קדוש, אך לא כאן

על מוגבלות, כבוד, ומה שהמקדש לא יכול היה להכיל

דבר תורה לפרשת אמור

לזכרם של חיילינו הקדושים שנפלו על קידוש ה' וארץ ישראל:

אפרים בן ליאת ושמואל, יוסף מלאכי בן דינה ודוד, אליהו משה שלמה בן שרה ושמעון, יוסף חיים בן רחל ואליהו, נתנאל בן רויטל ואלעד, יקיר בן חיה ויהושע, רן בן שרה וקני.

מוקדש לאחי סוני פרלמן, ולעבודה הקדושה של TheVillage#, קהילה יהודית להתמודדות עם התמכרות

במחוז רוקלנד, מקום שמבין שהסדקים הם חלק מהשלם, ושהריפוי עובר דרכם.

בעולם שלעיתים קרובות נרתע משבר, אתה עושה משהו אחר לגמרי: אתה מחבק אותו. אתה מזמין אנשים פנימה, יושב איתם, מטפח אותם, ומזכיר להם, שוב ושוב, את היופי שבהם, גם כשהם עצמם כבר שכחו אותו.

ב-The Village, מי שנושאים מומים עמוקים ונסתרים אינם מנוהלים או "מתוקנים"; פוגשים אותם בתוך השבר שלהם, ומשיבים אותם בעדינות לעצמם מבפנים החוצה, באהבה, באמונה ובקבלה מלאה. התורה הזו מוקדשת לעבודה שאתה עושה יום־יום: לגלות שמה שנראה שבור מבחוץ הוא לעיתים המקום שבו

נמצא האור העמוק ביותר.

השאלה שכואבת

יש פסוקים בתורה שמרגישים כמעט שערורייתיים בעיניים מערביות.

זה אחד מהם.

כשקראתי את הפסוק הזה, התגובה הראשונה שלי הייתה זעזוע. איך ייתכן שהתורה נשמעת כל כך לא צודקת?

פרשת אמור אומרת לנו שכוהן שיש בו מום גופני אינו רשאי לעבוד בעבודת המקדש.

אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו

"אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו" (ויקרא כא, יז)

הרשימה ארוכה — עיוורון, חירשות, איבר שבור, מחלות עור מסוימות, חוסר פרופורציה בגוף. התורה קוראת לזה מום — פגם, חוסר שלמות גלוי לעין.

האדם עם המוגבלות לא בחר בה. במקרים רבים הוא נולד כך. כך ברא אותו הקב"ה. ובכל זאת — הוא מורחק מהעבודה הקדושה ביותר בישראל.

זה מרגיש כמו הדרה לא הוגנת, כאילו התורה אומרת שאדם עם מגבלה רחוק יותר מהקב"ה.

התורה אמורה להיות צודקת. מה אנחנו מפספסים?

קול נוסף של התורה

כדי להתחיל להבין את הציווי הזה בפרשת אמור, נחזור לפרשת קדושים ונראה כיצד התורה מתייחסת למוגבלות.

רק פרשה אחת קודם לכן, התורה אומרת:

לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה׳

"לא תקלל חרש ולפני עיוור לא תתן מכשול ויראת מאלוהיך אני ה'" (ויקרא יט, יד)

זו לשון חריפה מאוד מצד הקב"ה. החרש לא שומע את העלבון, והעיוור לא רואה את המכשול. ייתכן שאף אחד לעולם לא ידע מה קרה. הפגיעה באנשים פגיעים כאלה לעיתים אינה נענשת כלל.

דווקא שם הקב"ה מכניס את שמו.

וְיָרֵאתָ מֵּאֱלֹהֶיךָ

תירא מה'.

במקום שבו האחריות האנושית נעלמת, הקב"ה אומר: אני עדיין כאן.

התורה אומרת לנו דבר ברור מאוד: פגיעות יוצרת אחריות. ככל שהאדם חלש יותר, כך האחריות שלך כלפיו גדולה יותר.

נלך עוד צעד אחורה, לשיחה של הקב"ה עם משה בסנה.

כאשר משה אומר שהוא מתקשה בדיבור, הקב"ה עונה:

"מי שם פה לאדם או מי ישום אילם או חרש או פקח או עיוור הלא אנכי ה'" (שמות ד, יא)

זה פסוק מטלטל.

הקב"ה לוקח אחריות מלאה. עיוורון אינו מחוץ לתוכניתו, חירשות אינה טעות, והגבול האנושי הוא חלק מהבריאה עצמה.

וכעת השאלה רק מתחזקת.

אותה תורה שמצווה להגן על הפגיעים, אותו הקב"ה שאומר "אני עשיתי אותם כך", הוא זה שמרחיק את הכוהן בעל המום מן המזבח.

איך שתי האמיתות הללו חיות יחד?

מה התורה באמת אומרת על בעל המום

התורה מגדירה תחילה מי הוא הכוהן בעל המום, ורק לאחר מכן מתייחסת לתפקידו.

"לחם אלוהיו מקדשי הקדשים ומן הקדשים יאכל" (ויקרא כא, כב)

הוא עדיין אוכל מן הקרבנות, עדיין רשאי להיכנס לאזורים המיועדים לכוהנים במקדש. הוא עדיין שייך.

רש"י מציין שבני אהרן כוללים גם בעלי מומים. הוא כוהן לכל דבר.

התורה אינה שוללת את קדושתו, אלא מגבילה את התפקיד של עמידה על המזבח לצורך ביצוע העבודה.

התורה אינה שואלת אם יש לו ערך. זה מעולם לא היה לדיון.

השאלה מצומצמת יותר: מה דורש התפקיד המסוים של עשיית העבודה?

למה התפקיד דורש שלמות?

הפרשנים הקלאסיים כולם כמעט מתמודדים עם אותה שאלה: אם בעל המום עדיין קדוש, מדוע אינו יכול לעבוד?

הרמב"ן משווה בין כוהן בעל מום לקרבן בעל מום. כפי שקרבן המוקרב על המזבח צריך להיות שלם בגופו וללא פגם גלוי, כך גם הכוהן העומד שם צריך לשקף שלמות נראית לעין. המקדש הוא המקום שבו האדם בא לעמוד לפני ה', והוא צריך ליצור יראה, סדר, יופי ותחושת שלמות. העניין אינו ערכו של האדם, אלא שלמותו הייצוגית של המעמד.

הכוהן אינו עומד שם כאדם פרטי. הוא חלק מן העבודה עצמה.

גם ספורנו מדבר על כבוד המקדש — על הצורך ביצירת יראה וכבוד נראים לעין.

ספר החינוך מציג זאת במונחים אנושיים מאוד: האדם מושפע ממה שהוא רואה. אנו נרגעים ביופי, נותנים אמון בסדר, ונמשכים לסימטריה. התורה פועלת עם הפסיכולוגיה האנושית, לא נגדה.

בעל המום אינו חסר מבחינה רוחנית. אך האנשים הבאים למקדש זקוקים לסוג מסוים של סדר נראה לעין כדי להתקרב אל ה'.

זה משנה את כל התמונה.

התורה מלמדת שהמשכן נבנה כמרחב סמלי. שלמות נראית לעין שייכת לתפקיד, לא לערכו של האדם.

חטא העגל — למה האדם צריך מבנה מושלם

השבוע, בזמן שעסקתי בשאלה הזו, דבר אחד לא נתן לי מנוח. הבנתי את ההלכה, הבנתי את הפרשנים, אבל עדיין לא הבנתי למה שלמות נראית לעין כל כך חשובה.

ואז עלתה בי תמונה של חטא העגל, וחזרתי לשם כדי לחפש את החלק החסר.

משה נעלם לארבעים יום, והעם נכנס לפאניקה.

וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה

"כי בשש משה" הוא לא רק עיכוב. זו חרדה. העוגן נעלם. עם שזה עתה יצא מעבדות עומד במדבר ללא הדמות שהחזיקה את הקשר שלו עם הקב"ה.

ואז הם עושים משהו אנושי מאוד.

הם מחפשים משהו מוחשי ויציב. הם בונים את העגל.

הפחד מוצדק. הצורך בסדר וברוגע הוא אנושי. הטעות היא במיקום.

במקום להשתמש במבנה וביופי כדי לחפש את ה', הם הופכים את המבנה עצמו לתשובה.

הרמב"ן רואה במשכן תיקון לטעות הזו.

הקב"ה אינו מבטל את הצורך האנושי במבנה. הוא נותן לו צורה.

בנו מקום של סדר, סימטריה, צפיות ויופי. צרו מרחב יציב שמרגיע את הפחד ומחזיק אתכם. תנו למרחב החיצוני לסדר את הכאוס הפנימי.

ואז — מתוך תחושת ההחזקה הזו — השתמשו בו כדי להגיע אל ה', ולא להחליף אותו.

לכן הכוהן כל כך מרכזי.

הוא חלק מן המבנה הזה. השלמות הנראית שלו עוזרת ליצור מרחב שבו אדם יכול להגיע עם השבר שלו ועדיין לנוע לעבר הקב"ה.

העניין האמיתי הוא מה האדם צריך כדי להתקרב אל ה'. התפקיד דורש כלי שיוצר מספיק יציבות כדי לאפשר את התנועה הזו.

סיפור קצר

לפני שנים, עבדתי עם מטופלת בתהליך עמוק ומשמעותי.

יום אחד היא ראתה אותי בבית חולים. הייתי שם בגלל עניין רפואי אישי.

בפגישה הבאה, היא שאלה מה קרה. עניתי בכנות.

זו הייתה הפגישה האחרונה שלנו.

היא ראתה את המום שלי.

היא התחילה לדאוג לי. הרגישה אשמה לתפוס מקום. ברגע שראתה את השבר שלי, כבר לא הייתי הדמות היציבה שמחזיקה את החדר — והעבודה קרסה.

זה בדיוק מה שמתאר ספר החינוך.

כוהן בעל מום אינו עובד בעבודה, משום שלעיתים האדם זקוק לכך שהמסגרת תיראה שלמה כדי שיוכל לסמוך על מה שהיא מחזיקה.

למה הקב"ה יוצר מום?

השאלה העמוקה יותר אינה מדוע בעל המום אינו עובד, אלא מדוע בכלל נברא מום.

למה עיוורון? למה חירשות? למה מגבלה שלא בחרנו בה?

כאשר משה אומר שאינו יכול לדבר, הקב"ה עונה:

מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם...

הקב"ה לוקח אחריות. המשמעות היא שהמוגבלות היא חלק מהבריאה.

המהר"ל מתאר את הגלות כמצב של סדר שבור — מצב שאינו תואם את השלמות הטבעית של העולם. החיים האנושיים נושאים בתוכם חסרון, מגבלה ותלות, בעוד השלמות האמיתית שייכת רק לה'.

האדם בעל המגבלה הגלויה אינו יוצא הדופן. הוא המראה. כולנו שבריריים, כולנו מוגבלים. יש מי שנושא זאת במקום גלוי יותר.

אך רבים מהמומים הם נסתרים.

התמכרות היא מום. טראומה היא מום. ניתוק רגשי הוא מום. אדם שנראה שלם מבחוץ עשוי לשאת בתוכו שבר עמוק.

יש מי שנולדים עם שבר גלוי. אחרים מסתירים שברים פנימיים שנים רבות. התורה מדברת אל שניהם.

העצמיות העמוקה אינה מוגדרת על ידי הפצע, כי צלם אלוקים אינו נפגע ממה שקורה לגוף. לעיתים המקום השבור הוא דווקא המקום שבו מתגלה האור העמוק ביותר.

חז"ל אומרים (נדרים מא ע"א):

אין עני אלא בדעת

העוני העמוק ביותר הוא עוני פנימי — אובדן קשר, אובדן עצמי, אובדן יחס עם הקב"ה.

זהו המום העיקרי.

אחרי חורבן הבית

המשכן לא היה יכול להחזיק לנצח. בית המקדש עמד — ונפל, פעמיים. הכלי המושלם אבד.

זה היה חורבן נורא, עם כאב וסבל עצומים לעם ישראל. ובכל זאת, בתוך הכאב, יש גם אפשרות לראות בזה נקודת מפנה.

כל עוד עמד המקדש, האדם יכול היה להישען על מבנה חיצוני כדי ליצור קדושה. כשהוא חרב, העבודה עברה פנימה.

התפילה החליפה את הקרבנות — ונשלמה פרים שפתינו.

הלב החליף את המזבח. ואולי זה כבר רמוז בתורה עצמה: ושכנתי בתוכם — לא בתוכו, אלא בהם.

המשכן מלמד אותנו שפה אנושית של חיבור — סדר, יופי, סימטריה — כדי שנרגיש מוחזקים ונלמד להגיע.

אבל היעד היה עמוק יותר: שהשכינה תשכון בתוך בני אדם לא מושלמים.

ללא בית המקדש, אנחנו מתחילים לחוות זאת ישירות יותר. הכלי החיצוני מתחלף בכלי פנימי. אותו צורך בסדר ובהחזקה נשאר, אך הוא נישא כעת על ידי תפילה, תורה, ולב האדם שלומד להיות מקום שבו ה' שוכן.

ואז קורה דבר נוסף — דבר שאנחנו עדיין חיים בתוכו.

הבית חרב.

לא רק אבד. נחרב. בדם, באש, בגלות. עם שנקרע ממקומו, ממרכזו, מן המבנה שאמור היה להחזיק אותו.

ובתוך המציאות הזו, חז"ל אומרים דבר כמעט בלתי נתפס:

כָּל מָקוֹם שֶׁגָּלוּ שְׁכִינָה עִמָּהֶם

דווקא שם — בשבר, בגלות, לפני תיקון ולפני שלמות.

הזוהר מוסיף:

לֵית אֲתַר פָּנוּי מִינֵּיהּ

אין מקום פנוי ממנו.

הוא נוכח בגלות, בגוף השבור, בנפש הסדוקה, גם בפצע שלא נרפא.

דוד המלך נותן לנו את השפה:

לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה

לב נשבר — הקב"ה מקבל.

הוא פוגש אותנו שם.

לאחר החורבן, הלב השבור אינו עומד מחוץ לעבודת ה' — הוא נעשה עבודת ה'.

והמבנה כולו משתנה.

המשכן לימד אותנו להתחבר דרך שלמות נראית — סדר, יופי, סימטריה. אך כאשר הוא נעלם, מתגלה עומק אחר:

הקב"ה מעולם לא היה כלוא שם.

המשכן היה הדרך שלנו ללמוד להגיע אליו, אבל הוא תמיד היה נוכח גם בתוך מה שנראה שבור.

לאן זה מוביל אותנו

ההיסטוריה לוקחת אותנו למקום.

דור העגל נזקק למבנה חיצוני מושלם. דור המשכן נזקק לשלמות נראית לעין. הגלות דורשת מאיתנו יותר — להחזיק יחד מבנה ושבר.

האם אנו יכולים לראות את המום ועדיין לזהות קדושה?

האם אנו יכולים להאמין שכלי שבור עדיין נושא אור?

זו התנועה של פרשת אמור — מן החוץ אל הפנים.

כוהן בעל מום עדיין קדוש. אדם פצוע עדיין נושא את צלם אלוקים. כלי שבור עדיין מחזיק אור.

בגרות רוחנית אמיתית היא היכולת לראות זאת.

אין מקום פנוי ממנו.

https://www.charidy.com/thevillage/SonyPerlman?utm_source=web&utm_medium=main&utm_campaign=village