ההודייה של לאה שיצרה אומה

הקדשה

אני מקדישה תורה זו לזכרם של חיילינו הקדושים:Ephraim בן ליאת ושמואל, יוסף מלאכי בן דינה ודוד, אליהו משה שלמה בן שרה ושמעון, יוסף חיים בן רחל ואליהו, נתנאל בן רויטל ואלעד, יקיר בן חיה ויהושע.

ה׳ יקום דמם, יחד עם כל הצדיקים שנפלו במלחמה על הגנת עם ישראל.

תהא נשמתם צרורה בצרור החיים, ותעמוד התורה לזכותם ולחיזוק משפחותיהם.

יש משהו בסיפורה של לאה שיורד כבד אל הלב.

בכל שנה, פרשת ויצא פותחת מחדש את אותו כאב מוכר — הכאב של אישה שרוצה להיות אהובה, שמנסה שוב ושוב לזכות בקרבה, שקוראת לילדיה שמות מתוך תקווה שהלידה הבאה, איכשהו, תמשוך את בעלה קרוב אליה.

הסיפור של לאה מדבר ישירות אל מי שמכיר את הכאב הזה מקרוב —הכאב של לא להיראות, של לא להיבחר, של לא לקבל את האהבה שהייתה אמורה להיות טבעית ובטוחה.הכאב שמתיישב בלב כאשר מי שהיה אמור לאהוב אותך — הורה, בן או בת זוג, אח או אחות — פשוט… אינו מסוגל.

חז"ל מספרים שדמעותיה של לאה התחילו זמן רב לפני נישואיה.בראשית רבה ע"א:ד מציירת אישה שעולמה הפנימי רך, פתוח ומושפע עמוקות:היא מיועדת לחיים שאינה רוצה בהם, והיא בוכה עד שריסי עיניה נושרים.אלה דמעות של נשמה צעירה שלומדת מוקדם מאוד שהמציאות לא תיטה בהכרח לכיוון התקוות שלה.

ובכל זאת — מתוך כל האנשים שבתורה — דווקא לאה היא האדם הראשון בהיסטוריה שאומר תודה לה׳ באמת.

"מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו — לא היה אדם שהודה לה׳ עד שבאת לֵאָה.""מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו — לא היה אדם שהודה לה׳ עד שבאה לאה."— בראשית רבה ע"א:ד

איך אישה שנושאת בלבה כל‑כך הרבה אכזבה הופכת להיות אֵם ההודיה?

איך סיפור שנבנה על כמיהה הופך פתאום לסיפור של תודה?

אני מכירה את השאלה הזאת מבפנים.שנים נשאתי בתוכי כאב על אהבה שלא הופיעה כפי שכּיסִּיתִי לה — במיוחד מאמי. היה בי חלל ששוב ושוב חיכה לסיפור אחר, לגרסה אחרת שלה, לסוף אחר. רק כשחדלתי לחכות שהאהבה הזאת סוף‑סוף תגיע בצורה שדמיינתי, ובחרתי במקום זאת לחיות במלואי עם מה שבאמת יש בחיי, קרה דבר מוזר: הגיעה בהירות, ויחד איתה — תודה אמיתית.

זמן רב לא הבנתי מדוע ההודיה הפכה למתנה כל‑כך מרכזית בחיי. רק כשלקחתי מבט עמוק יותר על לאה הבנתי שאני צועדת, בדרכי הקטנה, על השביל שהיא פתחה. לכן אני מזמינה אתכם להביט יחד איתי בה מקרוב.

זו ההשתנות שהתורה כמעט מסתירה — זו שאנחנו צריכים להקשיב לה בין השורות.

שלוש לידות, שלוש תקוות

שלושת בניה הראשונים של לאה נקראים ישירות מתוך כמיהתה:

ראובן — "כִּי רָאָה ה׳ בְּעָנְיִי…""מפני שה׳ ראה את סבלי…"

שמעון — "כִּי שָׁמַע ה׳ כִּי שְׂנוּאָה אָנֹכִי…""מפני שה׳ שמע שאיני אהובה…"

לוי — "עַתָּה הַפַּעַם יִלָּוֶה אִישִׁי אֵלַי…""עכשיו אישי יילווה אליי…"

השמות האלה חשופים וכואבים.היא כמהה שיִראו אותה, שישמעו אותה, שיחבקו אותה.

ומי שמכיר את כאב הדחייה יודע עד כמה הפצעים האלה אינם דועכים בשקט.אפילו פגיעה קטנה —הודעה שלא נענתה,הזמנה שנשכחה,מבט קר —יכולה לפתוח מחדש את הכאב הישן ביותר.

אחרי לוי, משהו זז

נקודת מפנה שהתורה לוחשת, והנשמה צועקת.

משהו נעשה ברור ללאה — כברק של הכרה. תזוזה מתפרצת בלבה, חד‑פעמית ופנימית.

התקוות שהיא נשאה במשך שנים — שכל ילד עשוי סוף‑סוף לקרב אליה את יעקב — נשברות ברגע אחד צורב של אמת.

זו איננה הבנה קטנה.זהו שבר של עולם פנימי.

היא רואה את חייה כפי שהם.

היא רואה שאהבתו של יעקב — האהבה שהיא רוצה כמו חמצן — אינה מגיעה בצורה שקיוותה.

היא מבינה, בכאב חד, שעוד ילד לא יתקן זאת.שום מחווה, שום מאמץ, שום מעשה מסירות לא ימשכו אליה את האהבה שהיא כמהה אליה.

ואז קורה דבר יוצא דופן:

היא מפסיקה לחיות בתוך התקווה שהבחירה של מישהו אחר תגדיר את ערכה.היא לוקחת בעלות על עולמה הפנימי.

המהפך של לאה נפרש בשני רבדים שזורים זה בזה.במישור האנושי, היא עוזבת את המאבק לזכות באהבתו של יעקב ובוחרת בהירות, שליחות, וחיים פנימיים שאינם תלויים בתגובתו.במישור הרוחני, היא נכנסת אל הסיפור שה׳ כותב דרכה — סיפור שבו הכאב, הדמעות והבחירות שלה הם חלק מגורל גדול בהרבה.

לב חדש מתחיל לעלות.

אנחנו יכולים לראות את הרגע הזה גם דרך השבר וההיבָּנות הפסיכולוגיים, וגם דרך התוכנית הרוחנית‑קוסמית שה׳ אורג דרך כאבה.

"הפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה׳": לב מסוג חדש

(המסע האישי של לאה משבר לבנייה מחדש)

כשהבן הרביעי שלה נולד, לשון הכתוב משתנה:

"וַתֹּאמֶר הַפַּעַם אוֹדֶה אֶת ה׳""הפעם אודה את ה׳." — בראשית כ"ט:ל"ה

והמדרש מסביר:

"הודתה לה׳ על חלקה המיוחד.""היא הודתה לה׳ על חלקה המיוחד." — תנחומא ויצא י"ב

הפעם, לאה נותנת שם מתוך אמת — לא מתוך כמיהה.מתוך עוצמה פנימית שהופכת לוודאות.מתוך תביעה אל ירושת נשמתה.מתוך בחירה ששורשה בשמיים, לא בתגובה אנושית.

ויהודה נושא את האמת הזאת בתוך שמו עצמו:הוד / תודה / יה־ — תודה וה׳ שזורים יחד.

זו תודה שנולדת מן הבהירות —תודה שעולה מקבלה, מאומץ ומזהות עצמית.

תפקידה הקוסמי של לאה

(לאה נוגעת בתוכניתו הרוחנית, הקוסמית של ה׳)

הזוהר מלמד שרחל ולאה אינן רק שתי אחיות —הן שתי בחינות קוסמיות של העם היהודי ושל גורלו.

רחל מייצגת את העולם הגלוי — מה שרואים, מה שנאהב, מה שברור, מה שנחשק, מה שיפה.

לאה מייצגת את העולם הנסתר — את עבודת הפנים, את הדמעות שאיש אינו רואה, את העומק הרוחני שנוצר מתוך המאבק.

הזוהר (ח"א קנ"ד ע"א–ע"ב; קנ"ט ע"א) מתאר את לאה כ"עולם העליון של ההסתר" —שורש נשמה שחי מאחורי הפרגוד ומעצב גורל מבפנים.

כדי שלאה תמלא את תפקידה הקוסמי, היא מוכרחה לגור בעולם ההסתר.היא צריכה לחיות במקום שבו הכמיהה והכאב הופכים לעבודה פנימית.במקום שבו הזהות נבנית לא ממבטם של אחרים אלא מן הקול האלוקי שבתוכה.

אחרי לוי, לאה מבינה:רחל היא העולם הגלוי.לאה היא העולם הפנימי, הנסתר.שתיהן הכרחיות.שתיהן מולידות את עתיד עם ישראל.

התודה של לאה איננה על מה שקיבלה כלפי חוץ,אלא על האמת של מי שהיא,על המרחב הרוחני השייך רק לה,ועל "חלקה המיוחד" — החלק המיוחד שלה.

מתודת ההודיה של לאה ליהודה ולמשיח

רק אחרי ההשתנות הפנימית הזו נכנס יהודה לעולם — ילד הנושא את שם ה׳ בתוך שמו.

בהירות מולידה תודה.תודה יוצרת יציבות.יציבות נעשית אומץ.ואומץ נעשה הנהגה.

לכן המלכות יוצאת מלאה.כי גדלות מתחילה באמת.

שירי התודה של דוד.הענווה של המשיח.כולם צאצאים של הרגע הזה.

המתנה של לאה לעולם

המורשת של לאה איננה עצב.היא כוח.

היא מלמדת אותנו שגם כשהאהבה שהיינו זקוקים לה לא הגיעה בצורה שקיווינו, הסיפור שלנו לא נגמר. אנחנו יכולים להפסיק לחכות שבחירתו של מישהו אחר תוכיח את ערכנו, ולהתחיל לבחור בעצמנו — באמת שלנו, בדרך שלנו, בחיים שלנו.

כלפי חוץ, שום דבר אולי לא ישתנה. יעקב עדיין יעקב. העבר עדיין העבר. אבל בפנים מתחילה תנועה אחרת: אנחנו עומדים בחיינו ללא אשליות, אומרים לעצמנו את האמת על מה שיש ומה שאין, ומאותו מקום בוחרים תודה — לא כהכחשה, אלא כתגובה ברורה ואמיצה למציאות.

באותו זמן, לאה מזכירה לנו שעבודת הפנים שלנו איננה רק פסיכולוגית. הכאב שלנו, הריפוי שלנו והתודה שלנו הם גם מעשים רוחניים. הם חלק מן המסע שה׳ מבקש מאיתנו, חוטים בתוך סיפור שאיננו תמיד רואות בשלמותו. כמו לאה, אנחנו יכולות לסמוך על כך שהדמעות שאנו בוכות, האמיתות שאנו בוחרות, והתודות שאנו אומרות — כולן מעצבות עתיד רחב הרבה יותר ממה שנוכל לדמיין.

גם אם האהבה לא הגיעה כפי שקיווית,את עדיין יכולה לבחור את ליבך.את עדיין יכולה לבחור את אמתך.ואת יכולה לבטוח בכך שהדרך שלך — של כאב, של ריפוי, של תודה — יש לה מקום בתוכנית הגדולה יותר של ה׳.

זו המתנה של לאה לעולם.

מקורות

• בראשית רבה ע"א:ד

• מדרש תנחומא, ויצא י"ב

• זוהר ח"א קנ"ד ע"א–ע"ב; קנ"ט ע"א