המתנות שהונחו בליבנו

כישרון, ענווה ובחירה בסיפורו של בצלאל

לזכר חיילינו הקדושים שנפלו על קידוש השם וארץ ישראל:

אפרים בן ליאת ושמואל, יוסף מלאכי בן דינה ודוד, אליהו משה שלמה בן שרה ושמעון, יוסף חיים בן רחל ואליהו, נתנאל בן רוויטל ואלעד, יקר בן חיה ויהושע.

לחיות בין פחד לשמחה

השבועות האלה כבדים.

המלחמה עדיין מתנהלת סביבנו. אזעקות קורעות את הלילה, לפעמים שוב ושוב, ומעירות אותנו מן השינה אל הריצה המוכרת למרחב המוגן. בבוקר אנחנו מנסים לחזור לחיים הרגילים — עבודה, הוראה, הכנות לשבת — אבל העייפות מצטברת.

הבן שלי (יונתן צבי בן אביגיל) משרת בחזית, כמו כל כך הרבה צעירים במדינה הזאת עכשיו. כל הורה לחייל נושא בתוכו חרדה ותפילה שקטה שמלוות אותו במשך היום כולו.

ובאותו זמן, המשפחה שלנו מתכוננת לאירוע משמח. הבת שלנו מתחתנת בעוד שישה־עשר יום.

במצב רגיל זו הייתה תקופה של התרגשות עמוסה ונעימה. אבל עכשיו הדברים שונים. כל החלטה מלווה באי־ודאות. אנחנו יודעים שהחתונה תתקיים, בעזרת השם. אנחנו יודעים מי החתן — ואנחנו אוהבים אותו מאוד. אבל איננו יודעים היכן נחגוג את החתונה, כמה חברים ובני משפחה נוכל להזמין, או איך ייראו הנסיבות סביבנו.

כך שהחיים עכשיו מחזיקים בתוכם שכבות רבות בבת אחת: הכרת תודה, דאגה, תקווה ועייפות.

וכשהלב נושא משקל כזה, פסוקים מסוימים בתורה מתחילים להישמע אחרת.

פרשת השבוע מציגה את בצלאל ואת האומנים שיבנו את המשכן. ויש משהו בלשון התורה שמושך את תשומת הלב.

שוב ושוב התורה עוצרת כדי להזכיר לנו מאין הגיע הכישרון שלהם.

החכמה הושמה בהם.היכולת ניתנה להם.הקב״ה מילא אותם בתבונה.

מדוע התורה מתעקשת לומר זאת?

האם איננו יכולים פשוט להתפעל מן הכישרון שלהם?

החזרה הזו מרגישה מכוונת, כאילו התורה מנסה להפנות את תשומת ליבנו למשהו עמוק יותר.

חכמה שהונחה בלב

כאשר משה מציג את בצלאל בפני העם הוא אומר:

“ראו קרא ה׳ בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה. וימלא אותו רוח אלקים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה.”(שמות ל״ה, ל–ל״א)

החכמה של בצלאל איננה מתוארת כמשהו ששייך לו. היא מתוארת כמשהו שהונח בתוכו.

כמה פסוקים לאחר מכן התורה מוסיפה רובד נוסף:

“ולהורות נתן בלבו הוא ואהליאב בן אחיסמך למטה דן.”(שמות ל״ה, ל״ד)

אפילו היכולת ללמד אחרים מתוארת כמתנה שהונחה בתוך הלב.

וכאשר מלאכת המשכן מתחילה בפועל, התורה מרחיבה את התיאור אל כל האומנים:

“כל איש חכם לב אשר נתן ה׳ חכמה ותבונה בהמה.”(שמות ל״ו, א)

שוב ושוב התורה חוזרת לאותה לשון.

החכמה מונחת בלב.היכולת ניתנת.

ובאותו זמן התורה מתארת תנועה נוספת. האנשים שמצטרפים למלאכה הם אלה אשר נשאם ליבם, אשר רוחם הניעה אותם לבוא ולהשתתף.

הקב״ה שם חכמה בלב.

והלב בוחר אם להתרומם.

מה ניתן ומה נבחר

ההבחנה הזאת מופיעה גם במקום אחר במחשבת התורה.

הגמרא אומרת:

המלאך הממונה על ההריון נוטל טיפה ומעמידה לפני הקדוש ברוך הוא ואומר לפניו:ריבונו של עולם, טיפה זו מה תהא עליה — גיבור או חלש, חכם או טיפש, עשיר או עני?אבל צדיק או רשע לא קאמר.(נדה ט״ז ע״ב)

המלאך הממונה על ההריון מביא את הטיפה לפני הקב״ה ושואל:

האם יהיה האדם הזה חזק או חלש? חכם או טיפש? עשיר או עני?

אבל האם יהיה צדיק או רשע — זאת לא נקבע.

יכולות עשויות להינתן.

נסיבות עשויות להינתן.

אבל האופי — נבחר.

גדולתו של בצלאל איננה רק בחכמה שהונחה בתוכו, אלא במה שבחר לבנות באמצעותה.

כאשר הכישרון הופך לזהות

התובנה הזאת גם מגינה עלינו מפני טעות אנושית עמוקה.

כאשר הכישרון הופך לזהות, נוצרים שני קשיים גדולים.

הראשון הוא גאווה.

אם המתנה שייכת לי, ההצלחה הופכת בקלות למקור של אגו.

הקושי השני הוא פחד.

כאשר היכולת מגדירה מי אני, הכישלון הופך לאיום. אם אני “המוכשר”, כל טעות מערערת את הזהות הזאת. אנשים רבים מגיבים בכך שהם נמנעים מלנסות.

במקום לעודד צמיחה, הכישרון הופך למשהו עדין שיש להגן עליו.

גם הפסיכולוגיה המודרנית הבחינה בתופעה הזאת.

מחקריה של קרול דווק, המתוארים בספר Mindset: The New Psychology of Success, מראים שילדים שמקבלים בעיקר שבחים על חכמתם או על כישרונם נעשים לעיתים תלמידים זהירים יותר. ההגנה על התווית נעשית חשובה יותר מן הניסיון להתמודד עם אתגר.

לעומת זאת, ילדים שמקבלים שבח על מאמץ והתמדה נעשים עמידים יותר. הזהות שלהם נבנית מתוך מה שהם בוחרים לעשות, לא מתוך היכולות שניתנו להם.

תובנה דומה מופיעה גם בהרצאת TED מפורסמת של אליזבת גילברט, מחברת הספר Eat, Pray, Love. בהרצאה שלה, “Your Elusive Creative Genius”, היא מתארת כיצד תרבויות קדומות הבינו יצירתיות. במקום לחשוב שאמנים “מחזיקים” בגאונות, האמינו שהשראה מבקרת אותם — שהיצירתיות עוברת דרך האדם ואינה שייכת לו.

בשפה שונה לחלוטין, התורה מבטאת ענווה דומה.

בצלאל לעולם אינו מוצג כגאון.

במקום זאת התורה אומרת שהקב״ה מילא אותו בחכמה.

המתנה שייכת לה׳.

הבניין שייך לבצלאל.

ארגז הכלים

כך מציעה התורה דרך עמוקה להבין את החיים האנושיים.

כל אחד מאיתנו מקבל מארגז כלים שונה מן הקב״ה.

יש שמקבלים כישרונות שכליים.יש שמקבלים יכולת אמנותית.יש שמקבלים רגישות רגשית.יש שמקבלים מיומנויות מעשיות.

הכלים האלה פותחים אפשרויות, אבל הם אינם מהותנו.

הם הופקדו בידינו.

הם הונחו בידינו כדי שנוכל לנוע בעולם ולבנות משהו בעל משמעות.

הקב״ה שם חכמה בלב.

והלב מחליט האם להשתמש בה.

הורים הלומדים מן הקב״ה

לרעיון הזה יש השלכות עצומות על הדרך שבה אנחנו מגדלים ילדים.

בפרשת ויקהל הקב״ה מכיר בכישרונות שהונחו בתוך האומנים, אבל אינו הופך אותם לזהות שלהם. מה שמגדיר אותם בסופו של דבר הוא שנשאם ליבם לבוא ולתרום.

להורים יש הזדמנות לשקף את המודל הזה.

היכולות של הילד הן חלק מארגז הכלים שניתן לו. הן עשויות לפתוח דלתות, אבל הן אינן ההישג של הילד.

מה ששייך באמת לילד הן הבחירות שלו.

המאמץ שלו.ההתמדה שלו.האומץ לנסות שוב.הרצון להשתמש ביכולותיו לטובה.

כאשר אנחנו חוגגים את הבחירות הללו, אנחנו מחזקים את החלק בילד שהוא באמת שלו.

והלחץ מתפוגג.

הילד אינו צריך עוד להגן על הזהות השברירית של “המוכשר”. הוא חופשי לגדול.

מה אנו בוחרים לעשות עם הרגע

לאור זאת, לשון התורה בפרשת ויקהל איננה מקטינה את בצלאל. היא מגינה עליו.

המתנות שאנו נושאים אינן נועדו להגדיר את ערכנו. הן כלים שהונחו בידינו.

הקב״ה שם חכמה בלב.

והלב בוחר מה לעשות איתה.

אבל זה לא תמיד אומר לבנות משהו נראה לעין.

יש רגעים בחיים שבהם אנחנו בונים באופן פעיל — מגדלים ילדים, מקימים מוסדות, יוצרים פרויקטים, בונים בתים וקהילות.

ויש רגעים כמו הרגע שאנחנו חיים בו עכשיו.

רגעים שבהם החיים מאטים בניגוד לרצוננו. כאשר אי־ודאות מעכבת את התכניות שלנו. כאשר העתיד מרגיש לזמן מה מחוץ לידינו.

ברגעים כאלה קל להרגיש תקועים.

אבל התורה מזכירה לנו שגם מצב של המתנה מגיע עם ארגז כלים.

הכלים אולי נראים אחרת.

זמן עם המשפחה.רגעים לחזק אמונה.הזדמנות לתמוך זה בזה.האומץ לבחור בתקווה גם כשהמציאות שבירה.

גם אלה כלים.

איננו שולטים בנסיבות שניתנו לנו.

איננו שולטים בקלפים שחולקו לנו.

אבל אנחנו עדיין מחליטים כיצד לשחק אותם.

הקב״ה שם מתנות בלב.

והשאלה היא מה נבחר ליצור איתן — גם ברגעים שבהם העולם מרגיש כאילו נעצר.

דווקא עכשיו.