים נעשים קשים להבנה.

אולי זה מה שמשה רצה שהם ידעו לפני שחצו את הירדן.

ואולי זה בדיוק מה שאני הייתי צריכה לשמוע כשהאזינו הוציאה אותי משיווי משקל.