אור בבור: הקריצה של אלוהים אלינו

הרהור חנוכה על אור, קשר וגאולה שלא הושלמה

הקדשה: לזכר חיילינו הקדושים שנפלו על קידוש השם והארץ:אפרים בן ליאת ושמואל,יוסף מלאכי בן דינה ודוד,אליהו משה שלמה בן שרה ושמעון,יוסף חיים בן רחל ואליהו,נתנאל בן רביטל ואלעד,יקיר בן חיה ויהושע.יהי זכרם ברוך, ותהא עליית נשמותיהם לזכות ולחיזוק לכל עם ישראל.

אנחנו נכנסים לחנוכה השנה כשאנחנו נושאים בתוכנו סתירה עמוקה. מדברים על "ניצחון", ובכל זאת הטראומה עדיין חיה, האדמה עדיין רועדת מתחת לרגליים. אירוע #בונדיביץ' הזכיר לנו עד כמה מהר הפחד חוזר.

ובכל זאת הנרות חיכו — קוראים לנו לא לשמחה מושלמת, אלא לאמונה לא־מושלמת, כנה.

בשנה שעברה, בלילה השמיני של #חנוכה, כתבתי מכתב לאלוהים. הייתי מוצפת, מבולבלת, עצובה מאוד — וסגרתי את המכתב והנחתי אותו בצד. השנה, כשהדלקתי את הנר הראשון, פתחתי אותו שוב — והוכיתי תדהמה. שכחתי עד כמה העולם היה חשוך עבורי אז. אבל יותר מכל, הפתיעה אותי התודה שכתבתי אז, בתוך כל הייאוש ההוא. תודה אמיתית. איך שני הדברים חיו יחד בתוכי?

כשהדלקתי שוב את הנר הראשון השנה, הרגשתי את אותה הסתירה — לב שבור ותודה החולקים מרחב אחד קטן. האור היה מושלם, אבל הרגע היה שביר. המתח הזה היה נקודת הפתיחה לכל מה שאני רוצה לבחון הערב: מהו הסוד של עמנו? כיצד אנו עומדים בתוך חשכה ועדיין מודים על האור?

הסוד הזה חקוק ב־DNA הרוחני שלנו מאז יוסף — הראשון שלמד לחיות בתוך סתירה, לראות את אלוהים גם בבור וגם בארמון, להחזיק בכאב ובייעוד באותו רגע עצמו. זהו היסוד של היכולת היהודית לצעוד בעולם לא־שלם עם לב לא־שבור.

השנה הבנתי דבר פשוט אך חשוב: גרסת הילדים של חנוכה — הסיפור הנקי עם הסיום הטוב — מעולם לא התקיימה באמת. האור הגיע, אבל העולם לא נתקן. ופתאום יוסף שבפרשה התבהר. יוסף הוא מודל התורה לחיים בתוך גאולה שלא הושלמה: נשלף מן הבור רק כדי להימכר שוב, מתעלה לגדולה דווקא כשהרעב מתחיל. חייו מלמדים אותנו כיצד לעמוד באמצע סיפור שטרם נסגר.

חז"ל מעמיקים חיבור זה. יוסף מביא ברכה לכל מקום שאליו הוא מגיע, אפילו בגלות. ה"שפת אמת" מלמד שיוסף מגלה את האור הגנוז — האור האלוקי החבוי בתוך ההסתר. המהר"ל כותב שזהו מהות אור החנוכה — אור שאינו תלוי בנסיבות. יחד הם מלמדים שהאור היהודי הוא פנימי. הוא זורח גם במקומות שהיו אמורים לשבור אותנו.

חייו של יוסף אינם הצלה נקייה אלא רצף של ניצחונות חלקיים — אותו דפוס שאנו פוגשים בחנוכה. היוונים הובסו, אך הניצחון התפורר. המקדש חנך מחדש, אך נחרב שוב. השמן דלק, אך הריבונות לא חזרה. איננו מדליקים כי הסיפור הושלם. אנחנו מדליקים כי האור אמיתי.

"מעוז צור" מאשר אמת זו. הוא מדבר לא על ניצחון אלא בתחינה. "אז אגמור בשיר מזמור" — רק אז אשלים את השיר. עכשיו השיר אינו שלם. חנוכה הוא על שירה באמצע הסיפור.

מדוע אנו מפרסמים את הנס?

כי המנורה פונה אל הלילה. המשנה מלמדת שהמצווה מתקיימת בחוץ, בפתח, ברשות הרבים — דווקא במקום שבו העולם פצוע. הרמב"ם מסביר שמיקום זה הוא אקט של אומץ רוחני. אפילו נר אחד יכול לעמוד מול חושך גדול.

בונדי ביץ' הפך לפירוש חי: יהודים חוזרים למקום של אלימות כדי להדליק, לשיר, להתעקש על תקווה. זהו אור החנוכה — אור שנולד בגלות, אור שצומח מתוך הסתר, אור שמסרב לסגת.

אבל יש שכבה נוספת. האור אינו רק התנגדות — הוא קשר.

הרמב"ן מלמד שמטרת המקדש היא שהשכינה תשכון בישראל. והמדרש אומר שהמנורה הייתה עדות לכך שהשכינה שורה בישראל. כשאנו מדליקים נרות חנוכה, אנו משחזרים עדות זו. הלהבה הופכת לדיאלוג שקט, לקריצה אלוקית קטנה: אני כאן. איני שוכח אתכם. לא עזבתי.

חנוכה הוא לא חיפוש שלמות. הוא חג של קשר.

חנוכה הזה מבקש מאיתנו משהו עמוק: כנות לגבי כאבנו, אומץ להביא אור למקומות מפחידים, חוסן לאחר טראומה, ואמונה שהנסים הקטנים הם זרעים לדברים גדולים יותר. "שיר המעלות" (תהילים קכ"ו) מבטא זאת בצורה מושלמת: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים." הגאולה כתובה בלשון עבר — כאילו, כשיבוא הרגע, נביט לאחור ונגלה שגם החשכה הייתה חלק מסיפור גדול יותר.

זה מה שיוסף מלמד: להזכיר את אלוהים בכל שלב. זה מה שהחשמונאים מלמדים: לפעול בלי הבטחות. וזה מה שעם ישראל מלמד היום — עם ששר כשהסיפור אינו שלם, שמדליק כשהלילה עמוק, שמאמין שהשיר השבור יושלם.

וכך אנו מסיימים בברכה שגנוזה במילות "מעוז צור": "אז אגמור בשיר מזמור" — יהי רצון שנזכה להשלים את השיר שבו אנו רק מתחילים. "חשוף זרוע קודשך" — שיקימנו ה' מ

ן הבורות שלנו כפי שהרים את יוסף, באהבה ובכוח.

"קרב קץ הישועה" — שהאורות הקטנים שאנו מדליקים השנה ייאספו לאור הגדול של הגאולה, האור שכל עם ישראל מייחל לו.