כאשר הקב״ה מפסיק להתווכח עם הרוע

פרשת בא כהמשך של תהליך הריפוי

הקדשה

לזכרם של חיילינו הקדושים שנפלו על קידוש השם ועל הגנת ארץ ישראל:

אפרים בן ליאת ושמואל, יוסף מלאכי בן דינה ודוד, אליהו משה שלמה בן שרה ושמעון, יוסף חיים בן רחל ואליהו, נתנאל בן רויטל ואלעד, יקיר בן חיה ויהושע.

יהי זכרם ברוך, ותהא עליית נשמותיהם לזכות ולחיזוק כל עם ישראל.

בעבודתי עם שורדי טראומה חוזר ועולה שוב ושוב נושא אחד: הכרה. שורדים מדברים על צורך עמוק בכך שהפוגע יחוש את מה שהם חוו, יבין את עומק הכאב שגרם, יישא באחריות, ויאמר: אני רואה אותך, ואני מבין מה מעשיי עשו לך. לעיתים קרובות ההכרה הזו אינה מגיעה. אנשים נפגעים בשתיקה. סיפורם אינו נשמע. מי שגרם לפגיעה ממשיך בחייו, לעיתים אף זוכה לכבוד ולהוקרה, בעוד הקורבן נותר עם השאלה המהדהדת לאורך שנים:

ומה איתי?

הכרה, אחריות וקריסת חסינות הפוגע אינן מותרות בתהליך ריפוי. אלו צרכים יסודיים. ואף על פי כן, רבים מהנפגעים אינם זוכים לכך ישירות ממי שפגע בהם.

פרשת בא מדברת בעוצמה בדיוק אל הפער הזה.

בשבוע שעבר, בפרשת וארא, ראינו שהגאולה מתחילה בריפוי. הקב״ה מלמד את משה כיצד לפעול עם עם שחירות הבחירה שלו נמחצה תחת עבודה קשה. התהליך נפתח ביצירת מרחב, בהתמודדות עם מקור הסבל, ובהשבת נשימה בין צירים. באיטיות, ובכאב, הקול חוזר — תחילה דרך תלונה, ולאחר מכן דרך דיבור.

פרשת בא ממשיכה את תהליך הריפוי הזה.

אולם כעת מוקד הדברים משתנה.

בפרשת וארא משה מונחה כיצד לעמוד לצד הנפגעים ולתמוך בהחלמתם. בפרשת בא הקב״ה עצמו נוטל את ההובלה של השלב הבא. התורה מפנה את מבטה אל הפוגעים — לא כדי לגאול אותם, אלא כדי לרפא את מי שנפגע מהם. פרעה ומצרים נסוגים ממרכז הבמה המוסרית. עולמם הפנימי חדל להיות רלוונטי. עתה חשובים צורכי ישראל — ועתיד ישראל — כדי להסיר את חותם העבדות ולשוב לחיים ולסוכנות.

תפנית חדה: הקב״ה מצהיר על כוונתו

בפתיחת פרשת בא הקב״ה אומר דבר מטלטל. הוא מצהיר בגלוי שחירות הבחירה של פרעה ניטלה. ואז הוא משתמש במילה נדירה:

אשר התעללתי במצרים¹

לשון זו חדה וחד-משמעית. היא מסמנת ריחוק ובהירות, ולא פיוס.

התעללות משמעה הפיכה לאובייקט, שלילת סוכנות, פעולה באדם ללא מעמד של סובייקט מוסרי. הקב״ה מאותת כאן דבר מהותי:

פרעה חדל להיות בן-שיח מוסרי.תהליך שינויו אינו עומד עוד על הפרק.הוא חדל מלהיות מרכז הסיפור.

זהו מעשה של הצבת גבול מוסרי והחלת סדר.

אין סימפתיה לפוגע

אחת הטעויות העמוקות שחברות עושות — ואחד הפצעים העמוקים שהנפגעים נושאים — היא הדרישה להאניש את הפוגע עוד לפני שהנפגע החלים.

התורה מסרבת לעשות זאת.

בפרשת בא אין קריאה להזדהות עם פרעה או להבין את פסיכולוגייתו. אין כאן סיפור מאוזן. הקב״ה מסיט את פרעה לחלוטין לשוליים.

משעה שחירות הבחירה של פרעה ניטלת, הוא נעשה בלתי רלוונטי — וחוסר הרלוונטיות הזה הוא העניין עצמו.

ריפוי מתרחש כאשר הרוע חדל מלהיות במרכז.

מדוע המכות נמשכות לאחר נטילת הבחירה

התורה עצמה משיבה:

"למען תספר באזני בנך ובן בנך"

ההתמקדות כאן היא בהחלמת ישראל, ולא בגורל מצרים. זהו תהליך של ריפוי בין-דורי.

הדיכוי פוגע בגוף ומעצב מחדש את העולם הפנימי. הוא מאמן את הנפש לחוות כוח כבלתי נמנע, אכזריות כקבועה, והתנגדות כחסרת תוחלת.

אמונה זו נכנעת רק אל מול חוויה חיה והיפוך גלוי של המציאות.

שלוש המכות האחרונות כהיפוך של העבדות

שלוש המכות האחרונות יוצרות תהליך מדויק — ההיפוך המלא של העבדות — המופעל על הפוגע למען ריפוי הנפגע.

ארבה — קריסת כוח מדומה

מכת הארבה נראית כמעט תמימה. איש אינו מת. ובכל זאת, היא פוגעת בדבר עמוק בהרבה מן החיים עצמם. היא מוחקת את משמעות המאמץ. היא אוכלת את מה שנותר, את מה שנשמר, את מה שנשא הבטחה לשיקום. בכך נחשפת ריקנות כוחו של פרעה — כוח שאינו מסוגל ליצור, להגן או לשאת עתיד.

לצופי ישראל יש בכך משמעות עמוקה:

תשישותנו נבעה מעמל שנשללה ממנו משמעות.המשמעות נגזלה מעבודתנו בכוח.

הבחנה זו פותחת מחדש את האפשרות לסוכנות.

חושך — אובדן ההכרה כסובייקט

חז״ל מתארים את מכת החושך לא כתופעה מטאורולוגית, אלא כקריסה של נוכחות אנושית. מדרש תנחומא (בא) מסביר שהחושך תפקד כמעין מאסר: איש לא ראה את רעהו ואיש לא יכול היה לזוז ממקומו — בני אדם נותרו תקועים, מנותקים זה מזה, וללא יכולת לפעול.

הזוהר (בא) מעמיק ומתאר את החושך כהתעבות של הסתרה, מצב שבו פנים אינן נתפסות עוד כפנים — כלומר, היכולת לראות אדם אחר כסובייקט, כנוכחות חיה ובעלת משמעות, מתפרקת.

אין זה רק חושך פיזי. זהו עולם שבו אין ראייה הדדית ואין תנועה רצונית. זוהי העבדות בתמציתה: מחיקה של היות האדם סובייקט מוכר.

כאשר מצרים חווה זאת, ישראל רואה את עולמה הפנימי מקבל הכרה ואישור. למה שנחווה יש שם, צורה והיגיון. זוהי מערכת של דה־הומניזציה — והיא ניתנת להיפוך.

מכת בכורות — קריסת עתיד גזול

העבדות מאמנת אדם לחיות ללא עתיד משלו. הזמן חדל להיות מרחב של בחירה ויוזמה, והופך למשהו שנכפה עליו, נסבל בלבד, ואינו ניתן לעיצוב. דורות נמשכים ללא בעלות, רצף מתקיים ללא מחבר, והאדם מאבד את תחושת ההמשכיות האישית והקולקטיבית.

בפירוק עתידה של מצרים — בפגיעה בבכורות, סמל ההמשכיות, הירושה וה״מחר״ — הקב״ה פותח מחדש את יחסו של ישראל אל הזמן עצמו. האופק שב ונפתח. העתיד חוזר להיות ניתן לדמיון, לתביעה ולהחזקה. המחר שוב יכול לשאת תקווה.

המחר שייך לחיים, לבחירה, ולמי שיכול לעצב אותו.

מדוע זה מרפא את הנפגע

הריפוי מתרחש כאשר תחושת הבלתי-נמנע מאבדת את אחיזתה. הסוכנות שבה כאשר מתברר שמה שנחווה כמוחלט היה בנוי, מוכתב, ולכן ניתן להיפוך.

התורה מתארת תהליך שפסיכולוגיה מודרנית נתנה לו שם: ההחלמה מואצת כאשר הנפגעים עדים לקריסת המערכת שפגעה בהם. הכוח מאבד את הילתו המיתית. האכזריות נחשפת כתלויה נסיבות. העולם הפנימי מתארגן מחדש סביב אפשרות במקום סביב איום.

ג׳ודית הרמן מתארת זאת במדויק: "השבת הצדק היא משימה מרכזית בתהליך ההחלמה. ללא צדק, השורד נותר כלוא בעולם של סכנה ופחד."¹

רוני יאנוף‑בולמן מוסיפה שהחלמה תלויה בחוויה הסותרת את עולם הטראומה: "אין די בהרגעה מילולית; על השורדים לפגוש חוויות המפריכות את תפיסת העולם הטראומטית."²

פרשת בא מספקת חוויה כזו בדיוק. הסיפור מתמקד מחדש בצורכי ישראל ובעתיד ישראל. פרעה מוצא ממרכז המוקד המוסרי, וישראל מוקף באמת, בבהירות ובהיפוך גלוי של המציאות.

זהו האות של התעללות: מהלך תיאולוגי מכוון שבו הרוע נתחם, מוגבל ונשלל מיכולתו לשלוט במשמעות. אי-הנוחות המוסרית מתפוגגת, שכן האכזריות אינה מוצדקת ואינה מואדרת — היא נעשית בלתי רלוונטית מבחינה מבנית. במקומה מתאפשרים תנאי ריפוי, רצף וסוכנות מחודשת.

מודל תורני להובלה מודעת טראומה

פרשת בא מלמדת לקח רדיקלי בהובלה רגישה לטראומה. האנרגיה אינה מושקעת בגאולת הפוגע או בריכוך הבהירות המוסרית. מוקד העבודה אינו איזון, הסבר או אמפתיה כלפי מעלה. המנהיגות נמדדת ביכולת לקרוא לפגיעה בשמה, לפרק את אשליית הבלתי-נמנע, ולהפוך את הפוגע לבלתי רלוונטי להמשך הסיפור. תשומת הלב מופנית בעקביות אל הנפגע — ואל ילדיו — כדי לאפשר חזרה לחיים, לרצף ולסוכנות.

כך ממשיך הקב״ה את תהליך הריפוי שהחל בפרשת וארא.

¹ Judith L. Herman, Trauma and Recovery: The Aftermath of Violence—From Domestic Abuse to Political Terror (New York: Basic Books, 1992).

² Ronnie Janoff‑Bulman, Shattered Assumptions: Toward a New Psychology of Trauma (New York: Free Press, 1992).