top of page

בדיחה פנימית

Avigail Gimpel
Oct 30
8 min read

הצחוק של שרה, סוד השלום וההבטחה לגאולה



מוקדש לעילוי נשמת גיסי היקר, גבריאל קלצקו ע"ה, בעלה של אחותי יוכבד, שהיה לו כישרון נדיר ליצור קשרים ולגרום לאנשים להרגיש שרואים אותם באמת. בני גבריאל נושא את שמו של דודו, ובתי עליזה נושאת בשמה את רוח השמחה שלו. אנחנו מתגעגעים אליו כל כך, עד שזה כואב.


לזכר חיילינו שנפלו, שאת חייהם ואת מסירות נפשם אנחנו נושאים איתנו: אפרים בן ליאת ושמואל, יוסף מלאכי בן דינה ודוד, אליהו משה שלמה בן שרה ושמעון, יוסף חיים בן רחל ואליהו, נתנאל בן רויטל ואלעד, יקיר בן חיה ויהושע, רן בן שרה וקני, הראל בן יונת ושלמה, ותומר בן עדינה ואייזיק.


סוד שלא נשאר סוד

תארו לעצמכם שבעלי מדבר מתוך שינה. הוא אומר משהו על מישהו ששנינו מכירים, משהו אישי, אולי אפילו קצת לא מחמיא. במקרה אני שומעת אותו. למחרת בבוקר אני מתקשרת לאותו אדם ומספרת לו מה דניאל אמר, עם כמה שינויים קטנים בדרך, כמובן, למען השלום.

לדניאל בטח יהיו כמה שאלות. גם לאדם שקיבל את שיחת הטלפון. ואני כנראה אצטרך לספק כמה הסברים.

עכשיו בואו נראה מה קורה בפרשת השבוע.

שרה יושבת באוהל ושומעת את הבשורה המדהימה שעומד להיוולד לה בן.

"וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן." (בראשית יח, יב)

שרה צוחקת בליבה. אחרי שכבר הזדקנה, האם באמת ייתכן שתחזור אליה החיוניות? הרי גם בעלה זקן!

ואז הקב"ה פונה לאברהם:

"לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי." (יח, יג)

למה שרה צחקה ואמרה: האם באמת אלד עכשיו, כשאני כבר זקנה?

והוא ממשיך:

"הֲיִפָּלֵא מֵה׳ דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן." (יח, יד)

האם יש משהו שנבצר מהקב"ה לעשות? בזמן שנקבע אשוב אליך, ולשרה יהיה בן.

שרה נבהלת ומכחישה שצחקה.

"וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ." (יח, טו)

"לא צחקתי."

"לא, דווקא כן צחקת."

וזהו. התורה ממשיכה הלאה.

אני כבר כמה ימים אובססיבית לפסוקים האלה. למה הקב"ה משתף את אברהם במחשבות הכי פרטיות של שרה? למה הוא משנה את המילים שלה? למה בכלל לערב את בעלה? הרי זה מעלה שאלות של לשון הרע ורכילות!

ומי אומר את המשפט האחרון, "לא כי צחקת"? מה קורה אחר כך? מה אברהם עושה עם המידע הזה? אנחנו לא שומעים על כך שום דבר.

עברתי על מפרשים, מצאתי הסברים מרתקים לפרטים שונים, אבל עדיין לא הצלחתי להבין את הסיפור כולו. למה התורה טורחת לספר לנו על השיחה המוזרה הזאת?

אז בואו תצטרפו לאובססיה שלי. אולי נלמד ביחד משהו נפלא.


מה באמת דורש השלום?

רש"י שם לב לכך שהקב"ה משנה את דבריה של שרה. היא אמרה "וַאדֹנִי זָקֵן", אבל הקב"ה אומר לאברהם "וַאֲנִי זָקַנְתִּי".

רש"י מסביר:

"שִׁנָּה הַכָּתוּב מִפְּנֵי הַשָּׁלוֹם, שֶׁהֲרֵי הִיא אָמְרָה וַאדֹנִי זָקֵן."

הקב"ה שינה את דבריה של שרה למען השלום.

הגמרא בבבא מציעא פז ע"א לומדת מכאן דבר מדהים:

"גָּדוֹל שָׁלוֹם שֶׁאֲפִלּוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁנָּה בּוֹ."

השלום כל כך חשוב, שאפילו הקב"ה משנה דברים למענו.

גם הירושלמי בפאה א, א דן באותו מקרה בהקשר של אבק לשון הרע, אותם ביטויים עדינים שעלולים לפגוע באחרים. שתי הגמרות מלמדות אותנו כמה זהירות נדרשת כדי לשמור על השלום.

אבל משהו בהסבר המקובל תמיד הפריע לי. אנחנו רגילים לומר שהקב"ה שינה את דבריה של שרה כדי לא לפגוע ברגשותיו של אברהם, כאילו העובדה שאשתו הזכירה את גילו עלולה הייתה לשבור אותו.

באמת? האיש בן מאה! הוא כבר מזמן לא ילד, והוא יודע את זה!

רק פרק אחד קודם אברהם עצמו צחק ושאל: "הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד?" הוא אפילו הזכיר את גילה של שרה באותה נשימה.

נראה לי שאברהם מסוגל להתמודד עם העובדה שאשתו מודעת למשהו שהוא כבר יודע בעצמו. וחוץ מזה, אם כל המטרה הייתה לחסוך ממנו פגיעה, למה בכלל לספר לו ששרה צחקה?

זאת השאלה שאני כל הזמן חוזרת אליה.

שרה צחקה בתוך עצמה. אברהם בכלל לא שמע אותה. הקב"ה היה יכול לדבר ישירות עם שרה ולהשאיר את אברהם מחוץ לסיפור.

ובכל זאת, הוא בוחר לשתף אותו.

יכול להיות שיש משהו בצחוק של שרה שאברהם צריך להבין?


שני אנשים, שני סוגי צחוק

כשהקב"ה מבטיח לראשונה לאברהם שייוולד לו בן משרה, אברהם צוחק:

"וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד." (בראשית יז, יז)

אברהם נופל על פניו וצוחק. האם באמת יכול להיוולד ילד לאדם בן מאה? האם שרה יכולה ללדת בגיל תשעים?

רש"י מבין את הצחוק של אברהם כביטוי של שמחה ואמונה.

גם שרה צוחקת, אבל רש"י מוסיף פרט מדהים. על המילה "בְּקִרְבָּהּ" הוא מסביר ששרה מסתכלת על הרחם שלה ועל השדיים שלה ותוהה אם הגוף הזה באמת מסוגל לשאת ילד ולהפיק חלב.

אברהם כבר הוליד את ישמעאל. שרה חיה תשעים שנה בלי לשאת ילד ברחמה. היא ראתה נשים אחרות הופכות לאימהות, בזמן שהגוף שלה לא הצליח לעשות את הדבר שהיא כל כך השתוקקה אליו.

שנים קודם היא אמרה: "הִנֵּה נָא עֲצָרַנִי ה׳ מִלֶּדֶת" (טז, ב).

שרה יודעת שהקב"ה הוא שקבע את המציאות שלה. אבל הידיעה הזאת לא מוחקת את מה שעשרות שנים של עקרות עלולות לעשות לתפיסה העצמית של אדם.

האם ייתכן שהצחוק שלה מכיל שנים של אכזבה, שאלות על הערך שלה עצמה, ופחד לקוות שוב? אחרי כל כך הרבה שנים של ציפייה, מה יקרה אם היא תרשה לעצמה לדמיין תינוק בזרועותיה ושוב תתאכזב?

לפעמים צריך יותר אומץ כדי לקוות מאשר כדי להשלים עם המציאות.

אברהם ושרה שומעים את אותה הבטחה, אבל כל אחד מהם שומע אותה מתוך סיפור חיים אחר לגמרי.


הפתח הראשון

כבר הסתובבתי ימים סביב הסיפור הזה בלי למצוא דרך להתקדם, ואז הבן שלי, גבריאל, שלח לי סרטון.

בסרטון הופיעו נשים שהתנהגו בצורה מוכרת להפליא. התפקעתי מצחוק, גם כי זה היה מצחיק וגם כי זיהיתי שם את עצמי קצת יותר מדי טוב.

כתבתי לגבריאל: "למה שלחת לי את זה?"

"אמא, זאת בדיוק את."

עניתי לו: "הלוואי שלא היית צודק :)"

והדבר המעצבן הוא שהוא צדק.

צחקתי שוב, אבל הפעם יכולתי ליהנות מהבדיחה בלי התחושה הלא נעימה הזאת שמישהו חשף אותי. כבר הודיתי בפני עצמי במה שראיתי.

החוויה הקטנה הזאת פתחה לי לראשונה כיוון חדש להבנת הצחוק של שרה.

הצחוק שלנו יכול להכיל כל מיני רגשות. לפעמים הוא מגלה משהו על עצמנו שאנחנו מתקשים להודות בו, ולפעמים אדם אחר מזהה אותו עוד לפני שאנחנו מוכנים לראות אותו בעצמנו.

האם ייתכן שהקב"ה מפנה את תשומת ליבה של שרה למשהו שמסתתר בתוך הצחוק שלה?

זה עזר לי להבין למה שרה אולי זקוקה לשיחה הזאת. אבל מה עם אברהם?


הקב"ה שאכפת לו מהשלום שלנו

כאן הסיפור הזה התחיל לרגש אותי בצורה שלא ציפיתי לה.

הקב"ה עומד לחולל את אחד הניסים הגדולים בהיסטוריה האנושית. לאברהם ולשרה עומד להיוולד ילד, וממנו יתפתח העתיד של עם ישראל.

ובאמצע הבשורה על הנס הזה, הקב"ה עוצר כדי להתייחס למשהו שקורה בין בעל לאשתו.

תחשבו על זה רגע.

הקב"ה מכיר את אברהם. הוא מכיר את שרה. הוא יודע כמה שנים הם עברו יחד, והוא יודע שגם אחרי כל השנים האלה, יש מקומות בתוך החוויה של שרה שאברהם לא יכול להבין לגמרי מתוך החוויה שלו.

אברהם כבר הוליד ילד. שרה מעולם לא נשאה ילד ברחמה. שניהם מקבלים את אותה הבטחה, אבל הם עומדים בשני מקומות שונים לגמרי.

ולקב"ה אכפת מההבדל הזה.

מה אם הקב"ה מספר לאברהם על הצחוק של שרה כי הוא רוצה שאברהם יראה את אשתו? שיבין שמאחורי הצחוק הזה עומדים חיים שלמים של אכזבה, והאפשרות המפחידה להרשות לעצמה לקוות שוב?

עכשיו השאלה שהטרידה אותי מתחילה לקבל משמעות אחרת לגמרי.

שאלתי למה הקב"ה חוזר על המחשבות הפרטיות של שרה. הרי זה בדיוק סוג הדיבור שעלול לפגוע במערכת יחסים!

אבל תראו באיזו זהירות הוא בוחר את המילים.

הוא משמיט את ההערה על גילו של אברהם ומכוון את תשומת ליבו לחוויה של שרה. המידע הזה נמסר לתועלת, כדי לעזור לאברהם להבין משהו על האישה שהוא אוהב.

הגמרא מלמדת אותנו שהקב"ה משנה דברים למען השלום. אני תוהה אם כל השיחה הזאת היא בעצם מעשה של עשיית שלום.

בורא העולם בכבודו ובעצמו מתערב בעבודה העדינה, האנושית כל כך, של לעזור לשני אנשים להבין זה את זה.

אתם קולטים כמה זה מדהים?

לקב"ה כל כך חשוב השלום בין אברהם לשרה, שהוא יוזם מהלך כדי לקרב ביניהם. הוא מראה לנו כמה השלום יקר בעיניו, ואיך נראית ההשתדלות להשיג אותו.

ומה זה אומר על מערכות היחסים שלנו?

כמה פעמים אנחנו שומעים משהו מתסכל או פוגע מאדם שאנחנו אוהבים, ומגיבים למילים בלי להבין מה עומד מאחוריהן? כמה פעמים אנחנו מפספסים את סיפור החיים, את הפחד, את האכזבה או את הכמיהה שנותנים למילים האלה את המשמעות שלהן?

מה היה קורה אם היינו מתאמצים להבין?

אם הקב"ה בעצמו משקיע כל כך הרבה בשלום שבין שני אנשים, תחשבו כמה אנחנו יכולים ללמוד מהדוגמה שלו.

גָּדוֹל שָׁלוֹם.

אני לא חושבת שאי פעם הבנתי עד כמה.


שיחה שהקב"ה רצה לקיים

יש עוד חלק יפה בסיפור הזה. בבראשית רבה מח, כ מתואר איך הקב"ה רצה ליצור הזדמנות לדבר עם שרה.

הקב"ה רוצה לדבר עם שרה, אבל מתחיל דווקא בדיבור עם אברהם. יכול להיות שהוא עושה כאן שני דברים בבת אחת: עוזר לאברהם להבין את אשתו, ובו בזמן עוזר לשרה לראות מעבר לגבולות המציאות שהיא מכירה.

הקב"ה שואל:

"הֲיִפָּלֵא מֵה׳ דָּבָר?"

האם יש משהו שהוא מעבר ליכולתו של הקב"ה?

שרה חיה כל חייה בתוך הגבולות של גוף שמעולם לא נשא ילד. הניסיון שלה לימד אותה מה אפשרי ומה בלתי אפשרי.

הקב"ה מזמין אותה להבין שהגבולות של הניסיון שלה אינם הגבולות של מה שהוא יכול לעשות.

אנחנו יודעים כמה זה קשה. כשאנחנו חיים עם כאב, אכזבה, מחלה או מציאות שלא משתנה במשך שנים, זה משפיע על מה שאנחנו מאמינים שהעתיד שלנו יכול להכיל. אנחנו יכולים להאמין בקב"ה בכל ליבנו, ובכל זאת להתקשות לדמיין שמחר ייראה אחרת מאתמול.

שרה נבהלת ומכחישה שצחקה.

"לֹא צָחַקְתִּי."

והתשובה מגיעה:

"לֹא כִּי צָחָקְתְּ."

התיאור במדרש של רצונו של הקב"ה לדבר עם שרה פותח אפשרות לשמוע במילים האלה הזמנה להכיר במה שהיא הרגישה. הצחוק שלה היה אמיתי, וגם הרגשות המורכבים שמאחוריו היו אמיתיים.

הרמב"ן מציע קריאה אחרת, שלפיה אברהם הוא זה שאומר את המשפט האחרון. התורה לא מזהה במפורש את הדובר, ואנחנו גם לא יודעים מה קרה אחר כך.

אבל אנחנו כן יודעים שהצחוק של שרה חוזר בהמשך הסיפור.


מצחוק פרטי לשמחה משותפת

כשיצחק נולד, שרה מכריזה:

"צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי." (בראשית כא, ו)

האישה שצחקה קודם בתוך עצמה מזמינה עכשיו את כולם להשתתף בצחוק שלה.

ואז שרה אומרת:

"מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה." (כא, ז)

זוכרים את רש"י שתיאר את שרה מסתכלת על הרחם ועל השדיים שלה ותוהה אם יוכלו אי פעם לשאת ילד ולהפיק חלב?

עכשיו היא מיניקה את יצחק.

אותו גוף שהיה מקור לכל כך הרבה ספקות הפך למקום שבו ההבטחה של הקב"ה התגשמה. הצחוק שלה הפך למשהו שהיא יכולה לחלוק עם אחרים.

אנחנו לא יודעים בדיוק מה קרה אחרי השיחה הראשונה, אבל אנחנו רואים לאן המסע של שרה הוביל.


הצחוק שאנחנו מחכים לו

התחלתי עם אוסף שלם של שאלות. למה הקב"ה שיתף את אברהם במחשבות הפרטיות של שרה? למה שינה את דבריה? למה הכניס את אברהם לשיחה? למה התעמת עם שרה על הצחוק שלה, ולמה התורה מספרת לנו סיפור שנראה כאילו אין לו סוף?

אני חושבת שאני מתחילה לראות תשובה.

הקב"ה מכניס את אברהם לתוך החוויה של שרה כי השלום ביניהם חשוב לו. הוא משנה את דבריה בזהירות, כדי לכוון את אברהם למה שהוא צריך להבין. הוא מזמין את שרה להכיר בצחוק שלה ולראות אפשרויות שנמצאות מעבר לכל מה שהכירה עד עכשיו.

השיחה מסתיימת בלי לספר לנו איך כל אחד מהם הגיב. אבל כמה פרקים אחר כך שרה מחזיקה את יצחק בזרועותיה, והצחוק שהתחיל בתוכה הופך לצחוק שהיא חולקת עם כולם.

וזה כבר הרבה יותר מהסיפור האישי של שרה.

כמה מאיתנו חיים עם כאב שהפך לכל כך מוכר, שאנחנו בקושי מצליחים לדמיין מציאות אחרת? כמה מאיתנו כבר מפחדים לקוות, כי התאכזבנו יותר מדי פעמים?

בתהילים קכו אנחנו אומרים:

"בְּשׁוּב ה׳ אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים. אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ."

הגאולה האישית של שרה נותנת לנו הצצה לעתיד הזה. מה שפעם נראה בלתי אפשרי הופך למציאות, והשמחה שבאה בעקבותיו גדולה מכדי להכיל אותה לבד.

אנחנו עדיין מחכים לצחוק הזה. אנחנו חיים בעולם שיש בו יותר מדי כאב, פילוג ואבל, ולפעמים קשה כל כך לדמיין עתיד אחר.

אבל השיחה הקטנה הזאת מלמדת אותנו משהו על הדרך שבה אנחנו יכולים לעזור לקרב את העתיד הזה.

לקב"ה כל כך אכפת מהשלום, שהוא מתערב כדי לעזור לבעל להבין את אשתו. אם הקב"ה מוכן לעשות את זה, כמה אנחנו מוכנים לעשות?

אנחנו יכולים לבחור את המילים שלנו בזהירות. אנחנו יכולים להתאמץ להבין מה האדם שמולנו נושא איתו. אנחנו יכולים לעזור לאנשים לראות זה את זה, במיוחד כשהחוויות שלהם כל כך שונות שקשה להם להבין אחד את השני.

כל מעשה של שלום מפנה עוד קצת מקום בעולם לעתיד שאנחנו מתפללים אליו.

אולי הדרך אל הצחוק של הגאולה מתחילה כשאנחנו לומדים לשמוע את הצחוק של האדם שלצידנו.

שנלמד מהאכפתיות שהקב"ה מגלה כלפי אברהם ושרה, ושהשלום שנבנה בינינו יעזור לקרב את היום שבו יתמלא פינו צחוק.

"אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ."


ליוכבד, דן, מיכלי, שיף וחנניה היקרים,

אני שולחת לכל אחד ואחת מכם חיבוק ענק. הלוואי שיכולתי לעטוף את כולכם בזרועותיי. גבריאל היה כל

כך אהוב, והוא חסר לנו כל כך. יהי רצון שתהא נשמתו היפה צרורה בצרור החיים, שתזכה לעליית נשמה, ושהאהבה, השמחה והשלום שהוא הביא לעולם ימשיכו לחיות בתוכנו ודרכנו.

אוהבת את כולכם כל כך.

 
 
 

Comments

Rated 0 out of 5 stars.
No ratings yet

Add a rating
bottom of page