כאשר העם לא הצליח לנשום

כיצד הקב״ה משיב נשימה, כוח ושותפות יצירתית

הקדשה

לעילוי נשמת חיילינו הקדושים שנפלו על קידוש השם ועל הגנת ארץ ישראל:

אפרים בן ליאת ושמואל, יוסף מלאכי בן דינה ודוד, אליהו משה שלמה בן שרה ושמעון, יוסף חיים בן רחל ואליהו, נתנאל בן רויטל ואלעד, יקיר בן חיה ויהושע.

בשבוע שעבר ציינו את האזכרה של אפרים הי״ד, ובשבוע זה את האזכרה של יקיר הי״ד. נשמותיהם כבר במקום העליון ביותר, סמוך לכיסא הכבוד. יהי רצון שהקב״ה יביא נחמה, כוח ועיטוף של חסד למשפחותיהם.

ביום הולדתו של בעלי לפני כמה שנים, אחד מבנינו נתן לו אולי את המחמאה הגבוהה ביותר שילד יכול לתת להורה. הוא סיפר שכשהיה קטן — כשהיה עייף או רעב, כשהאוטו נתקע, או כשמשהו השתבש לפתע — הוא הרגיש רגוע, מפני שידע שאבא שלו יהיה שם ויפתור את הבעיה. הוא היה ילד קטן, והאחריות לתקן דברים לא הייתה מונחת על כתפיו. אביו היה נכנס לתמונה, מטפל במה שצריך, ומשיב סדר. הנשימה הייתה חוזרת.

הרגע הזה נשאר איתי. הוא ביטא משהו יסודי מאוד על מנהיגות: היכולת לשאת את כובד המצב עבור מי שעדיין אינו מסוגל לשאת אותו בעצמו. כשקראתי את פרשת וארא, הבנתי שהתורה מתארת בדיוק את אותה דינמיקה — לא רק במרחב משפחתי, אלא בקנה מידה לאומי.

כאשר משה מביא דברי גאולה אל עם ישראל, התורה מתארת את תגובתם בדיוק נדיר:

"וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה"(שמות ו׳:ט׳)

התורה מתארת כאן מצב אנושי שנוצר מתוך נסיבות חיים, ולא כשל רצון או מוסר. העם נתון בעבודה קשה — עבודה מוחצת — ובקוצר רוח, כלומר נשימה מצומצמת וחיים פנימיים מכווצים. יחד, אלו מתארים אדם שהמרחב הפנימי שלו קרס. הנשימה מתקצרת. הקשב מצטמצם. היכולת לקלוט נפגעת.

רגע זה הופך ליסוד להבנת האופן שבו התורה רואה טראומה, מנהיגות והשבת היכולת האנושית.

כיצד עם מאבד את המרחב הפנימי שלו

פרעה מציג את האסטרטגיה שלו בגלוי:

"תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר"(שמות ה׳:ט׳)

פרעה מכנה את דברי משה "דברי שקר", אך המפרשים מתמקדים בנקודה עמוקה יותר: לא באמת הדברים, אלא ביכולת האנושית להקשיב לכל דבר בכלל. עבודה מועצמת פועלת כהצפה. כאשר כל רגע מלא, נמנעת הפנייה פנימה — מחשבה, דמיון ותקווה. שמות רבה מנסח זאת במפורש: העבודה הוכבדה כדי שלא יהיה להם פנאי לחשוב.

העבודה הקשה פועלת בשני מישורים בו-זמנית. היא מתישה את הגוף וממוטטת את העולם הפנימי. כשאין הפוגה — אין נשימה. וכשאין נשימה — אין כניסה למילים.

הרמב"ן מחדד נקודה זו. הוא מסביר שדברי משה היו דברי נחמה, אך הקושי של העם נבע מהרצף הבלתי פוסק של הסבל. נחמה דורשת הפסקה. ללא קצב — אפילו אמת אינה נטמעת.

הספורנו מוסיף שהעם לא היה מסוגל לדמיין גאולה, מפני שמעולם לא חווה חירות. הדמיון נשען על ניסיון חיים. כאשר כל המציאות מעוצבת על ידי כפייה, העתיד עדיין אינו ניתן לציור.

מנהיגות כאשר העם אינו מסוגל לעבד

בנקודה זו התורה מבצעת תפנית מכרעת. עד כה משה דיבר אל העם — דברי גאולה, הרגעה והבטחה. תגובתם מבהירה שאינם מסוגלים לקלוט. הנשימה מצומצמת, היכולת הפנימית איננה, והאמונה עדיין אינה מתפקדת. מכאן עולה השאלה המנהיגותית המרכזית שהתורה משיבה עליה: מהי התגובה הנכונה כלפי אדם — או עם — שאינו מצליח עדיין לנשום?

התורה אינה פונה להסבר נוסף, לשכנוע או לחינוך. היא מסיטה את משה לחלוטין:

"בא דבר אל פרעה"(שמות ו׳:י״א)

זהו צעד מכוון ואף מנוגד לאינטואיציה. כאשר לעם אין מרחב פנימי, המנהיגות אינה דורשת אמונה או תובנה. האחריות מוסתת מן המוצף אל מקור ההצפה. עבודת המנהיגות הופכת להסרת לחץ, ולא לטיפוח תגובה. רק לאחר שהמרחב חוזר — יכולים הדברים להיכנס.

דפוס זה חוזר ומופיע שוב ליד הים.

הים: כאשר תנועה קודמת למשמעות

לכודים בין המצרים לים, העם נמצא ברגע של לכידה מוחלטת. מאחור — צבא מצרים: סוסים, מרכבות ולוחמים המייצגים את כל מה שממנו זה עתה יצאו. מלפנים — הים, מחסום בלתי עביר. אין לאן ללכת, אין לאן לפנות, ואין דרך נראית לעין.

אף שיצאו פיזית ממצרים, גופם חוזר מיד למציאות מצרית. זהו פלאשבק לאומי. התחושות מוכרות: לכידה, חוסר אונים ואיום. הנשימה מתכווצת. היכולת להכוונה עצמית קורסת. תגובת הטראומה מתעוררת מחדש. העם זועק — לא מתוך תפילה רגועה, אלא מתוך מצוקה.

משה פונה כלפי מעלה, והקב"ה משיב:

"מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו"(שמות י״ד:ט״ו)

תגובה זו מהדהדת את ההסטה הקודמת מן העם אל פרעה. גם כאן מלמדת התורה שכאשר עם נתון לאיום חריף, אפילו תפילה אינה במקומה, משום שהגוף עדיין אינו מסוגל לנשום.

מה שנדרש הוא תנועה — פעולה גופנית שמפרה את קיפאון הפחד. הים אינו נבקע באמצעות תפילה מוגברת. הוא נפתח רק לאחר שנחשון בן עמינדב צועד אל תוך המים. הצעד הזה משיב תחושת כוח עוד לפני שהוא משיב ביטחון. פעולה קודמת להבנה. מעבר קודם למשמעות.

רק לאחר שהאיום חולף — נשמעת השירה.

הגאולה כלידה: מדוע הקצב חשוב

חז"ל מתארים את יציאת מצרים כלקיחת "גוי מקרב גוי" (דברים ד׳:ל"ד). זוהי שפה של לידה.

הלידה מתרחשת בצירים שיש ביניהם הפוגות. ההפוגות מאפשרות ללחץ לעלות ולרדת מבלי להציף. מצרים מייצגת ציר מתמשך ללא הפסקה. המכות מכניסות משהו חדש: קצב. כל מכה מתחילה ומסתיימת. לראשונה, הסבל נעשה סופי.

עצם החוויה הזו משנה את הנוף הפנימי. כאשר הלחץ נרגע — הנשימה חוזרת. וכשהנשימה חוזרת — הדמיון מתחיל להתעורר. זהו השלב הראשון של הפיכה לעם.

כל אם מכירה זאת מבפנים. הכוח המתפרץ לאחר הלידה — התחושה הגופנית והעמוקה של "אני אישה, שמע קולי" — אינו נובע מהיעדר לחץ. הוא נובע מקצב. הצירים עולים ויורדים. הלחץ נבנה ומשתחרר. ההפוגות מאפשרות נוכחות, השתתפות ואמון בכך שהתהליך מוביל למשהו בעל משמעות. הנשימה חוזרת שוב ושוב, ואיתה הידיעה שהלחץ הזה הוא מכוון וזמני.

בקריאה זו, מטפורת הלידה נעשית מדויקת. הקב"ה לוקח עם שהכיר רק לחץ בלתי פוסק, ומכניס הפוגה לתוך סבלו. המכות הן גם דין וגם רגעי מרחב ראשונים. הן מלמדות את הגוף שהלחץ יכול להתרכך, שהרגע הנוכחי יכול להסתיים, ושקיים עתיד מעבר לו. הגאולה מתחילה כאשר הנשימה מושבת, והתהליך נעשה כזה שהעם יכול לשכון בתוכו — עם תקווה, השתתפות ואמון במה שנולד.

תלונות כסימן ריפוי

זמן קצר לאחר מכן, העם מתחיל להתלונן. בקשת התורה, זהו סימן לשינוי משמעותי. תלונה דורשת קול, ציפייה וקשר. שתיקה שייכת לקריסה; דיבור מעיד על חזרת החיים הפנימיים.

דינמיקה זו מופיעה במפורש בדברי חז"ל. שמות רבה מסביר שהתלונות הראשונות במדבר מתאפשרות משום שהעם מצפה שיקשיבו לו. עבד זועק אל הריק; בן חורין מוחה מפני שמישהו שומע.

רש"י, בהתייחסו לתלונות הראשונות לאחר היציאה (שמות ט"ו:כ"ד; ט"ז:ב׳), מדגיש שהעם מפנה את דבריו אל משה ואהרן. עצם הפנייה הזו משמעותית. הם אינם עוד שותקים תחת לחץ, ואינם קפואים בייאוש. הם מתחילים לבטא צורך, תסכול וציפייה.

כך מציגה התורה את התלונה כשלב מוקדם של החלמה. לפני שהכרת תודה ושירה יכולות להתבסס, הקול חייב לשוב. דיבור — גם דיבור קשה ולא מעובד — מעיד שהנשימה חזרה לפעול, ושהקשר שוקם. העם אינו עוד סגור; הוא חי, מגיב ונוכח.

מעבודה קשה למלאכת המשכן

שלב זה מופיע רק לאחר שהתורה לקחה בחשבון את המקום שבו העם נמצא באמת. הנשימה חזרה והקול החל לשוב דרך התלונה, אך החירות עדיין לא הופנמה. חטא העגל מבהיר זאת ללא ספק. מול אי-ודאות ועיכוב, העם נסוג לדפוס מוכר: חיפוש אחר דמות חיצונית שתישא כוח, ודאות ושליטה. אין זו רק כשל מוסרי; זהו רפלקס של עם הנמצא עדיין בתהליך ריפוי מחיים ללא הכוונה עצמית.

הקב"ה אינו נוטש את העם בנקודה זו. להפך, הוא מגיב בדיוק רב. לאחר שראה היכן הם באמת אוחזים, הוא מציג את השלב הבא והעמוק יותר של הריפוי: בחירה, דמיון ויצירה. במקום לדרוש רמת אמונה שעדיין אינה זמינה, הקב"ה מזמין אותם לתהליך שיכול לבנות אותה מבפנים.

שפת התורה משתנה באופן חד לאחר היציאה ממצרים. במצרים, העבודה נקראת "עבודה". בבניית המשכן, התורה מדברת על "מלאכה" (שמות ל"ה–ל"ט). שינוי לשוני זה משקף שינוי במצב האנושי.

עבודה נעשית הרסנית כאשר היא "קשה": מוכתבת מבחוץ, בלתי פוסקת ומוחקת זהות. היא מצמצמת את האדם לתפקוד בלבד. העבודה במקדש, לעומת זאת, היא עבודה נבחרת — מוגבלת בזמן, במסגרת ובמשמעות, ומכוונת לקשר עם הקב"ה. היא שומרת על האדם גם כאשר היא דורשת מסירות.

המלאכה מוסיפה רובד נוסף. היא מאפשרת מחברוּת יצירתית. היא מחזירה לאדם את מעמדו כבונה ולא כניצול. במשכן, העם מביא חומרים מרצון, תורם כישרון ודמיון, ורואה את עולמו הפנימי מתגשם במציאות. אין זו עבודה כפויה; זוהי יצירה התנדבותית. כאן מגיע הריפוי לשלב חדש: היכולת לדמיין דבר שעדיין אינו קיים ולהביאו לעולם.

המשכן מייצג אפוא תפנית עמוקה — מסיבולת לביטוי, מקריסה לבנייה. עם שפעם הוגדר על ידי מה שנעשה לו, מוגדר כעת על ידי מה שהוא בוחר לבנות.

השבת נכנסת אז כמשמרת. בעצירתה אפילו את המלאכה (שמות ל"א:י"ג–י"ז), היא שומרת על המרחב הפנימי. היא מגינה על היצירה מפני הפיכתה לאובססיה, ומבטיחה שעשייה משמעותית לא תשוב להיות עבודת כפייה. הנשימה, הקצב והכבוד האנושי נשמרים מדי שבוע, כדי שהיצירה תישאר ביטוי של חירות ולא חזרה לשעבוד.

זמננו: פרעה ללא לבנים

המהלך המגדיר של פרעה היה הסרת הפנאי — המרחב הפנימי הדרוש לפנייה פנימה ולחשיבה. דורנו חווה צורה אחרת של הצפה. מסכים, זרם מידע מתמיד וגירוי בלתי פוסק ממלאים כל רווח. הדממה נדירה. הקשב מתפזר. זמן העיבוד מצטמצם. מה שפרעה השיג באמצעות עבודה פיזית, מושג כיום באמצעות מעורבות תמידית.

התורה מעניקה לנו שפה לתיאור מצב זה. כאשר הפנאי נעלם, מופיע קוצר רוח — כפשוטו, קוצר נשימה ורוח מצומצמת. התוצאה אינה כשל מוסרי, אלא פגיעה ביכולת. אנשים מתקשים להקשיב לעומק, לדמיין אפשרויות ולבחור במכוון. החיים הפנימיים מתכווצים תחת לחץ מתמיד.

כך, תסמיני זמננו נעשים מוכרים. תגובתיות מחליפה התבוננות. דחיפות דוחקת נוכחות. בחירה מתחלפת באימפולס. זוהי תגובה אנושית צפויה לתפיסת הקשב והנשימה ללא הפוגה. התורה כבר תיארה זאת: הסר מרחב — והרוח מתכווצת.

הדרך האלוקית קדימה

עתה מתבהרת דרכה של התורה קדימה. הגאולה מתחילה בהשבת מרחב. כאשר הנשימה נמחצת תחת לחץ בלתי פוסק, המנהיגות שומרת על קצב, יוצרת הפוגות ומצמצמת הצפה. לפני בקשה לאמונה או להבנה, היא משיבה את התנאים המאפשרים אמונה. לפני דרישת משמעות, היא מפנה מקום לנשימה.

כך מרפא הקב"ה עם פגוע. הוא מתעמת עם מקור הלחץ, קוטע את רציפותו, ובהדרגה מחזיר תחושת מחברוּת לאלו שאיבדו אותה. הנשימה חוזרת. הקול שב. הבחירה מתעוררת. הדמיון מתעורר. ורק אז מזמין הקב"ה את העם לשותפות — לא כניצולים המגיבים לכפייה, אלא כיוצרים המסוגלים לבנות.

המעבר מעבודתו של פרעה אל מלאכתו של הקב"ה הוא אפוא גם תרפויטי וגם בריתִי. שירות אינסופי מפנה מקום ליצירה תחומה. תגובה מונעת פחד מתחלפת בפעולה נבחרת. המשכן עומד כהוכחה שהריפוי מגיע לשיאו לא רק בביטחון, אלא בעשייה חיובית ויצירתית הניתנת מרצון — חומרים, כישרון, חזון ולב.

בקריאה זו, יציאת מצרים אינה מסתיימת בבריחה. היא מסתיימת בהשבת הכבוד. הקב"ה אינו רק מוציא את עמו מן השעבוד; הוא מלמד אותם כיצד לחיות מחדש — כיצד לנשום, כיצד לדבר, כיצד לבחור וכיצד לבנות.

ואולי זהו ההד העמוק ביותר לאותו רגע שסיפר בני. ילד שאינו מסוגל עדיין לפתור את הבעיה מוצא רוגע כאשר דמות אמינה נושאת את המשקל. כך גם עם שלם, המרוסק מקוצר רוח, מוצא נשימה כאשר הקב"ה נכנס, נושא את הלחץ, ובהדרגה מחזיר אחריות.

מן הנשימה החוזרת נובעת עוצמה. מן העוצמה נוצרת יצירה. ומתוך השותפות היצירתית הזו נולדת אומה — לא רק משוחררת ממצרים, אלא מסוגלת לבנות משכן לאלוקים בעולם.

בשבוע שעבר ציינו את יום הולדתה של בתנו הבכורה, אליזה. כאמהּ, אני חשה הכרת תודה עמוקה על

המשמעות של להיות אמהּ הראשונה. דרך לידתה הוכנסתי אל תהליך הלידה עצמו — גילוי של כוח שלא ידעתי שאני נושאת, עוצמת הקצב והנשימה, ותחילתו של מסע יצירתי משלי. באותו רגע למדתי מה פירושו לנוע דרך לחץ אל החיים, ולגלות כוח באמצעות השתתפות בתהליך המלא תקווה.

אני מברכת את בתי האהובה אליזה ואת חתנה לעתיד אבירם בכל הברכות והטוב. יהי רצון שחייהם יהיו מלאים נשימה, יצירה, שותפות, והכוח לבנות יחד בית של אמונה, שמחה ושלום.