יציאת מצרים בגנים: לידתו של עם ללא גבולות

שבירת מערכות, חציית גבולות מדומים, ולימוד ההליכה עם ה'

לעילוי נשמת חיילינו הקדושים שנפלו על קידוש השם והארץ: אפרים בן ליאת ושמואל, יוסף מלאכי בן דינה ודוד, אליהו משה שלמה בן שרה ושמעון, יוסף חיים בן רחל ואליהו, נתנאל בן רויטל ואלעד, יקיר בן חיה ויהושע.

לא ציפיתי שאצטרך קופסת גלידה שלמה.

כשההודעה הגיעה בקבוצת הווטסאפ של חברא קדישא שלנו, שהמשימה הושלמה סוף‑סוף — עם השבת החטוף האחרון, רן גבילי הי"ד, שכמו נחשון נכנס לסכנה במסירות נפש מלאה והפך לגיבור אמיתי של ישראל — עלה בי גל חזק של רגש. האנרגיה שלי צנחה בבת אחת, כאילו הגוף שלי סוף‑סוף קלט את מה שהתודעה החזיקה לאורך זמן.

האם זה באמת יכול להיות?אין עוד חטופים בעזה?

שנים ארוכות נשאו תפילותינו תודעה אחת ברורה: כל עוד אפילו אחד מילדינו מוחזק בידי האויב — לבה של האומה תלוי ועומד.

קריאת המשפט "לראשונה מזה עשרות שנים אין חטופים בעזה" הרגישה רגעית ועמוקה — מפני שמשהו יסודי השתחרר. נפתח מקום לאבל, לזיכרון, ולחיים.

החזקת גופה כבת ערובה היא צורה מחושבת של לוחמה פסיכולוגית. מטרתה להרחיב את הכאב מעבר לשדה הקרב ולהחדיר אותו למערכת העצבים הקולקטיבית של עם שלם. אנו עם הנושא אחריות הדדית. כאשר אחד משלנו מוחזק — האומה כולה כבולה.

השבוע, לצד אובדן כבד מנשוא, הוסר רובד של לחץ נפשי. התחולל שינוי שאפשר תחילתו של תהליך עמוק יותר של אבל והטמעה.

ברוך דיין האמת.

מה שבלט במיוחד הוא שהרגע הזה מגיע דווקא בפרשת בשלח — התיאור המפורט ביותר בתורה של האופן שבו ה' מוליך עם לא רק מתוך שעבוד, אלא אל חירות פנימית מחודשת.

מסלול מונחה

בתחילת הפרשה מתואר מסע מתוכנן ומדוד:

שמות י"ג:י"ז–י"חוַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת־הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹקִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא…

כאשר פרעה שילח את העם, ה' בחר בדרך המטפחת סיבולת והכנה. ה' הוליך את העם דרך המדבר אל ים סוף, ועיצב אותם לקראת העתיד.

התורה מדייקת גם את מקום החניה:

שמות י"ד:ב׳דַּבֵּר אֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת… לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן

מדוע להוליך את העם דווקא לכאן? איזו תמורה יכולה לצמוח במקום זה?

התשובה מתחילה בהבנה למה מתכוונת התורה כשהיא מדברת על יציאה ממצרים. מצרים לא הייתה רק מקום — אלא דרך חשיבה, דרך ארגון החיים, ודרך הגדרת האדם. חירות נולדה כאשר המערכת עצמה הובאה למודעות ונעשתה מושא התמודדות ישירה; תנועה גאוגרפית לבדה לא יכלה לחולל זאת.

מצרים כמערכת

חז"ל מתארים את מצרים כמערכת מקיפה המצמצמת תודעה, מגדירה זהות, וקובעת אפשרות. מצרים מוצגת כמקום המעצב את האופן שבו אדם תופס את עצמו, את הזמן ואת העתיד.

זוהר (ח"ב, שמות כ׳ ע"א):מִצְרַיִם אִיהִי מֵיצַר הַדַּעַת

מצרים היא צמצום הדעת.

צמצום זה הוא קיומי. הזוהר מתאר את מצרים כמקום שבו עצם התפיסה מצטמצמת, והמודעות מתקשה להתרחב מעבר להישרדות מיידית.

מהר"ל, גבורות ה׳ פרק ט׳:הָעֶבֶד אֵין לוֹ צוּרָה מִצַּד עַצְמוֹ, רַק צוּרָתוֹ תְּלוּיָה בַּאֲדוֹן.

העבד חסר צורה עצמית; צורתו תלויה באדון.

לשיטת המהר"ל, מצרים מייצגת תרבות המעניקה צורה ותכלית מבחוץ. ערך האדם נמדד לפי תפקוד ולא לפי מהות פנימית. הזהות מוכתבת, והקול הפנימי הולך ודועך.

מדרש תנחומא, שמות ט׳:לֹא הָיוּ מְשַׁעְבְּדִין אוֹתָם אֶלָּא כְּדֵי לְשַׁבֵּר לִבָּם.

לא שִעבדו אותם אלא כדי לשבור את ליבם.

השעבוד במצרים נועד לרוקן משמעות, לשחוק יוזמה ולחנוק דמיון. במערכת כזו חזרתיות מחליפה צמיחה, והישרדות מחליפה הוויה.

בלב כל מערכת של שליטה תודעתית מצויה מטרה אחת: לשרת את המערכת עצמה. עיצוב התודעה איננו ניטרלי. כאשר המודעות מצטמצמת והזהות נקבעת מבחוץ, חיי הפנים מנותבים לשימור יציבות, תפוקה וכוח. ערך האדם נגזר מיכולתו לשרת את המבנה, במקום שהמבנה ישרת את פריחת האדם.

חירות מחייבת השבת מודעות פנימית, החזרת הקול, ויכולת לדמיין עתיד המשרת תכלית אנושית ולא שימור מערכת.

רעיון זה ממשיך ללוות את הסיפור. עם שנועד לשאת נוכחות אלוקית בעולם נדרש לפתח יציבות פנימית העומדת בלחץ. זהות חייבת להיאחז מבפנים, גם כאשר מערכות חיצוניות דוחקות לכיוון אחר.

פי החירות: כניסה אל הליבה

חז"ל מזהים את פי החירות עם פיתום, אחת מערי המסכנות שנבנו בעבודת פרך. זיהוי זה משנה את התמונה: ה' מוליך את העם היישר אל לב המערכת שעיצבה אותם בעומק.

רש"י על שמות י"ד:ב׳ (עפ"י המכילתא):פי החירות — הוא פיתום. ולמה נקרא שמו פי החירות? שנעשו שם בני חורין.

החירות מתחילה דווקא בנקודת הצמצום הפנימי העמוק ביותר. המקום שבו הזהות צומצמה לתפקוד הופך למקום שבו היא נגאלת.

באותו אתר ניצב גם בעל צפון, הסמל המצרי האחרון שנותר. המערכת המצרית משמרת סמן כוח אחד כדי לשמר אשליה של שליטה.

מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח:מכל אלוהי מצרים לא נשאר אלא בעל צפון כדי להטעות את פרעה

פרעה קורא את המצב דרך המסגרת היחידה שהוא מכיר — לוגיקת המערכת.

שמות י"ד:ג׳נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר

מנקודת מבט זו, הביטחון מצוי בתוך המבנה המוכר. המדבר מבלבל. הדרך הפתוחה מאיימת. פי החירות מתפקד כסף פסיכולוגי שבו סיפור המערכת פוגש את אפשרות החירות.

המדרגה הארבעים ותשע: מבט של חמלה

חז"ל מלמדים שעם ישראל ירד למדרגה הארבעים ותשע של טומאה. אני קוראת לימוד זה כהזמנה להבנה ולא לשיפוט.

כאשר אדם חי דורות בתוך מערכת המגדירה זהות, ביטחון וערך מבחוץ — המערכת חורטת סימנים במערכת העצבים, באינסטינקט ובדמיון. גם כאשר הכבלים מתרופפים, הרפלקסים נותרים. בעומק זה, הקריאות לשוב מצרימה משקפות פחד שעוצב בחשיפה ממושכת לסכנה.

מבט זה מסייע גם להתקרב ללימוד הכואב שארבע חמישיות מן העם לא יצאו ממצרים. אין זה כישלון, אלא המחיר הטרגי של אימון עמוק בזיהוי הישרדות עם הישארות בתוך המערכת. עבור רבים, מצרים הייתה המקום שבו החיים — גם אם מדולדלים — הרגישו צפויים ובטוחים.

חז"ל אינם מתארים במפורש את המדרגה החמישים. אני מציעה דרך לחשוב עליה. הסכנה שבמדרגה זו איננה ירידה רוחנית נוספת בלבד, אלא הזדהות מלאה עם המערכת עצמה. בשלב זה המערכת חדלה להיתפס כחיצונית והופכת לחלק מהאני.

במצב כזה, היציאה נחווית כאיום. חציית הגבול מרגישה כפגיעה. ההישארות בתוך המערכת נחווית כדרך היחידה להמשיך לחיות, גם כאשר המערכת שוחקת את החיים מבפנים.

כך ניתן להבין את הפחד בפי החירות כתגובה של אחיזה אחרונה במבנה פנימי שסיפק בעבר ביטחון, סדר ורצף. העם עומד על סף החירות ונושא זיכרון גופני הקושר הישרדות להישארות במקום.

טרנספורמציה דרך הים

בפי החירות ההשגחה האלוקית נעשית פעילה במיוחד. הדרך קדימה נפתחת דרך הים ומזמינה את העם למערכת יחסים חדשה עם המציאות עצמה.

קריעת הים מסמנת תפנית מכרעת מפני שהיא מגלה שהעולם מגיב לרצון ה', ואינו כבול לסדר קבוע. תפיסת העולם המצרית נשענה על קביעות: טבע יציב, היררכיה צפויה ומבני כוח קפואים. כאשר הים נבקע — הנחה זו מתמוטטת.

רמב"ן על שמות י"ד:כ"א:וַיֵּבָקְעוּ הַמַּיִם — לא כדרך בקיעה בלבד, אלא שנשתנה טבע הים.

לדברי הרמב"ן, אין זו רק התערבות מקומית אלא גילוי לכך שעצם מרקם הטבע יכול להשתנות. העולם שאליו יוצא העם מעבר לים איננו עוד עולם של הכרחיות.

הזוהר מתאר רגע זה כחשיפת מבנה המציאות:

זוהר ח"ב קע׳ ע"ב:בְּיַם־סוּף אִתְגְּלֵי תִּקּוּפָא דְּעָלְמָא.

עם שינוי זה, חווים בני ישראל מציאות המגיבה לנוכחות האלוקית. האפשרות מתרחבת, הפחד מתרופף, וההתמצאות משתנה.

רק אז שב הקול. השירה פורצת.

השירה מבטאת עם החווה עצמו כשותף במציאות ולא כנתון כלוא בתוכה — בעל כיוון, קשר ובחירה. חז"ל דורשים שפי החירות נקרא כך משום שהוא פי החירות — הפה המשתחרר. ברגע זה זוכה העם לחירות הדיבור: היכולת לדבר מתוך פנים, להשמיע אמונה, הודיה ואמת לאחר דורות שבהם הדיבור עוצב בידי פחד.

סיכום

עולמנו ממשיך להציע מערכות המבטיחות ביטחון באמצעות קונפורמיות וזהות באמצעות מבנה. מערכות אלו חשות מגוננות במיוחד כאשר החיים נדמים שבריריים.

פרשת בשלח מגלה שה' עשה הרבה מעבר להוצאת עם מסכנה. הוא הכין אומה למסע ארוך ומאתגר לאורך ההיסטוריה. בהוליכו את ישראל דרך פי החירות, חשף ה' את הסכנה שבהליכה בתוך מערכת, ונטע בדנ"א הרוחני שלנו יכולת מתמשכת: להתרומם מעל זהויות מוכתבות, לזכור מי אנו, ולהיאחז באמת זו גם בשעות האפלות ביותר.

אני שואלת את עצמי האם ההיסטוריה היהודית הייתה יכולה להתגלגל כפי שהתגלגלה אילו פי החירות לא נפרץ. ההסתערות הקולקטיבית הראשונה מעבר לגבול שהיה קיים בעיקר בתודעה ובלב לימדה אותנו אמת יסודית: גבולות המוצגים כמוחלטים ניתנים לחצייה. מרחב האפשרות רחב בהרבה ממה שמערכת כלשהי מאפשרת לראות.

מאותו רגע נעשינו עם המעוצב בפריצת גבולות. למדנו לחשוב מעבר לקופסה, לעצב את הקופסה מחדש, ולדמיין עתידים שמעולם לא התקיימו. חוצפה זו של רוח — הנכונות לדמיין מציאות מחדש בשותפות עם ה' — היא אחד הסודות להישרדות ולפריחה הכמעט בלתי אפשריות של העם היהודי לאורך הדורות.

אנו עם שלמד, יחד, שאיננו מוגדרים על ידי מגבלות חיצוניות. כאשר אנו הולכים עם ה' אל הארץ המובטחת — אל האני הגבוה שלנו — אנו נושאים ידיעה פנימית שהאפשרות רחבה, החיים יצירתיים, והצמיחה תמיד בהישג יד.