וַיֵּרָא: כשהאהבה לומדת לעצור

הקדשה

אני מבקשת להקדיש את השיעור הזה לעילוי נשמות חיילינו הקדושים:אפרים בן ליאת ושמואל, יוסף מלאכי בן דינה ודוד, אליהו משה שלמה בן שרה ושמעון, יוסף חיים בן רחל ואליהו, נתנאל בן רויטל ואלעד, יקיר בן חיה ויהושע.השם יקום דמם, יחד עם כל החיילים הצדיקים שנפלו במלחמה הזאת בהגנת עם ישראל.יהי זכרם ברוך, ותהיה לימוד התורה הזה לעילוי נשמותיהם ולחיזוק משפחותיהם.

אחד הפסוקים שאני מרבה לצטט מפרשת וַיֵּרָא הוא כאשר אברהם מוכיח את אבימלך ואומר לו:

״רַק אֵין יִרְאַת אֱלֹהִים בַּמָּקוֹם הַזֶּה, וַהֲרָגוּנִי עַל דְּבַר אִשְׁתִּי.״ (בראשית כ׳, י״א)

זה פסוק חזק כל כך.אברהם מלמד אותנו שמוסר בלי יראת אלוקים הוא מוסר ריק.גם חברה שנראית נאורה וצודקת – אם היא חסרה יראה, אם אין בה תחושת נוכחות אלוקית, אין עליה באמת לסמוך.כשאין משהו גבוה ממני, כללים הופכים לגמישים, והכול פתוח להצדקות.בלי יראה, גם אדם טוב עלול להצדיק מעשה נורא.

אברהם אפילו לא יכול היה לסמוך שלא יהרגו אותו רק כדי לקחת את שרה – שלא תישאר שמץ של מוסר בסיסי שיעצור את יצר האדם.

תמיד ראיתי בפסוק הזה את האבחנה החדה של אברהם – ניתוח ראשון במקרא של חברה בלי נשמה.

אבל השנה שמתי לב שיש עוד ״יראה״ אחת בפרשה – מאוחרת יותר.

ופתאום כל מה שחשבתי שאני מבינה על הפסוק הראשון התחיל להתפרק.כי היראה השנייה מתרחשת כשאברהם עצמו עומד מן העבר השני של אותה שורה מוסרית – סכין בידו, מוכן לשחוט את בנו.בעקדת יצחק, המלאך קורא לאברהם ואומר:

״עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹהִים אַתָּה.״ (בראשית כ״ב, י״ב)

רגע – זה אותו אברהם שאמר שללא יראה אנשים עלולים לרצוח!ועכשיו הוא עצמו כמעט רוצח – ובגלל זה נקרא ירא אלוקים?איך ייתכן שמה שנראה קודם כהגנה על חיים, הופך עכשיו לסכנה לחיים?

השאלה הזו לא נתנה לי מנוחה.היא הכריחה אותי לעצור ולשאול: מהי בעצם יראה?האם זו פחד? כבוד? מודעות?ולמה דווקא יראה – ולא אהבה, אמונה או חמלה – נבחרת להיות מדד הקשר שלנו עם ה׳?

כדי להבין, חזרתי ממש להתחלה – לשלוש המילים הראשונות בתורה.הזוהר אומר משהו מדהים:״בראשית ברא אלוהים – האי היא מצוה קדמא דכולא, וקריא לה יראה ד–י״י, היא תרעא לאתרא דאיהו אמונה.״״בראשית ברא אלוהים – זו המצווה הראשונה והעיקרית מכולן, והיא נקראת יראת ה׳. היא השער למקום שנקרא אמונה.״(זוהר חלק א׳, י״א ע״ב – הקדמת הזוהר)

עוד לפני ״ואהבת לרעך כמוך״, עוד לפני ״זכור את יום השבת״ – אפילו לפני שיש עולם – כבר יש יראה.הבריאה עצמה מתחילה מיראה.השם שנבחר הוא ״אלוהים״ – שם של דין, של גבול, של צמצום.הקבלה מלמדת שברגע הבריאה, ה׳ צמצם את אורו כדי לפנות מקום לעולם.הפעולה הראשונה של אלוקים היא עצירה.והעצירה הזו – ההחזקה לפני ביטוי, לפני אהבה, לפני נתינה – היא עצם מהות היראה.

זה להבין שאהבה בלי גבול הופכת להרס.שכל קשר אמיתי חייב להתחיל בצניעות של צעד אחד אחורה – כדי לאפשר מקום לזולת.

מתוך מבט הזה, דברי אברהם לאבימלך נשמעים אחרת.הוא לא מאשים את אנשי גרר שהם חסרי מוסר, אלא שהם חסרי גבולות.הם מאמינים רק בעצמם.כשאין יראה – אין הכרה שאני לא המרכז, שאין אני בעל הבית על הכול – המוסר מתמוסס לפי הנוחות.

ובהר המוריה, הביקורת הזו חוזרת אליו עצמו.האם גם הוא, אברהם איש האהבה, יודע להציב גבול?כי אברהם כבר היה איש חסד.כל חייו היו נתינה, פתיחות, הכנסת אורחים, תפילה על אחרים.הניסיון לא היה לראות אם הוא מוכן ״לעשות הכול״ למען ה׳.זה ה׳ כבר ידע.הניסיון האמיתי היה לראות אם אדם של אהבה יכול גם לדעת לעצור.האם הוא מסוגל להכניס גבול גם אל תוך אהבתו, להחזיק את הסכין – ולא להשתמש בה.

הזוהר מדבר על שלוש מדרגות של יראה:

1. יראה תחתונה – פחד מעונש.

2. יראה גדולה – יראת רוממות, הכרה בגדולת ה׳.

3. יראה עילאה – יראה שבאה מתוך אהבה, רטט של קִרבה – לא פחד מהאל, אלא פחד להתרחק ממנו.

ואברהם עובר את שלושת השלבים האלה.הוא מתחיל בפחד מוסרי – להבין שהעדר יראה מביא לאלימות.עובר דרך יראת הרוממות – המפגש עם אין-סוף הציווי.ומסיים ביראה עילאה – אהבה שמחזיקה גבול.הוא עומד עם הסכין – ועוצר.זו לא יראה מפחד – זו יראה של אחריות על הקשר.

כך כותב הקדושת לוי:״עתה ידעתי כי ירא אלוהים אתה – עתה נשלמה היראה שבאברהם, שעד עתה הייתה יראה בלי דעת, ועתה נקשרה עם הדעת.״(קדושת לוי על התורה, וירא, למברג תקנ״ח, עמ׳ 42)הגדולה של אברהם לא הייתה רק ביכולת לתת הכול, אלא גם ביכולת להפסיק בזמן.הוא מבין סוף סוף שהקדושה מתחילה לא מנתינה – אלא מעצירה.שאהבה אמיתית נמדדת לא רק בעוצמה שלה, אלא ביכולת שלה להציב גבול.

אנשי גרר היו ״מוסריים״, אבל מוסר בלי אלוהים הוא מוסר זמני.כשאין תחושת קדושה – הכול פתוח לשינוי, הכול נזיל.רק יראת אלוהים, אותה הכרה שהחיים קדושים מפני שהם נבראו על ידי מישהו אחר, מסוגלת לשמור על הקו.בלשון שלנו: בלי יראה – אין למוסר משקל.

הפעם השלישית שבה מופיעה ״יראת אלוהים״ בספר בראשית היא במצרים.יוסף, שכבר היה משנה למלך, עומד מול האחים שמכרו אותו ואומר:״עֲשׂוּ־זֹאת וֶחְיוּ, כִּי־אֲנִי יָרֵא אֶת־הָאֱלֹהִים.״ (בראשית מ״ב, י״ח)הילד הנמכר הפך לשליט על ארץ מצרים.והאחים שהשליכו אותו לבור עומדים מולו, כפופים, לא מזהים אותו.יוסף מחזיק את כל הכוח שבעולם – והוא בוחר לרחם.היראה שלו אינה פחד – היא בהירות מוסרית.הוא מבין שהסיפור לא שייך לו בלבד.היראה משחררת אותו מן הצורך לנקום.הזוהר אומר:״אני ירא את האלהים – האי יראה שלימה היא, דאית בה אהבה.״״זוהי יראה שלמה, שיש בה אהבה.״ (זוהר חלק ב׳, פ״ח ע״א, וישב)מתוך הסבל שלו, יוסף לומד שהוא לא הסופר של הסיפור.היראה מאפשרת לו לראות את הכאב כחלק מתוכנית גדולה יותר.״אתם חשבתם עלי רעה – אלוהים חשבה לטובה.״ (בראשית נ׳, כ׳)

אצל אברהם היראה עוצרת את היד.אצל יוסף – היא פותחת את הלב.

חכמי הסוד מלמדים: ״יראה היא שורש הכול.״אהבה מרחיבה, יראה מגדירה.בלי יראה – אהבה מכלה.בלי אהבה – יראה קופאת.הסדר חייב להיות מדויק: קודם יראה, אחר כך אהבה.הכלי לפני היין.ה״תניא״ אומר שיראה היא הכלי שבתוכו שוכנת האהבה.ובשפה פשוטה – לפני שאני יכול לאהוב אותך, אני צריך לדעת לכבד את הגבול שלך.לפני שאני מתקרב, אני צריך לדעת לשמור מרחק קדוש.זה נכון בזוגיות, בהורות, ובכל קשר אנושי – וכמובן בקשר שלנו עם הבורא.אהבה ללא יראה הופכת מהר מאוד לבעלות.

הזוהר פותח ביראה – כי גם הבריאה נפתחה כך.אברהם גילה אותה, יוסף חי אותה.ואנחנו מוזמנים לתרגל אותה – לחיות עם העצירה הראשונה הזו,עם ההכרה שהחיים לא שייכים לנו, אלא נמסרו לנו בכדי שנשמור עליהם.

כשאני קוראת היום ״בראשית ברא אלוהים״, אני שומעת לא סיפור בריאה אלא ציווי שקט:״תתחיל ביראה.״כל מעשה אהבה, כל יצירה, כל קשר – מתחילים שם.באנחה הראשונה של ענווה,בהחזקה,במקום הריק שמזמין את הקדוש להיכנס.

בשפה טיפולית אפשר לומר ש״יראה״ היא גבולות בריאים – היכולת להחזיק מרחב מבלי לאבד את עצמך.כאשר אנחנו מתערבבים יתר על המידה – כשאנחנו מאבדים את הגבול – זה ההפך מיראה.במקום אהבה, נוצרת תלות.יראה מלמדת אותנו לעמוד בנפרד, לנשום, לדעת איפה אני נגמר ואיפה אתה מתחיל.רק אז אהבה יכולה להתקיים בלי שליטה.לחיות ביראה פירושו לבנות קשרים שבהם אפשר לומר ״כן״ ברור ו״לא״ ברור, בלי פחד.אהבה בריאה זקוקה למרחק הקדוש הזה – זה שמאפשר לשני הצדדים להיות שלמים, מבלי לבלוע זה את זה.היראה שומרת על קדושת הבריאה – בין אם זו בריאה של עולם, של זוגיות, או של רגע של סליחה.

בלי יראה, גם אהבה עלולה להפוך מסוכנת.

עם יראה – אהבה הופכת לאלוקית.