לפני הצעד הראשון

כיצד הקב״ה מגלה את ערכו של האדם באמצעות שותפות ותכלית

מוקדש באהבה לזכרם שלאפרים בן ליאת ושמואל • יוסף מלאכי בן דינה ודוד • אליהו משה שלמה בן שרה ושמעון • יוסף חיים בן רחל ואליהו • נתנאל בן רויטל ואלעד • יקיר בן חיה ויהושע • רן בן שרה וקני

יהי זכרם ברוך לעד, ומסירות נפשם תמשיך לעורר בנו השראה לבנות חיים של אמונה, תכלית ואומץ.

פסוק שלא הרפה ממני

יש פסוקים שמתחילים לדבר אליי הרבה לפני שאני מבינה מה הם באמת אומרים.

אני מוצאת את עצמי חוזרת אליהם שוב ושוב, בתחושה שמסתתר בהם משהו שאני זקוקה לו, גם אם עדיין אינני יודעת להגדיר מהו. כך הרגשתי השנה מול פסוק אחד בפרשת עקב.

משה מזהיר את עם ישראל שלא לייחס את הצלחתו העתידית בארץ ישראל לכוחו ולעוצם ידו. ואז הוא אומר:

וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ, כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל, לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ, כַּיּוֹם הַזֶּה.

כשקראתי את הפסוק הזה, הרגשתי שלווה לא צפויה. כמעט הקלה. אבל לא הצלחתי להסביר לעצמי למה.

למה משה מדבר דווקא על כוח, ולא על הצלחה?

מהו בכלל אותו כוח? האם זו עוצמה? פוטנציאל? אם הקב"ה נותן אותו, היכן הוא נמצא? האם אפשר לאבד את הגישה אליו? ואם הוא כבר קיים בתוכנו, איך ייתכן שכל כך הרבה אנשים חיים בתחושה שאין להם שום כוח?

ככל שהתעכבתי על הפסוק, כך התרבו השאלות.

באופן מפתיע, הן לא פגעו בתחושת השלווה שהרגשתי. להפך. הן רק העמיקו אותה.

שאלה אחת במיוחד לא הרפתה ממני.

מכל המתנות שהקב"ה יכול היה להעניק לאדם, מדוע דווקא הכוח הוא זה שמוזכר כאן? ומדוע דווקא באמצעותו מתקיימת הברית?

הכוח שקיים עוד לפני הפרי

רמז לתשובה מצאתי בדברי המהר"ל.

המהר"ל משווה את האדם לאדמה. עוד לפני ששדה מצמיח תבואה או שעץ נושא פרי, האדמה כבר נושאת בתוכה את היכולת להצמיח חיים. הפוריות אינה נוצרת ברגע שהפרי מופיע; היא טבועה בה מראש, משום

שהקב"ה נטע אותה בה.

האדמה עדיין זקוקה לגשם. היא עדיין זקוקה לזרע. היא עדיין זקוקה לעיבוד. אבל אף אחד מאלה אינו יוצר את הפוריות. הם מעוררים אותה ופועלים בשותפות עם מה שכבר קיים.

כך גם הכוח.

הכוח הוא היכולת שהקב"ה נטע באדם עוד לפני כל הישג. החיל הוא אותו כוח שהתגלה לעין. כל הישג איננו יצירה של משהו חדש, אלא חשיפתו של מה שהקב"ה כבר שתל בתוכנו.

לפתע הפסוק נשמע אחרת.

עוד לפני שהקב"ה מבקש מאיתנו לעשות דבר, הוא מעניק לנו את היכולת שממנה תוכל לצמוח כל עשייה.

למה לתת כוח?

התובנה הזאת פתחה עבורי את המשכו של הפסוק.

הקב"ה נותן לנו כוח – לעשות חיל. הכוח הטמון בנו הולך ומתגלה דרך מה שאנחנו בונים, יוצרים, מתקנים ותורמים לעולם.

ואז ממשיך הפסוק:

לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ.

פתאום סדר הדברים התבהר.

הקב"ה מעניק כוח.

הכוח מתגלה והופך לחיל.

ומתוך החיל מתקיימת הברית.

הכוח הוא הזמנתו של הקב"ה לשותפות.

כל ברית מתחילה בשני שותפים, שכל אחד מהם מביא עמו דבר שרק הוא יכול להביא. הקב"ה מעניק את מה שרק הוא יכול להעניק, ואנחנו מוזמנים להביא לעולם את מה שרק אנחנו יכולים להביא. עוד לפני שהוא מבקש מאיתנו לתרום, הוא מפקיד בידינו דבר בעל ערך. עוד לפני שהוא מבקש מאיתנו לבנות, הוא נוטע בנו את היכולת לבנות.

הברית מתחילה במתנתו של הקב"ה.

לפני הצעד הראשון

גם שמה של הפרשה הפך לפתע לחלק מאותו מהלך.

עקב היא העקב.

העקב מסמל תנועה. כל מסע מתחיל בצעד אחד.

האדם הראשון שמלמד אותנו את השיעור הזה הוא יעקב.

סיפורו מתחיל בעקב. הרבה לפני שהוא הופך לישראל, לפני שהוא נאבק עם המלאך, לפני שהוא שב לארץ, ולפני שהוא נעשה אביהם של שנים-עשר השבטים, הוא פשוט יעקב — אוחז בעקב.

אבל ישראל כבר קיים בתוכו.

כל חייו הם תהליך של גילוי הזהות שהקב"ה כבר נטע בו מן ההתחלה.

פעם אחר פעם יעקב פשוט עושה את הצעד הבא. הוא עוזב את ביתו. הוא בונה משפחה. הוא מתמודד עם לבן. הוא נאבק לאורך הלילה. ובכל תחנה בדרך הקב"ה מבטיח לו: "והנה אנכי עמך." הקב"ה אינו מבקש מיעקב להמציא את עצמו מחדש; הוא מלווה אותו כאשר הכוח החבוי שבו הולך ומתגלה והופך לחיל.

לאט לאט מתגלה הקצב של הפרשה.

הקב"ה נותן את הכוח.

אנחנו עושים את הצעד הבא.

הצעד מגלה עוד מן הכוח.

הכוח נעשה חיל.

ומתוך כך מתקיימת הברית.

כשהמסע נעצר

ככל שהרעיונות הללו התחברו, התחלתי לזהות בהם אמת אנושית עמוקה.

רבים מאיתנו יודעים כיצד נראים חיים של הישרדות במקום חיים של ממש.

מתחת לחרדה, לפרפקציוניזם, לריצוי או לייאוש, מסתתרת לעיתים אמונה שקטה שמעצבת את כל שאר החיים:

"אני לא נחשב."

ילדים מגלים את הכוח שלהם דרך שותפות.

הורים הם שותפיו הראשונים של הקב"ה במלאכה הקדושה הזאת. כשהם נכנסים אל עולמו הפנימי של הילד מתוך סקרנות, שמחה, נוכחות, הגנה והתעניינות אמיתית, הם עוזרים לו לגלות את מה שהקב"ה כבר נטע בו. הם מבחינים בכוחותיו עוד לפני שהוא יודע לקרוא להם בשם. הם שמחים במאמץ שלו. הם נותנים מקום לרגשותיו. הם משקפים לו את הטוב, היופי והייחוד שכבר קיימים בו.

באינספור רגעים קטנים הם מעבירים לו מסר אחד עמוק:

"יש בך דבר יקר שראוי להתגלות."

כך ילד לומד להאמין באור הפנימי שלו, בכוח שהקב"ה כבר נתן לו.

כאשר השותפות הזאת חסרה, הכוח עצמו אינו נעלם. מה שחסר הוא החוויה של אדם אחר שרואה את עולמו הפנימי של הילד, משקף אותו ומעניק לו מקום בטוח. בבתים שבהם יש טראומה, הזנחה רגשית או פגיעה, ילד עלול לגדול מבלי שמישהו יתכוונן בעקביות לעולמו, ייתן שם לכוחותיו או יאשר את חווייתו. הכוח נשאר קיים, אך הוא נעשה בלתי מוכר, בלתי נגיש ובלתי ניתן לאמון בעיני הילד עצמו.

הילד פשוט אינו לומד שהוא קיים.

וכאשר אין מי שיגלה לו את הכוח הזה, גם הצעד הבא נראה בלתי אפשרי. אין ביטחון שיש בתוכו משהו הראוי לצמוח. החיל אינו זוכה להתגלות, והיעדרו הופך בהדרגה לראיה לכאורה.

"אני לא נחשב."

השבר מעולם לא היה אובדן הכוח.

השבר היה אובדן השותפות.

והריפוי מתחיל כאשר השותפות חוזרת.

לפעמים דרך הורה.

לפעמים דרך בן או בת זוג, מורה, חבר קרוב או מטפל.

ותמיד אנחנו נקראים ללמוד להיות השותפים האלה גם עבור עצמנו, יחד עם הקב"ה.

כל מערכת יחסים יכולה להפוך לברית של שותפות — מערכת יחסים שעוזרת לאדם אחר לגלות מחדש את הכוח שהקב"ה כבר נטע בו.

אנחנו לא יוצרים את האור של הזולת.

אנחנו עוזרים לו להתגלות.

השלווה שבפסוק

רק אז הבנתי מדוע הפסוק הזה העניק לי שלווה עוד לפני שהעניק לי הבנה.

השלווה נבעה מן ההכרה שעוד לפני שהקב"ה מבקש ממני לעשות את הצעד הראשון, הוא כבר העניק לי את הכוח למסע.

ואז התבהרה לי תובנה נוספת.

הכוח עצמו הוא הצהרתו של הקב"ה שכל אדם נחשב.

הקב"ה נוטע כוח רק במי שהוא מזמין להיות שותף בבריתו. לכל אדם יש כוח ייחודי, משום שלכל אדם יש מקום ייחודי בתוך הברית.

התובנה הזאת מאירה את הפסוק כולו באור חדש.

משה אינו רק מזכיר לנו מהו מקור כוחנו.

הוא מלמד אותנו כיצד הקב"ה מתייחס אלינו — ומתוך כך, כיצד אנחנו נקראים להתייחס זה לזה.

עוד לפני שאנחנו מבקשים משהו מאדם אחר, אנחנו יכולים לעזור לו לגלות את הכוח שכבר קיים בו.

לפני שאנחנו מתקנים — להיות סקרנים.

לפני שאנחנו שופטים — להתבונן בעין טובה.

לפני שאנחנו מצפים לצמיחה — ליצור שותפות.

כל מעשה של שותפות אמיתית הוא מעשה של אמונה בכוח שהקב"ה כבר נטע באדם אחר.

אולי זו אחת המשמעויות העמוקות ביותר של הברית: להיות שותפים של הקב"ה בגילוי הכוח שכבר הפקיד בכל אדם, עוד לפני שעשה את הצעד הראשון.