המרחב שביניהם

מוקדש באהבה לזכרם של חיילינו הקדושים שנפלו על קידוש השם ובהגנה על ארץ ישראל: אפרים בן ליאת ושמואל, יוסף מלאכי בן דינה ודוד, אליהו משה שלמה בן שרה ושמעון, יוסף חיים בן רחל ואליהו, נתנאל בן רויטל ואלעד, יקיר בן חיה ויהושע, ורן בן שרה וקני. יהי זכרם ברוך ונצור בליבנו תמיד.

אמש היה פשוט קסום.

לראות את גבריאל ואליאנה יחד מילא את ליבי בצורה שקשה לתאר במילים. כאמא, לראות את האושר

שלהם, את האהבה ביניהם ואת ההתרגשות שהאירה את פניהם היה מרגש עד עמקי נשמתי.

גבריאל עמד שם עם אהבה, רוגע וביטחון שהקרינו מכל מבט. אליאנה, זהרה משמחה, הביטה בו בחום ובאהבה, נשענת בעדינות על כתפו. היה נדמה שהם פשוט שייכים זה לזו, בצורה הטבעית ביותר.

הרגע שנחקק בי בצורה עוצמתית ועמוקה כל כך, היה הכיסא כלה. כאשר החתן והכלה נפגשו, ודמעות של שמחה בעיניהם, נדמה היה שכל האירוע עצר את נשימתו. האושר שלהם היה כל כך אמיתי, כל כך שופע, שהוא מילא גם אותי בשמחה עצומה.

היה משהו מאוד שלו באיחוד שלהם. להיות לידם הרגיש כמו לחזור הביתה – בטוח, רגוע, טבעי ונכון.

כשצפיתי בגבריאל ובאליאנה יחד, מצאתי את עצמי חושבת על המרחב הקדוש שקיים בין שני אנשים. נישואין מתחילים באפשרות, בחירות וחופש. הם מתחילים במרחב שעדיין לא התמלא, במציאות שעוד לא נבנתה ובהחלטות שעוד לא התקבלו. המרחב הזה יכול להוות מקור של סקרנות, צמיחה, ברכה, וקדושה. והוא גם יהווה מקום שבו אדם מאבד את עצמו, נושא משאות שאינם שלו או נלכד בפחדים מפני העתיד.

פרשת השבוע, פרשת שלח לך, עוסקת בדיוק בשאלה הזאת: מה קורה כאשר הקב"ה יוצר מרחב ומזמין אותנו לחיות בתוכו?

כשהקב"ה יוצר מרחב

פרשת שלח לך נפתחת בבחירה.

הקב"ה אומר למשה:

שְׁלַח־לְךָ אֲנָשִׁים

רש"י נעצר על שתי המילים הללו — לך — ומסביר:

לדעתך

לפי שיקול דעתך.

הקב"ה יוצר כאן מרחב. לראשונה בקנה מידה כזה, עם ישראל מתבקש לחיות בתוך מציאות שבה לא כל צעד מוכתב מלמעלה. יש מקום לבחירה, מקום להפעלת שיקול דעת, ומקום לאחריות אישית. השאלה המרכזית של הפרשה היא מה קורה בתוך המרחב הזה.

עד לרגע הזה, מערכת היחסים בין הקב"ה לעם ישראל התנהלה בעיקר באמצעות הוראות ברורות. ענני הכבוד הובילו, המן ירד מן השמים, ניסים התרחשו בכל צעד. פרשת שלח לך מציגה מציאות חדשה. הקב"ה פותח את ידו ומאפשר מקום לשיקול דעת אנושי. המרגלים מקבלים הזדמנות לפעול בתוך החופש הזה.

ההוראות שמשה נותן להם פשוטות להפליא:

וּרְאִיתֶם אֶת־הָאָרֶץ מַה־הִוא

ראו את הארץ.

וְאֶת־הָעָם הַיֹּשֵׁב עָלֶיהָ

ראו את העם היושב עליה.

הֶחָזַק הוּא הֲרָפֶה

החזק הוא אם רפה.

המשימה ברורה: להתבונן, לדווח ולהביא את העובדות כפי שהן. המרגלים נשלחו להיות עדים.

כיצד אנשים טובים הולכים לאיבוד

התורה טורחת להדגיש שהאנשים שנשלחו היו ראויים למשימה.

כולם אנשים

אנשים חשובים, מנהיגים.

רש"י מוסיף:

באותה שעה כשרים היו

באותו רגע הם היו אנשים כשרים וצדיקים.

זו נקודה חשובה. המרגלים לא התחילו את המסע כרשעים. הם לא יצאו מתוך מרד או כוונה רעה. הכשל שלהם נולד בהמשך, מתוך שינוי עדין באופן שבו הם הבינו את תפקידם.

כאשר המציאות מלאה באי־ודאות, גם אנשים טובים עלולים להתחיל לשאת אחריות שאינה שלהם. דאגה עלולה להפוך לשליטה. אכפתיות עלולה להפוך לבעלות. התבוננות עלולה להפוך לשיפוט. לאט לאט המרגלים חוצים את גבולות התפקיד שניתן להם ומתחילים לשאת על כתפיהם עתיד שאינו שלהם.

הכול משתנה במילה אחת:

אפס

עד אותו רגע הם מתארים את מה שראו. הארץ טובה, הפירות מופלאים, ההבטחה האלוקית נראית לעין.

ואז מגיעה המילה "אפס".

ברגע הזה הם מפסיקים רק לדווח על המציאות ומתחילים להסיק מסקנות לגבי מה צריך לקרות הלאה. הם עוברים מתפקיד של עדים לתפקיד של מקבלי החלטות. עתידו של העם הופך למשא שהם נושאים, והמשקל הזה מתחיל להשפיע על הדרך שבה הם רואים את המציאות.

משא העתיד

מה שקורה בהמשך הוא תופעה אנושית מוכרת מאוד.

כאשר אנחנו לוקחים אחריות על דברים שאינם באמת בתחום האחריות שלנו, המשא הופך במהרה לכבד מכפי שאנחנו מסוגלים לשאת. המרגלים מתחילים לעסוק בשאלות שמעולם לא נשלחו לענות עליהן. במקום להתמקד במה שהם רואים, הם מתמקדים במה שעלול לקרות. תשומת הלב שלהם עוברת מן המשימה שלפניהם אל עתיד שאינם יכולים לשלוט בו.

בשפה שאני משתמשת בה הרבה, זהו מצב של התמזגות. הגבול בין מה ששייך לי לבין מה ששייך לאחר מתחיל להיטשטש. המרגלים באמת אהבו את העם ודאגו לו. הדאגה שלהם הייתה אמיתית וכנה. הטעות שלהם הייתה בכך שהם לקחו על עצמם משא שלא נועד להם. מה ששייך לקב"ה הופך בהדרגה לאחריות שלהם, ותחת כובד המשקל הזה הראייה שלהם מתחילה להשתנות.

חגבים בעיני עצמנו

התורה עצמה מגלה לנו עד כמה עמוק היה השינוי הזה.

המרגלים אומרים:

וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם

שימו לב לסדר הדברים.

תחילה הם מספרים כיצד הם רואים את עצמם.

ורק אחר כך הם מספרים כיצד, לדעתם, רואים אותם הענקים.

התורה מבקשת שנשים לב למשהו עמוק מאוד. המוקד שלהם כבר אינו הארץ שהם נשלחו לראות. הוא כבר אינו המשימה שניתנה להם. כל תשומת הלב שלהם עברה אל תוך הראש של מישהו אחר.

השאלה כבר איננה:

מה אנחנו רואים?

השאלה הפכה להיות:

איך הם רואים אותנו?

ברגע שהמרגלים מתחילים לחיות בתוך נקודת המבט המדומיינת של הענקים, הם מאבדים את הגישה לנקודת המבט של עצמם. הזהות שלהם מתחילה להיות תלויה במבט של האחר. הארץ נראית דרך עדשת הפחד, והם עצמם נעשים קטנים בעיני עצמם.

חז"ל כבר העירו על כך שאין להם שום דרך לדעת מה באמת חשבו הענקים. המרגלים אינם מתארים את המציאות. הם מתארים את החוויה הפנימית שלהם.

עוד לפני שהקרב התחיל, הם כבר הפסידו אותו בתוכם.

האומץ להישאר בתפקיד שלך

כלב ויהושע ראו בדיוק את אותה הארץ.

אותם ענקים.

אותן ערים בצורות.

אותם אתגרים.

ההבדל לא היה במציאות.

ההבדל היה בדרך שבה הם הבינו את תפקידם.

כלב ויהושע נשארו נאמנים למשימה שקיבלו. הם המשיכו להתבונן, לדווח ולהגיב, מבלי לקחת בעלות על התוצאה. הם נשאו את מה ששייך להם והניחו לקב"ה לשאת את מה ששייך לו.

לכן הם יכולים לומר בביטחון:

עֲלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ

הביטחון שלהם אינו נובע מכך שהמשימה קלה. הוא נובע מהבהירות לגבי האחריות שלהם. הם מבינים שתפקידם הוא לענות לקריאה של הקב"ה, בעוד שהעתיד נשאר בידיו.

מרחב קדוש

אולי זו הסיבה שהפרשה הזאת מתאימה כל כך לגבריאל ואליאנה בתחילת דרכם המשותפת.

גם נישואין מתחילים במשהו שמזכיר מאוד את מה שהקב"ה יצר בתחילת פרשת שלח לך: מרחב.

מרחב לבחירות.

מרחב לצמיחה.

מרחב לסקרנות.

מרחב לגילוי.

מרחב לטעויות.

מרחב שבו שני אנשים לומדים זה את עולמו של זה, לאט, בסבלנות ובאהבה.

ארץ ישראל קדושה משום שהיא מקום שבו הקב"ה מזמין את האדם להיות שותף במעשה הבריאה. גם הנישואין בנויים על אותה הזמנה בדיוק. המרחב שבין איש לאשתו הוא מרחב מלא אפשרויות. זהו מרחב שראוי לשמור עליו, לכבד אותו ולהתייחס אליו ביראת קודש.

אחד הדברים החשובים ביותר במרחב הזה הוא הסקרנות.

המרגלים הפסיקו להיות סקרנים והתחילו להסיק מסקנות. הם עברו מהתבוננות לשיפוט. מניסיון להבין לניסיון להכריע.

נישואין בריאים פורחים כאשר ההתבוננות קודמת לשיפוט, כאשר שאלות קודמות להנחות, וכאשר כל אחד מבני הזוג ממשיך לגלות עניין אמיתי בעולמו של האחר במקום להחליט שהוא כבר יודע מי הוא.

הפרשת חלה – לבנות לפני שיודעים

בסיום הפרשה התורה מציעה תשובה עמוקה לכישלון המרגלים.

מיד לאחר הסיפור מופיעות שתי מצוות: הפרשת חלה וציצית.

במבט ראשון הן נראות מנותקות לחלוטין מן הפרשה. אך שתיהן בנויות סביב רעיון הבחירה.

אם אופים בצק – מפרישים חלה.

אם לובשים בגד בעל ארבע כנפות – מטילים בו ציצית.

בשני המקרים התורה אינה מתחילה בציווי לעשות, אלא במציאות שאדם בוחר ליצור.

הפרשת חלה עוסקת בכוח היצירה.

המרגלים עמדו מחוץ לארץ וניסו לברר אם העתיד בטוח מספיק כדי להיכנס אליו. החלה מגיעה לאחר שההחלטה כבר התקבלה. נכנסתם לארץ. זרעתם. קצרתם. לשתם. בניתם.

רק עכשיו מגיעה הקדושה.

התורה מלמדת אותנו שלא כל דבר אפשר לדעת מראש. יש רגעים שבהם אדם נדרש לצעוד קדימה, לבנות, ליצור ולהאמין. הברכה מתגלה מתוך התהליך עצמו.

אליאנה, נדמה שהמצווה הזאת מדברת ישירות אלייך.

כל בית יהודי מתחיל במעשה של אמונה. אישה בונה מרחב שעוד לא ניתן לראות את כל עתידו. היא ממלאת אותו בחום, באהבה, באירוח, בילדים, בתורה, בצחוק ובחיים. היא בונה תחילה, ולאחר מכן מקדשת.

הפרשת חלה מזכירה לנו שהקדושה אינה מגיעה מבחוץ. היא צומחת מתוך הבית שאנו בונים.

הבצק קודם.

הברכה מתגלה מתוכו.

ציצית – לזכור מי אתה

המצווה השנייה היא ציצית.

המרגלים נשלחו:

לָתוּר אֶת־הָאָרֶץ

והפרשה מסתיימת במילים:

וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם

התורה משתמשת באותו פועל בכוונה.

המרגלים הלכו אחרי מה שראו עד שהפחד הפך לחלק מהזהות שלהם.

הציצית מלמדת את ההפך.

לפני שאתה מפרש את מה שאתה רואה, זכור מי אתה.

לפני שאתה מסתכל על העולם, התחבר מחדש לברית שלך.

לפני שאתה מתחיל לראות את עצמך דרך העיניים של אחרים, זכור כיצד הקב"ה רואה אותך.

גבריאל, נדמה שהמצווה הזאת מדברת ישירות אליך.

אחד מתפקידיו הגדולים של בעל הוא לעזור ליצור את הזהות של הבית.

זהות יוצרת ביטחון.

זהות יוצרת גבולות בריאים.

זהות מעניקה למשפחה תחושת כיוון ויציבות.

כאשר אליאנה בונה את הבית, אתה תעזור לשמור עליו. כאשר היא אופה את הלחם, אתה תעזור לשמור על הערכים, החזון והגבולות שמאפשרים לבית הזה לשגשג.

הציצית מזכירה לאדם להישאר מחובר לברית שלו, לערכים שלו ולייעוד שלו. בית חזק נבנה כאשר הזהות שלו צומחת מבפנים ואינה נקבעת על ידי הלחצים והקולות שמגיעים מבחוץ.

בית שנבנה מתוך קדושה

יחד, הפרשת חלה וציצית הופכות לתשובה של התורה לחטא המרגלים.

המרגלים קיבלו חופש ונבהלו ממנו. הם לקחו על עצמם אחריות שלא הייתה שלהם וניסו לשאת משא גדול מכפי שנועדו לשאת.

הפרשת חלה וציצית מלמדות את הדור הבא כיצד לחיות בתוך החופש הזה. כיצד לפעול, ליצור ולבנות, מבלי לנסות לשלוט בכל העתיד. כיצד להישאר מחוברים לזהות שלהם גם בתוך חוסר הוודאות.

גבריאל ואליאנה, הנישואין הם אחד המרחבים הקדושים ביותר שהקב"ה יצר בעולם. כמו ארץ ישראל, גם הם מקום שבו בני אדם מוזמנים להיות שותפים עמו במעשה הבריאה. שותפות כזו דורשת אמון, סקרנות, גבולות בריאים והיכולת לדעת מה שייך לנו ומה שייך לקב"ה.

יהי רצון שתשמרו על המרחב הקדוש שנפתח ביניכם.

שתמשיכו להיות סקרנים זה כלפי זו גם בעוד עשרות שנים.

שאליאנה תבנה בית מלא חום, אמונה, הכנסת אורחים, תורה וקדושה.

שגבריאל יבנה בית מלא זהות, ביטחון, יציבות וייעוד.

שתזכו לשאת את האחריות שניתנה לכם בשמחה ובחכמה, לתת לקב"ה לשאת את העתיד, ולגלות שהבית שאתם בונים יחד הופך למקום שבו השכינה מרגישה בבית.

יהי ביתכם מלא ברכה, צמיחה, צחוק ושלום, ויהי המרחב הקדוש שביניכם מקור של אור לכל בני משפחתכם ולכל מי שיזכה להיכנס בשעריו.

יברכך ה׳ וישמרךיאר ה׳ פניו אליך ויחנך ישא ה׳ פניו אליך וישם לך שלום